הערעור בתיק זה עוסק בפרשנותו של סעיף 155 לחוק הירושה, ובסמכותו של ביה"ד הרבני בנידון. השאלה היא, אם נושה של יורש על פי דין הינו "נוגע בדבר" שהסכמתו דרושה לצורך הקניית סמכות לבית הדין הרבני לדון באישור צוואתו של המוריש. המערערת סבורה שאין לביה"ד הרבני סמכות לדון בענין ירושתו של המנוח, בניגוד לפסק דינו של ביה"ד האזורי בנידון (פס"ד מיום ח' אייר תשס"ה).
ואלו העובדות:
המנוח א' ו' הלך לעולמו בהיותו אלמן, והותיר אחריו בת - אלמונית, ובן - פלוני. המנוח השאיר צוואה שבה הוא מצווה את כל עזבונו לבתו אלמונית. הבן והבת יחדיו פנו לביה"ד הרבני בבקשה לאישור הצוואה. המערערת, פלונית, היא פרודתו של הבן פלוני מזה כ-20 שנה, והיא נושה בו סכום של כחצי מיליון ש"ח בגין מזונות, וכפי הנראה, אינה יכולה לממש את גביית החוב. תקותה וציפייתה, שבעלה הפרוד ממנה יזכה בעזבון או בחלק ממנו, וכך תוכל לגבות את החוב. המערערת מתנגדת לקיום צוואתו של אביו המנוח של בעלה, בטענה שחתימתו של המנוח על פני הצוואה זוייפה, וכי הנוטריון שאישר את הצוואה אינו עוד בין החיים, כך שלא ניתן לחוקרו. המערערת מתנגדת לסמכות ביה"ד הרבני לדון בהתנגדותה, והיא סבורה שלאור האמור בסעיף 155 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, נחשבת היא כצד נוגע בדבר, וללא הסכמתה אין לביה"ד הרבני סמכות לדון באישור הצוואה. וזאת בניגוד לפסיקת ביה"ד בנידון.
הבה נבדוק את הדברים.
סעיף 155(א) לחוק הירושה, אומר כדלהלן:
"על אף האמור בסעיפים 66(א) ו-151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו-ירושה וצו-קיום-צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך".
מי הם הנוגעים בדבר, האם כל אדם הסבור שתהיה לו בעתיד טובת הנאה מן העזבון, צריך ליתן את הסכמתו לסמכות בית הדין?
ראשית, עלינו להבחין בין "הנוגעים בדבר" שבסעיף 155 הנ"ל לחוק הירושה, לבין "המעוניין בדבר" שבסעיף 67 לאותו חוק. בסעיף 67 נאמר:
"הוגשה בקשה לצו-ירושה או לצו-קיום, יודיע על כך הרשם לעניני ירושה ברבים ויקבע זמן מתאים שלא יפחת משבועיים להגשת התנגדויות; כל המעוניין בדבר רשאי להגיש התנגדות לרשם לעניני ירושה תוך הזמן שנקבע וכל עוד לא ניתן הצו.
אף שמונחים אלו לא הוגדרו בחוק, ברור ש"המעוניין בדבר" זו הרחבה של "הנוגעים בדבר". "נוגע בדבר" משמעותו מי שנחשב לפי החוק כיורש, כגון ילדים או בן זוג, וכן זוכה על פי צוואה. לפי פסיקת בג"ץ גם ידועה בציבור נחשבת לנוגעת בדבר (בג"ץ 673/89 משולם נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מה(5) 594; בג"ץ 02 / 4122 בת חן גרוני נ' בית-הדין הרבני הגדול ירושלים נז (1) 537). "המעוניין בדבר" שבסעיף 67 מרחיב את מעגל הזכאים להתנגדות וכולל גם אלו שזכאים לטובת הנאה מן העזבון, או מיורש של העזבון, למרות שאינם יורשים.
סקירה של פסיקת בית המשפט העליון לגבי פרשנות מונחים אלו מצויה ב-ע"א 513/98 יפה דוד נ' יצחק גביש (הרצנשטיין) נג (2) 385, עמוד 395. גם לדעה המרחיבה ביותר של פרשנות המונח "נוגע בדבר", ברור שצריכה להיות לאותו אדם "זכות נחזית לכאורית" בעזבון עצמו. לעומת זאת, לכל הדעות, מי שיש לו אינטרס עקיף בחלקו של יורש של העזבון, כגון נושה של יורש, הינו "מעוניין בדבר" אך אינו "נוגע בדבר". בלשונו של השופט י' קדמי (רעא 94 / 3154 הילאנה כמאל עאסי נ' חביב עאסי מט (2) 250, עמוד 252):
"מוכן אני לקבל את גישתו של השופט קמא, כי משמעותו של הדיבור "המעונין בדבר" רחבה מזו של הדיבור "הנוגע בדבר".
ה"נוגע בדבר" הוא, לשיטתי, מי שטוען לזכות הנאה "ישירה" בעיזבון כיורש על-פי דין או כזוכה על-פי צוואה, בעוד שה"מעונין בדבר" יכול שיהיה גם מי שטוען להנאה "עקיפה" מן העיזבון מכוחו של יורש או זוכה כאמור. ברם, גם זה וגם זה הם הנהנים עצמם, וזכותם להנאה הינה זכות "קיימת", להבדיל מ"ציפייה" לזכות בעתיד".
ברור מן האמור, שנושהו של זכאי לירושה, אינו נוגע בדבר, אלא מעוניין בדבר. אין לו זכות התנגדות לסמכות ביה"ד הרבני לפי סעיף 155 לחוק. המערערת אינה נוגעת בדבר, אלא מעוניינת בלבד עקב החוב שהיא נושה במשיב (וראו: ע"א 92 / 2390 יהודית גרינשפון נ' מנחם שכטר מט (1) 843, עמוד 853; ע"א 67 / 329 בלומה כהן-רייך (הולצמן) נ' שלמה אייגר כב (1) 91, עמוד 93-94).
גם אם נרחיב את המושג עד קצה הגבול, ונראה כל אדם שיש לו ענין, כולל נכדים ונינים במקום שאביהם קיים, כמעוניינים בדבר, אין הדבר נוגע לסמכות ביה"ד הרבני התלויה רק בנוגעים בדבר, שהם במפורש רק הזכאים לירושה לפי החוק. לענין סעיף 155 לחוק, אין למערערת כל מעמד. לכל היותר זכאית המערערת לפנות לביה"ד הרבני בהתנגדות לאישור הצוואה, עקב היותה מעוניינת בדבר, אבל אינה יכולה לשלול את סמכות ביה"ד שתלויה רק בנוגעים בדבר.
לכן, יש לדחות את הערעור בנקודה זו.
נושא זכאותה של המערערת לכתובה, שהועלה על ידי המערערת בדיון בפנינו, אינו בכלל הערעור, ומחייב הליך נפרד.
(-) שלמה דיכובסקי