1.התביעה היא לפינוי מושכר. לטענת התובעים, הם השכירו לנתבעים נכס שמצוי ברחוב התאנה 11 בזיכרון יעקב. על פי הסכם השכירות, תקופת השכירות הסתיימה ביום 31/7/18. לטענת התובעים, תקופת השכירות הוארכה בהסכם נוסף, וכנגד תשלום מראש, עד ליום 31/12/18, אך הנתבעים לא פינו את הנכס עד למועד הגשת התביעה, ולמעשה עד היום.
2.לטענת התובעים, לא רק שהנתבעים פינו את המושכר במועד שנקבע, מאז 31/12/18 הם גם לא שילמו מאז דמי שכירות או דמי שימוש, ועל כן יש להורות על פינויים.
3.הנתבעים מכחישים את טענות התובעים. לטענתם, תקופת השכירות הוארכה בהסכם נוסף, בעל פה, עד ליום 31.7.2020. לטענת הנתבעים, בתוך תקופת ההארכה נוהל מו"מ, שבסופו סוכם כי תקופת השכירות תוארך עד ליום 31/7/20. לטענת הנתבעים, המו"מ הזה התנהל על רקע רטיבות שהייתה בגג המבנה, ורק על סמך ההארכה הנוספת הסכימו הנתבעים לאפשר לתובע לבצע את תיקון הגג תוך כדי שהותם בנכס. בנוסף, לטענתם, וכפיצוי על כך שחלק ניכר מתקופת השכירות היתה רטיבות בנכס, הסכימו התובעים להפחית רטרואקטיבית מדמי השכירות ששולמו, ולכן קיזזו הנתבעים את דמי השכירות עבור התקופה שמאז 1.1.19, ואין לומר שלא שילמו עבורה.
4.בדיון שהיה בפני ביום 2/5/19 שמעתי את הראיות. מטעם התובעים העיד התובע, מר פרץ צ'רנוצקי, ומטעם הנתבעים העידו הנתבע, מר א.ד.כ, ואחיו מר מ.ד.כ.. התובעת והנתבעת בחרו שלא להגיע לדיון ועדותן לא נשמעה.
בתום הדיון ביקשו הצדדים להגיש סיכומים בכתב. נקצבו מועדים קצרים לעניין זה, בהתחשב בכך שמדובר בתביעה לפינוי, ועתה הובא התיק בפני למתן פסק הדין.
5.לאחר ששבתי ועיינתי בכל החומר שבתיק בית המשפט ובטיעוני הצדדים, אני מחליטה לקבל את התביעה.
6.התובעים הציגו הסכמים בכתב, ועל פיהם תקופת השכירות הסתיימה ביום 31/12/18. הנתבעים, שטוענים כי לצד המסמכים בכתב נכרת הסכם בע"פ שלפיו הוארכה תקופת השכירות מעבר להסכם הכתוב ועד ליום 31/7/20, הם שצריכים להוכיח את טענתם.
הוא הדין לגבי טענת הנתבעים, לפיה דמי השכירות בגין התקופה שמיום 1/1/19, תקופה שכלולה באורכה הנוספת שניתנה להם לשכירות, שולמו בדרך של קיזוז.
7.לא עלה בידי הנתבעים להרים את הנטל ולהוכיח ולו אחת מטענותיהם.
8.התובעים הציגו הסכמים בכתב, הן לגבי תקופת ההסכם המקורית, והן לגבי ההארכה. מהסכמים אלה עולה שכאשר הסכימו התובעים להאריך לנתבעים את תקופת השכירות, הם התנו זאת בתשלום מראש של כל דמי השכירות לתקופת ההארכה.
9.בנסיבות האלה, אין שום הגיון בכך שהתובעים יסכימו לפתע להאריך לנתבעים את תקופת השכירות, לא ב- 5 חודשים כפי שעשו תחילה, אלא ביותר משנה, וזאת ללא מסמך בכתב, וללא כל הסדר באשר לאופן התשלום. אמנם, אני ערה לכך שהעובדה שהתנהלות כזו אינה הגיונית אין די בה על מנת לחייב את המסקנה שהיא לא התקיימה. יחד עם זאת, לנוכח חוסר ההגיון שבטענה זו, יחד עם העובדה שטענה זו גם אינה מתיישבת עם העובדה שביום 26/11/18 התובעים שלחו לנתבעים מכתב ובו שבו והזכירו לנתבעים כי תקופת השכירות מסתיימת, גובר הנטל על הנתבעים להוכיח את טענתם. נטל זה לא עלה בידי הנתבעים להרים.
מעבר לכך, טענת הנתבעים , לפיה חרף האמור בהסכמים הכתובים והחתומים, השכירות הוארכה לא רק עד ליום 31.12.18, אלא עד ליום 31.7.20, היא לכשעצמה טענה שהנטל להוכיח אותה מוטל על הנתבעים.
10.הנתבעים, שעליהם הנטל, בחרו שלא להביא את הנתבעת להעיד מטעמם, והסתפקו בעדותו של הנתבע 1 ובעדות אחיו, מר מ.ד.כ.. זאת, אף שאם היה ממש בטענות אודות האורכה שאישרו התובעים, ניתן היה לצפות שהנתבעת תתייצב להעיד על מנת לתמוך בטענות אלה. הימנעותה של הנתבעת מלהעיד פועלת לחובת הנתבעים, וההלכות בעניין זה ידועות.
11.כאמור, במקום הנתבעת, הביאו הנתבעים את עדות אחיו של הנתבע, מר מ.ד.כ.. משה טען בתצהירו כי הוא ערב להתחייבויות הנתבעים על פי ההסכם המקורי. לטענתו, התובע אמר לו שהוא מתכוון להאריך את השכירות בשנה וחצי נוספות ורצה שהוא, משה, יבוא ויאשר לו שהוא מסכים להאריך את הערבות לתקופה הנוספת.
12.אינני מאמינה כלל לעדותו של מר מ.ד.כ.. מלבד הרושם השלילי שהותיר בעדותו, גירסתו גם אינה הגיונית כלל. זאת, משום שאם היתה נדרשת הסכמתו להארכת תוקף הסכם השכירות, כפי שניסה לטעון בעדותו, היו התובעים מזמנים אותו לאשר להם גם את הארכת השכירות הראשונה. עובדה היא שהוא לא זומן, והדבר מתיישב היטב עם נוסח הסכם השכירות, ונוסח כתב הערבות, כפי שהוצגו לעד בחקירתו (עמ' 13 שו' 16-18), ולפיהם הסכמתו למתן אורכה כלל לא נדרשה. לא בכדי היתה תשובתו של העד בעניין הזה, תשובה מתחמקת.
13.גם לעדות הנתבע אינני מאמינה. עדותו בפני הותירה רושם שלילי מאוד, ורושם זה מתחזק משום שהגירסה שהוא טוען לה אינה הגיונית כלל. הנתבע טען, שחרף קיומו של הסכם כתוב, בו הוארכה השכירות רק עד ליום 31.12.18, הסכימו התובעים בעל פה להאריך את תקופת השכירות עד ליום 31.7.20.
14.אינני מאמינה לנתבע, שטען בפני שהייתה התחייבות כזו אך הוא לא ראה חשיבות בכך שהיא תעוגן בכתב, וגם אינני מאמינה לטענתו, לפיה התובעים וויתרו על הסכם כתוב. בהתחשב בכך שהתובעים הקפידו לערוך הסכם לתקופת ההארכה הראשונה, אף שדובר על אורכה של חודשים ספורים, וכל שכן לנוכח מערכת היחסים ששררה אז בין הצדדים, מדובר בטענה מופרכת, ואינני מאמינה לה.
14.באותו שלב, כבר היה ברור לשני הצדדים שהיחסים ביניהם עלו על שירטון. תעיד על כך חלופת המסרונים שצורפה, ובעיקר המיסרונים ששלח הנתבע לתובע, במהלך חודש יולי 2018.
15.על הרקע הזה אין שום הגיון שהנתבע, שמעדותו עולה שהוא איש עסקים ובעל ניסיון עשיר בעסקאות נדל"ן, לא יעמוד על כך שהארכת השכירות, שלטענתו סוכמה לתקופה כה ממושכת, תעוגן במסמך בכתב. גם אין שום הגיון בכך שהנתבע לא יעמוד על כך שהסכמת התובעים להפחית מדמי השכירות בגין רטיבות נטענת, טענה נוספת של הנתבעים, תעוגן גם היא במסמך בכתב, אם אכן הייתה הסכמה כזו.
16. אין שום הגיון, שהתובעים, שדרשו עבור תקופת ההארכה הראשונה תשלום מראש של דמי השכירות, יסכימו פתאום, כטענת הנתבעים, לא רק להאריך לנתבעים את תקופת השכירות ביותר משנה, אלא גם יסכימו להפחית מדמי השכירות, ואפילו לא יבקשו להסדיר את אופן התשלום.
17. מדובר בטענות כה מופרכות, עד שכדי לשכנע בצידקתן יש צורך בראיות טובות. כאלה לא הוצגו. עדות הנתבע ואחיו הותירה רושם שלילי מאוד. הנתבעת בחרה שלא לבוא להעיד. להתרשמותי השלילית מהנתבע ואחיו, מתווספת העובדה שהתשלומים לתובעים נעשו בשיקים של חברות בע"מ, וביניהם חברה בבעלות אחיו של הנתבע, ולא ניתן הסבר מניח את הדעת לעניין הזה. נתון זה, יחד עם תשובתו של הנתבע, לפיה מצבו הכלכלי היה "יציב מאוד" (עמ' 4 שו' 22), לצד העובדה שבמקביל חלק מהשיקים חזרו "בלתי נפרעים", מעוררים תחושה בלתי נוחה לפיה בתשובותיהם של הנתבע והעד מטעמו, רב הנסתר על הגלוי. הדבר רק מחזק את הרושם הבלתי מהימן שהותירו שני אלה בבית המשפט.
18.כל אלה מביאים אותי לכלל מסקנה שלא עלה בידי הנתבעים להרים את הנטל המוטל עליהם, ולהוכיח כי המשך שהייתם בנכס היא מכוח הסכם, או שהם עומדים בתנאיו של הסכם כזה.
19.הנתבעים טענו בסיכומיהם כי יש לזקוף לחובת התובעים את העובדה שהתובעת לא התייצבה להעיד, ומאחר והנטל על התובעים, יש לדחות את התביעה, ואולם אני דוחה טענה זו. כאמור, מאחר שעל פי המסמכים בכתב תמה תקופת השכירות, ומאחר שהנתבעים הם שטוענים שתקופת השכירות הוארכה שוב, בע"פ, הנטל על הנתבעים להוכיח את טענתם, ולא על התובעים.
20.סוף דבר, שאני מקבלת את טענת התובעים, לפיה תקופת השכירות הסתיימה ביום 31/12/18. מאחר שהנתבעים לא פינו את הנכס במועד הזה, יש לקבל את התביעה, ולהורות על פינוי הנתבעים מן הנכס. כל זאת, אף מבלי שאדרש להכריע ביצר המחלוקות, וביניהן טענות הנתבעים אודות התשלומים עבור התקופה שמיום 1.1.19.
21.אשר למועד הפינוי – במייל שכתב הנתבע לתובע, וצורף כנספח 7 לתביעה, התחייב הנתבע כי אם לא ייחתם הסכם להארכה נוספת של השכירות, יפנו הנתבעים את הנכס עד ליום 15/4/19. מכאן, שהנתבעים ידעו היטב שעליהם להיערך לפינוי הנכס, ולו עד למועד הזה. בפועל, ואף שהדיון בפני היה לאחר המועד הזה, הנתבעים לא פינו את הנכס.
22.בנסיבות האלה, אין מקום לתת לנתבעים ארכה נוספת לפינוי. אני מורה לכן כי הנתבעים יפנו את הנכס עד ליום 30/5/19. אם לא יפנו הנתבעים את הנכס עד למועד הזה, יהיו התובעים רשאים לנקוט בהליכי הוצאה לפועל, לפינוי מיידי של הנתבעים מהנכס.
23.הנתבעים יישאו בהוצאות התובעים בגין התובענה (אגרות ומסירות לפי חשבונית), ובנוסף בשכ"ט עו"ד לתובעים בסכום של 7,020 ₪.
המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין.
ניתן היום, ח' אייר תשע"ט, 13 מאי 2019, בהעדר הצדדים.
