בעניין: בתם הקטינה של בעלי הדין - הבת
פס"ד זה עוסק בבקשת אב לחייב אם להשלים הפקדת כספי ערבות להבטחת הסדרי קשר בינו לבין בתו השוהה ב******.
החלטתי להיעתר לבקשה.
- בהחלטתי מיום 3.7.14 (תמ"ש 41460-05-14), נעתרתי לבקשת האב ליתן צו חוסם כנגד האם וכנגד בתם של הצדדים, אשר יורה להן להימנע מלנקוט או לנהל ו/או להמשיך לנהל כל הליך בכל ערכאה שהיא ב***** או בכל מקום אחר בעולם, למעט בבימ"ש זה, כנגד האב, בכל דבר ועניין הנוגע לבת והנובע מהקשר שלה עם אביה ועם אמה וכן לגבי היחסים בין הורה אחד למשנהו.
- אביא להלן את עיקרי הדברים, כפי שהובאו על ידי בהחלטה האמורה:
א. הצדדים נישאו בישראל וביתם נולדה להם כאן.
ב. ביום 28.8.01, בהיות הבת כבת ... חודשים, נטלה אותה האם וטסה עמה ל***** מבלי שקיבלה את הסכמת האב.
ג. האב הגיש לבית המשפט ב****** בקשה להשבת הקטינה בהתאם לאמנת האג העוסקת בהשבת ילדים חטופים.
ד. בית המשפט ב****** נעתר לבקשת האב, קבע שהילדה נחטפה על ידי האם והורה לה להשיב את הילדה לישראל. ערעור האם על החלטה זו נדחה בערכאת הערעור ב******.
ה. במשך השנים הערימה האם על האב קשיים בקשר שבינו לבין הילדה.
ו. ביום 10.2.04 דחיתי את בקשת האם להגר עם הילדה ל******. אחת הסיבות העיקריות לדחיית הבקשה הייתה העובדה שהאם מנסה לטשטש את דמותו של האב בעיני הילדה והחשש שהמעבר ל****** יגרום לניתוק הקשר. ערעור הנתבעת לכב' בית המשפט המחוזי לא התקבל.
ז. ביום 26.9.05 הגישה האם תובענה נוספת לאפשר לה להגר עם הילדה. בפסק דין שניתן ביום 6.4.09 נעתרתי לבקשת האם ואפשרתי את ההגירה, בתנאים מסוימים, שנועדו להבטיח את שמירת הקשר בין הילדה לבין האב. בין היתר, התניתי את ההגירה בכך שהסמכות בכל הנוגע לבת תישאר בידי בית המשפט בישראל והאם תדאג להוצאת "צו מראה" ב******.
ח. האב לא היה שבע רצון מפסק הדין והגיש ערעור לכב' בית המשפט המחוזי בירושלים. בסופו של דבר נקבע שהאם תהיה רשאית להגר עם הבת ולעבור להתגורר ב******, זאת בכפוף לקיומם של הסדרי ראיה בין האב לבין הבת.
ט. בהחלטת כב' ביהמ"ש המחוזי מיום 13.5.10 נקבע, בין היתר, כי :
"סמכות השיפוט לכל דבר ועניין הנוגע לילדה והנובע מהקשר עם הוריה, וכן לגבי היחסים בין הורה אחד למשנהו, נתונה לבית המשפט לענייני משפחה בישראל, ולא לבית משפט אחר, למשך חמש שנים".
י. בפסק הדין קבעתי שלצורך הבטחת קיומם של הסדרי הראיה, על האם להפקיד בקופת ביהמ"ש ערבות בנקאית 150,000 ₪, כתנאי ליציאת הבת. בפסק הדין של כב' ביהמ"ש המחוזי הועלה סכום הערבות לסך 300,000 ₪ שהופקדו בקופת ביהמ"ש.
יא. בעקבות החלטה זו ניתן, ביום 16.7.10 צו מראה ב******, פעולה שהיוותה תנאי מקדים להגירת הבת ל******.
יב. גם לאחר הגירת הבת ל****** לא חדלו המחלוקות בין הצדדים. בסך הכול התנהלו בין הצדדים למעלה מ - 20 תיקים, הכוללים בתוכם עשרות בקשות. רוב ההתנהלות הייתה סביב הסדרי הקשר בין האב לבין הבת, הביקורים בישראל, מינוי מתאם הורות וכו'.
יג. בדיון שהתקיים לפני, ביום 28.10.12 ואשר בו העלה האב השגותיו לגבי מילוי האם אחר החלטות בית המשפט בעניינים הקשורים בילדה, הגיעו הצדדים, בסיוע באי כוחם המלומדים, להסכמה, לפיה יינתן אישור סופי להגירת הבת ל******, בכפוף לכך שתוארך סמכות בית המשפט בישראל בשנה נוספת.
יד. תוצאת ההסכמה האמורה היא שיש לקרוא את החלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 13.5.10 כאילו נכתב בה שש שנים (במקום חמש). על כן תוקף סמכות בית המשפט לענייני משפחה בירושלים הוארך עד ליום 13.5.16.
טו. בהתאם להסכמה זו הוחלט, בדיון מיום 16.2.14, שהנתבעת תפעל להוצאת צו מראה מתוקן.
טז. בהחלטתי האמורה, בעניין בקשת התובע למתן "צו חוסם", קבעתי שלא יכול להיות חולק שהסכמת האב להגירת הילדה ל****** ניתנה בהסתמך על העובדה שבימ"ש זה הוא שיהיה הגורם היחיד המוסמך לדון בכל עניין הקשור לבת, שאחרת לא היה מסכים להגירתה.
יז. בחודש אפריל 2014 הוגשה לבית המשפט בלונדון תביעה אשר לכאורה הוגשה על ידי הילדה כנגד הוריה (להלן: "התביעה בלונדון") במסגרתה נתבקשו הסעדים הבאים:
1) אפוטרופסות ביהמ"ש.
2) שינוי צו המראה מיום 16.7.10 ביחס למקום המגורים הרגיל, סמכות והסדר קשר.
3) איסור על יציאת הבת לחו"ל עד להכרעה בתביעה.
יצוין שבשלב זה לא ידוע היכן עומדת תביעת הבת בלונדון.
יח. האב טען שהאם היא זו שעמדה מאחורי הגשת תביעה זו וטען שבהגשת תביעה זו יש הפרת החלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 13.5.10 והחלטות בימ"ש זה שניתנו בהמשך לה.
יט. על כך השיבה האם שהיא בעצמה הופתעה מהגשת התביעה על ידי הבת וכי לא היה לה כל חלק בהגשתה, למעט נוכחות הבת במפגש של האם עם עורך דינה ב******, בה ביקשה לברר את זכויותיה של הבת ב******.
כ. עוד טענה האם כי מעולם לא חלקה על סמכותו של בימ"ש זה לדון בענייני הבת אלא שהתביעה הוגשה על ידי הבת עצמה, לה יש מעמד נפרד וטענה שככל שהתביעה נוגעת אליה, דינה להידחות.
כא. האם טענה שהאב השמיט בתיאורו את הסעד המרכזי שהתבקש על ידי הבת והוא שהוריה יגיעו להסדר פשרה מוסכם בנוגע להסדרי הביקור, הקשר והראייה של הילדה – ורק אם ייכשל הניסיון זה להשגת פשרה, ביקשה הבת שביהמ"ש ב****** ירכוש סמכות לדון בעניינה.
כב. בהחלטתי האמורה קבעתי שבטענתה זו של האם יש כדי לחזק את טענות האב, המקובלות עליי, כי הגשת התביעה ב****** מהווה הפרה של החלטות ביהמ"ש ובימ"ש זה הוא הגורם היחיד המוסמך לדון בה, אם וכאשר תובא לפניו.
ל. בהחלטה לעניין צו החוסם קבעתי כדלקמן:
"נכון הוא כי צו חוסם הוא סעד שיש ליתן במשנה זהירות לאור פגיעתו בזכות היסודית של אדם לגישה לערכאות, אך יינתן במקרים חריגים בהם נעשה שימוש לרעה בהליכים משפטיים או כאשר הוגשה תביעה קנטרנית וטורדנית בחוסר תום לב. (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט עמ' 546; רע"א 778/03 אינטר-לאב בע"מ נ' Israel Bio Engineering Project, פ"ד נז(5) 769 (2003); רע"א 714/96 פריסקל נ' בורנשטיין, פ"ד מט(5) 759, 764 (1996); רע"א 3277/04 זומריס נ' וייס (ניתן ביום 5.9.04) (להלן: "פס"ד זומריס") .
בפס"ד זומריס נקבע שבשל הסדר דיוני שהושג בין הצדדים, אשר על אף שלא אסר על הצדדים מפורשות ליזום הליך משפטי בחו"ל בנוגע לעניין הנדון, משתמע ממנו איסור זה, רואה בכך ביהמ"ש, בין היתר, נסיבות חריגות המצדיקות מתן צו חוסם. במקרה דנן, מכח קל וחומר, ברור כי יש ליתן צו חוסם שהרי הצדדים הסכימו שענייני הבת יידונו בבימ"ש זה בלבד ועל סמך הסכמה זו הסכים התובע להגירתה.
האם עצמה טענה בתגובתה כי מעולם לא ערערה על סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים לדון בענייני הילדה.
על מנת לסתור את טענת האם כי הסדר זה שבין הצדדים אינו חל על הקטינה אפנה לפסקאות 76-79 לבקשתו של האב ועוד אבהיר שגם משיקולי מדיניות אין לאפשר לילדה להגיש את תביעתה בביהמ"ש ב****** ויש למנוע ניצול הורה את מעמדו כאפוטרופוס על מנת להתחמק מהתחייבויותיו בהסכם (בג"ץ 7395/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (ניתן ביום 21.1.08) ). זאת במיוחד בתיקי הגירה ובמיוחד מקום בו ההסכמה להגירה נעשתה על בסיס הסכמה ברורה בעניין הסמכות.
מתן אפשרות להורה לחמוק מהסדר המאפשר לו להגר עם ילדו לחו"ל, על ידי מתן לגיטימציה לתובענה שתוגש כביכול על ידי הקטין, תוך הפרת צו מראה, תגרום לכך שלא ניתן יהיה לסמוך להבא על צו מראה ובתי המשפט יאלצו להקשיח את עמדתם ולהיעתר יותר להתנגדויות של אבות או אימהות המתנגדים להגירת ילדיהם.
על כל אלה יש להוסיף את העובדה שבדיון האחרון שהתקיים בבית משפט זה שבה והתחזקה המסקנה שקיים פער גדול בין המצג שהציגה האם ביחס למצבה של הילדה והתייחסותה לאביה לבין התרשמות הגורמים המקצועיים המסונפים לבית המשפט מיחסה האמיתי של הילדה לאב ורצונה להיות עמו בקשר. על מנת שלא לפגוע בילדה ולא להוסיף על הלחץ בו היא נתונה מצד הנתבעת לא אכביר מילים".
- לאור כל האמור לעיל, נעתרתי לבקשת האב וניתן צו חוסם כנגד האם וכנגד הבת.
- ביום 13.11.14 הגיש האב בקשה לכפיית ציות החלטת בימ"ש האמורה, מיום 3.7.14, עוד התבקש ביהמ"ש לחלט את הערבות שהופקדה להבטחת קיום הסדרי הראיה.
- בדיון שהתקיים בעניין זה טען ב"כ האם שלמעלה מ – 3 שנים עמדה האם בכל הסדרי הביקור והראיה ולא הייתה כל בעיה. לטענתו, הפסקת הביקורים נגרמה בעטיו של האב, בשל אירוע בו הפר את פרטיות הקטינה ומאז הידרדרו היחסים. בשל אותו אירוע נקטה הקטינה הליכים ב****** כנגד שני ההורים, במסגרתם הוצעה פשרה ופס"ד שיפוטי במהלכו ינסו הצדדים להגיע להסדרי ראיה מוסכמים. לדבריו האב הודיע, לאחר תקופה לא קצרה, שהוא אינו מסכים להצעה ומכאן החלו מאבקים משפטיים ממושכים. עוד נטען שהאב טען להסתה של האם את הקטינה אולם הוא עצמו התפרץ כנגד האם בנוכחות הקטינה והסית כנגדה ואף התפרץ כנגד הקטינה וגרם להידרדרות היחסים עמה. לטענת ב"כ הנתבעת, האם אינה מפרה את הצו החוסם משום שהמדובר בהליכים שננקטו ע"י הקטינה ולא על ידה. הקטינה הבהירה שלא תגיע לישראל והאם אינה יכולה להכריח אותה לבוא לישראל. בנוסף, האם אינה יכולה להשאיר את הקטינה לבדה ב******.
- על כך השיבה ב"כ האב שגם במשך שלוש השנים בהם התקיימו לכאורה מפגשים, הדבר לווה באינספור תכתובות בין באי כוח הצדדים, שיחות טלפון, בקשות ותגובות ודיונים. לדבריה, הסיבה להידרדרות ביחסים הייתה ההחלטה לפנות לרשויות ב******, כשהאם הודתה והשופט ב****** אישר שהאם הייתה זו שיזמה את הקשר בין הקטינה לבין עוה"ד מטעמה. לדבריה, האם יצרה את הסיטואציה בכוונה כדי להקשות על קיום הקשר ובפועל גרמה לניתוק היחסים בין האב לבין הבת, לכאב ולצער לשניהם ולהוצאה כלכלית בסכומי עתק.
- בהחלטתי מיום 1.4.15 נעתרתי לבקשות האב והוריתי לנתבעת לחדול מהפרת הצו החוסם.
- הגם ששקלתי להורות על העברת מלוא הפיקדון לידי האב, הרי שעל מנת שלא לחסום סיכוי לחידוש הקשר בין הבת לבין אביה, הסתפקתי במתן הוראה למזכירות ביהמ"ש להעביר לידי התובע סך 150,000 ₪, מתוך הפיקדון. עוד קבעתי שיתרת הסכום תיוותר בינתיים בפיקדון, אך אם לא תחול התקדמות מספקת בקשר שבין התובע לבין הבת, יוכל האב לפנות לביהמ"ש בבקשה להעביר לידו את מלוא הפיקדון ואת הפירות שנצברו.
- הנתבע הגיש בקשת ערעור על ההחלטה האמורה, במסגרתה עתר להורות על חילוט מלוא הערובה שהופקדה בביהמ"ש, בסך 300,000 ₪, בתוספת הפירות שהצטברו על הסכום האמור והעברתה לידיו.
- בפסק הדין מיום 13.12.15 קיבל כב' ביהמ"ש המחוזי את בקשת האב והורה להוסיף להחלטתי האמורה את ההוראה הבאה:
"עד ליום 1.2.16 על הנתבעת להפקיד במזכירות בית המשפט לענייני משפחה ערבות כספית או בנקאית בסך 150,000 ₪, וזאת חלף הסכום שמחולט. לא תומצא הפקדה עד למועד האמור, אזי זכאי התובע ליתרת כספי הפיקדון שהופקד בבית משפט קמא בסך 150,000 ₪ נוספים, ופירות הסכום שהופקד, ככל שקיימים. אין באמור כדי לגרוע מחובתה של הנתבעת להשלים הפקדה כנגד הסכום שחולט ויחולט, ככל שיחולט".
- בבקשה מיום 3.2.16 טען האב שהאם לא עמדה בהחלטת כב' ביהמ"ש המחוזי ועד אותו מועד לא הפקידה סך של 150,000 ₪. על כן התבקש ביהמ"ש להורות להעביר את הסך 150,000 ₪ לחשבון הבנק שאת פרטיו ציין ובנוסף לחייב את האם להפקיד בקופת ביהמ"ש את הסכום שיידרש להשלים שוב את סכום הערבות לסך 300,000 ₪, באופן מיידי.
- בתגובתה שבה האם על טענותיה בדבר אי קיום המפגשים שלא באשמתה ובדבר העדר אחריותה לתביעה ב******. לטענתה, כיום מנועה הילדה לצאת מ****** עד לקבלת החלטה אחרת מביהמ"ש ב****** והנתבעת אינה יכולה לשנות החלטה זו ועל כן אין זה מוצדק לחייבה בתשלום כספים נוספים לקופת ביהמ"ש. עוד טענה שאי הפקדת הסך 150,000 ₪ אינו נובע מזלזול בהחלטות ביהמ"ש אלא מחסרון כיס. האם טענה שגם במקרה בו תחולט יתרת הערבות אין זה מוצדק לחייבה בתשלום כספים נוספים לקופת ביהמ"ש.
- התובע שב וטען שהחלטת ביהמ"ש המחוזי ברורה ויש לקיימה.
- לאחר ששבתי ועיינתי בפסה"ד של כב' ביהמ"ש המחוזי ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה שאין מנוס מלקבל את בקשת התובע. לא מצאתי בתגובת האם כל נימוק אשר יצדיק סטיה מפסה"ד של כב' ביהמ"ש המחוזי. לאור האמור לעיל אני מורה למזכירות ביהמ"ש להעביר לידי התובע את סכום הערבות בסך 150,000 ₪ וכן את הפירות שהצטברו על הסכום האמור, לחשבון בבנק לאומי שמספרו ..., סניף ... עוד אני מורה לנתבעת להשלים את סכום הערבות המופקד בקופת ביהמ"ש כך שיעמוד על סך 300,000 ₪, זאת באופן מיידי.
- אני מחייב את הנתבעת להשתתף בהוצאות התובע בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין ובתוספת אגרות המשפט. סכום שלא ישולם בתוך 30 ימים יהא צמוד למדד המחירים לצרכן ויישא ריבית חוקית מרבית.
ניתן לפרסם את פסק הדין, ללא שמות הצדדים ופרטים מזהים.
ניתן היום, כ"ג אדר א' תשע"ו, 03 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.