פסק דין
בפניי ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתעבורה בת"א. (כב' הש' ויטלסון) בת.פ 1342/08, בו הורשע המערער על פי הודאתו בעבירות של נהיגה בשכרות, נהיגה בקלות ראש וסירוב לבצע בדיקת נשיפה. בית המשפט גזר עליו את העונשים הבאים:
א. קנס בסך 1,500 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו.
ב. פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 שנים, בניכוי 8 חודשי פסילה.
ג. פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים על תנאי למשך שלוש שנים.
הערעור מופנה כנגד חומרת העונש בלבד.
במרכז הערעור עומדת הטענה כי בית משפט קמא החמיר בעונשו של המערער שלא באופן מידתי ולא נתן משקל ראוי למכלול הנסיבות שהיו בפניו והיה בהן כדי להקל עמו, ובכלל זה הודאתו, שיש בה משום קבלת אחריות, אי-ניהול הוכחות ואגב כך חסכון זמן שיפוטי לא ניכר, נסיבותיו האישיות, גילו הצעיר ובעיקר מצבו הרפואי וההליך השיקומי בו הוא נתון בעקבות אירוע מוחי שעבר לאחר ביצוע העבירות.
עוד נטען, כי המערער הכשיר את עצמו לעבודה כנהג ומתמסר לעבודה זו כל חייו. למרות שעקב מקצועו הוא נמצא שעות רבות על הכביש עם רכבו, עברו התעבורתי אינו מכביד. לחובתו שבע הרשעות קודמות, כולן מסוג ברירת קנס או מן הרף הנמוך.
לפני האירוע בגינו הורשע, עבד המערער כנהג פיקוח עיריית ראשל"צ, אך בעקבות מחלתו, אולץ לעזוב את מקום עבודתו וכיום הוא נכה, המתקיים מקצבת ביטוח-לאומי בגין 60 אחוזי נכות.
בא כח המערער הגיש את האספקט השיקומי, במובן זה שהנאשם זקוק לרישיון הנהיגה, ובלעדיו לא יוכל להתפרנס בכבוד ולשקם את חייו. מכאן הייתה עתירתו לצמצם את תקופת הפסילה באופן שתתאפשר חזרתו למעגל העבודה.
לטענת ב"כ המערער, בית משפט קמא שגה בכך שלא שקל באופן מאוזן את מכלול השיקולים, שהיה ראוי לזקוף לזכותו של המערער.
יצוין, כי בהודעת הערעור נטען כי בגזירת הדין חרג בית משפט קמא מעקרון הענישה, שכן בנסיבות מקרה זה, לא היה הצדק ענייני לחרוג באופן משמעותי מעונש המינימום הקבוע בחוק ואף היה מקום לחרוג לקולא, בהתקיים נסיבות ונימוקים מיוחדים אלה.
טענה נוספת שהועלתה בהודעת הערעור ומן הראוי להתייחס אליה גורסת כי למעשה המערער לא סירב לבצע בדיקת "ינשוף" אלא הביע ספקנות ביחס לאמינות המכשיר וכי יש לבצע בדיקת דם.
אומר עתה כי טענה זו שהועלתה לראשונה בהודעת הערעור ללא כל ראיה תומכת בצידה, עשויה הייתה להיות רלוונטית לבירור שאלת אשמתו של המערער, אך לאחר שהורשע על פי הודאתו, הרי שברי כי אין בטענה עלומה זו כדי להועיל לו, במיוחד כשעסקינן בערעור ביחס למידת העונש.
עתירת המערער הינה אפוא להפחית מתקופת הפסילה בפועל, להסתפק בתקופת הפסילה אותה ניצל עד כה וכן להתחשב במצבו הכלכלי ולהפחית מגובה הקנס שהושת עליו.
בנקודה זו יצוין, כי למעשה, עד היום לא שילם המערער את הקנס ורק במעמד הדיון התחייב לעשות כן עוד היום.
לעניין הפחתת תקופת הפסילה, צירף המערער להודעת הערעור תעודה רפואית, עליה הוסף בכתב ידו של הנוירולוג, ד"ר יצחק, כי "הנהיגה והרישיון חשובים לצורך שיקומו הרפואי והמקצועי בעבודה".
דא עקא, שהנוירולוג לא ציין מה חשיבותו של הרישיון ביחס לשיקום ונותר רק להניח שכוונתו להקלה שתהיה לנאשם אם יוכל להתנייד באופן עצמאי, כפי שטען סנגורו במעמד הטיעונים בעל פה.
באת כח המשיבה סבורה כי דין הערעור להידחות.
במרכז טיעוניה לדחיית הערעור הטיעון כי לא נפל כל פגם בגזר דינו של בית משפט קמא ולא יצאה שגגה מתחת ידו של בית המשפט, שכן כל הנתונים שהועלו בפני ערכאת הערעור, נפרשו גם בפני הערכאה הדיונית, ונעשה שקלול ראוי ומאוזן בין כלל הנתונים, כאשר לצד החומרא, העבירות בהן הורשע המערער, שעיקרן בנהיגה בשכרות ועבירות נוספות שהתלוו אליה. בענישתו יישם בית משפט קמא את מדיניות הענישה הנקוטה בעבירות מסוג זה.