ביום ח' אייר תשע"ח (23/04/2018) ניתן פסק דין לחיוב הבעל בגירושין. לאחר שזומן מועד לדיון נוסף והבעל לא התייצב לדיון, נאלצנו לזמנו בצו הבאה. בדיונים הנוספים שהתקיימו הבעל הביע את התנגדותו לציית לפסק הדין, וסירב להתגרש. גם צו הגבלה שנקבע בהחלטה מיום כ"א בכסלו תשע"ט (29/11/2018) להגבלת שירותי בנק וההחלטות לחיובו בכתובה ובמזונות מעוכבת, לא סייעו להביאו לציות לפסק הדין.
בנסיבות אלו התקיים דיון בבקשה לצו הגבלה השולל את זכותו להיות מועסק בעבודה ציבורית בגוף מבוקר. מאחר שהבעל מועסק בחברת "אגד" כשכיר, הרי שהחוק מאפשר, במסגרת צו הגבלה, להורות לחברת "אגד" להימנע מהעסקתו.
התובעת ביקשה למצות את כל האמצעים הננקטים ביחס לבעל בגין סירובו לתת גט, לאחר שעד כה הבעל עדיין עומד בסירובו לתת גט, ולשלול את זכותו להיות מועסק בחברת "אגד". הבעל ביקש לדחות את הבקשה, מאחר והוא מתפרנס מעבודתו זו.
לאחר עיון בטענות הצדדים בית הדין מחליט:
בשו"ע אה"ע סי' קנ"ד סעיף כ"א נפסק:
"כל אלו שאמרו להוציא, כופין אפי' בשוטים. וי"א שכל מי שלא נאמר בו בגמרא בפירוש כופין להוציא, אלא יוציא בלבד, אין כופין בשוטים אלא אומרים לו חכמים חייבוך להוציא, ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין. הגה: וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה (טור בשם הרא"ש) ... וכל מקום שאין כופין בשוטים, אין מנדין אותו ג"כ (מרדכי ריש המדיר). ומכל מקום יכולין לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו (שערי דורא בשם ר"ת ובמהרי"ק), או למול בניו או לקברו, עד שיגרש. ובכל חומרא שירצו ב"ד יכולין להחמיר בכהאי גוונא, ומלבד שלא ינדו אותו".
יסוד דברי הרמ"א הוא בתשובת ר"ת בספר הישר סי' כד, שכתב:
"אך אם כל רבותינו שוין בדבר תגזרו באלה חמורה על כל איש ואישה מזרע בית ישראל הנלוים אליכם, שלא יהו רשאין לדבר עמו לישא וליתן עמו להאריחו ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחלותו. ועוד יוסיפו חומר ברצונם על כל אדם, אם לא יגרש ויתיר אותו האיש את הילדה הזאת, שבזה אין כפייה עליו. שאם ירצה מקיים, והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה, אך אני נתפרד מעליו".
הרי שמקור דברי הרמ"א שאפשר להוסיף עליו חומרות נוספות, הוא מתשובת ר"ת במה שכתב "ועוד יוסיפו חומר ברצונם על כל אדם, אם לא יגרש".
ומהר"ם מלובלין בתשובה סי' א' התנסח בלשון זו:
"גוזרים לפרוש ממנו בכל מיני פרישות, דהכי הוא דינא אפילו בכל אותן דלא קתני בהו כופין וכמו שכתב המרדכי פרק המדיר וז"ל שם מיהו בכל הני דלא קתני כופין אלא יוציא ויתן כתובה לא כפינן אלא בדברים בעלמא ולא בשמתא דחמירא מנגודא וכו'. אבל הר"ם אומר בשם ר"ת דנוכל לעשות שנקבל גזירה שלא לישא וליתן עמו עד שיקבל ליתן גט. וכן כתב מהרי"ק שורש קל"א דיכולים להחרים על ישראל שלא לישא וליתן עמו וכו' ובכל חומר שירצו בית דין כו'. ובתשובת בנימין זאב סי' פ"ח הוסיף לומר דיכולים להחמיר עליו שלא למול את בניו ושלא לקברו ושלא לעשות שום טובה וכו'".
מאחר שניתן להוסיף הרחקות נוספות שאינן מופיעות ברשימה שבספר הישר וברמ"א, עלינו לדון ולברר האם גם הוראה למעסיקו של הבעל לחדול מהעסקתו, יכולה להיכנס לגדר "הרחקות דר"ת", או שהיא תיחשב כפייה ישירה בממונו, וכפיית הבעל בממונו אינה הרחקה בלבד, ותוכל להינתן רק לאחר פסיקת כפיית גירושין, שבמקרה זה לא ניתנה. זאת מאחר ש"אונס ממון" דינו כ"אונס הגוף", כמבואר בתשובת הרשב"א ח"ד סי' מ', חי' הריטב"א קידושין דף נ ע"א, מאירי גיטין דף פח ע"ב, שו"ע חו"מ סי' רה ס"ז ברמ"א ופת"ש אה"ע סי' קלד סק"י.
לאחר עיון בבקשה בית הדין נעתר לבקשה. ההוראה של בית הדין להימנע מהעסקת הבעל היא הוראה למעסיק בלבד אך אינה כפייה ישירה על הבעל, גם אם הבעל נפגע בעקיפין, כמו שנפגע בעקיפין מכל שאר ההרחקות דר"ת המוטלות עליו.
בשו"ת הרדב"ז חלק ד' סי' אלף קכו (נד) כתב:
"אין בשבועה זו כלום, כיון שנתברר לעדים שהיה אנוס. אלא שאם הייתי שם בשעת העדות היה ראוי לחקור אם האונס שלא יפסיד מה שהרויח כבר, או האונס היה שלא ירויח להבא, כי זה לדעתי לא נקרא אונס, לשיהיה מותר להשבע עליו בשקר".
ובכנסת הגדולה חו"מ סי' רה הגה"ט אות ע"ו הביא את דברי הרדב"ז.
אמנם אם היתה לבעל זכות קנויה להמשיך להיות מועסק, הפגיעה בזכות זו דינה כ"אונס ממון", שהוא ככפייה בגופו, כמבואר במהרי"ק בתשובה שורש קסו שכתב שהחשש מהפסד זכות שכבר נרכשה נחשב אונס, מה שאין כן ביחס להפסד דבר שטרם זכה בו, והביא מדברי הר"י (במרדכי שבועות פ"ג סי' תשנ"ז) שהחשש של בני ישראל בעת היותם במדבר שלא יכנסו לארץ ישראל היה אונס שמא יפסידו דבר שכבר זכו בו, וכתב מהרי"ק:
"דהתם נמי היו יראים שלא יכניסם לא"י, שאני התם שכבר נתנה להם מורשה ועליהם נאמר וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וגומר ואם לא היה מכניסם לארץ הוה חשוב אונס. דפשיטא דמי שהוא עושה דבר מפני יראתו שלא יטלו את שלו דחשיב אונס, כדמוכח מההוא מעשה דפרדסא בפרק חזקת הבתים (ב"ב מ ב), והכי נמי הוה כאילו היה הקב"ה נוטל מהם מה שזכו בו כבר. והיינו דקאמר ר"י שהיה להם ליכנס לה לאלתר, כלומר והוי כאלו זכו בה כבר, ומש"ה חשיב אונס. אבל מי שהוא עושה איזה דבר מפני יראתו שמא ימנע חבירו מלעשות עמו טובה והוא לא זכה עדיין באותה טובה כלל, כיוצא בנד"ד, לעד"נ שאין כאן שום אונס, וזה פשוט וישר אצל כל מבין לפי הנלע"ד ומכח הראיות שהבאתי למעלה".