צ' ואח' נ' רשות האוכלוסין וההגירה

ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (כב' הדיין חנניה גוגנהיים) בערר 4391-19 מיום 9.9.2020, אשר דחה ערר שהגישו המערערות על החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה מיום 24.7.2019 לסרב לבקשת המערערת 2 לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים.

המערערת 2 (להלן: המערערת), ילידת 1943, אזרחית רוסיה ולה שני ילדים. בתה, המערערת 1, ילידת 1969 היא אזרחית ישראל ומתגוררת בישראל משנת 1995; ובנה, יליד 1963, מתגורר ברוסיה. המערערת הגיעה לישראל ביום 14.11.2010 באשרת תייר (ב/2), שהוארכה מעת לעת עד ליום 14.11.2011.

ביום 6.3.2011 הגישה הבת (המערערת 1) בקשה עבור אמה לקבלת מעמד מכוח נוהל הורה קשיש. בבקשה נטען כי למערערת בן נוסף המתגורר ברוסיה, שלא טיפל בה בשל היותו אלכוהוליסט. ביום 21.3.2011 נדחתה הבקשה מן הטעם שהיא לא עונה על הקריטריונים הקבועים בנוהל הורה קשיש, משיש למערערת בן נוסף בחו"ל. ביום 7.11.2011 הוגש ערר פנימי ובו תיאור השתלשלות האירועים שהביאו להגעתה של המערערת לישראל, על רקע התנהגותו הקשה של בנה כלפיה. הערר נדחה בהחלטה מיום 15.1.2012. בגין החלטה זו הוגשה השגה. ביום 5.2.2013 הודיעה המשיבה כי לאור המסמך החדש שצורף להשגה (תצהירה של גב' טמרה איוונובה, אחייניתה של המערערת), הוחלט להשיב את הבקשה לטיפול. ביום 12.3.2013 נערך ריאיון למערערת ולבתה. ביום 10.7.2013 נדחתה הבקשה לפי נוהל הורה קשיש מאחר ולמערערת בן נוסף בחו"ל. נקבע כי באפשרותה של המערערת להגיש בקשה מטעמים הומניטריים.

ביום 10.10.2013 הגישו המערערות את בקשתן להסדיר את מעמדה של המערערת מטעמים הומניטריים. בבקשה שבו המערערות על הטענה כי המערערת עברה התעללות פיסית ונפשית מצד בנה האלכוהוליסט ואין לה על מי להיסמך מלבד על בתה החיה בארץ. הבקשה נדחתה על הסף בהחלטה מיום 5.12.2013 בהיעדר "ראיה עובדתית חזקה" לנטען.

על החלטה זו הוגש ערר פנימי ביום 24.12.2013. ביום 24.2.2014 אישר המשיב את קבלת הערר וציין כי במסמך שהוגש אין "כדי לקבוע את טענת המשפחה" ובאפשרות המערערות להציג ראיות אובייקטיביות, ולאחר מכן תידון הבקשה. בשלב זה פנו המערערות לחוקר פרטי, אשר הגיש דו"ח שמתאר את מצב הבן ומצב הדירה בה הוא מתגורר. בנוסף גילו המערערות שביום 17.5.2014 ארעה שריפה בבניין שמקורה בדירת המערערת.

ביום 1.9.2016 נערך למערערות ריאיון. לאחר מועד זה הומצא למשיבה מסמך נוסף מיום 30.8.2016 ממנו עולה כי נפתח לבן תיק פלילי והוא נמצא במעקב במרפאת סמים בשל התמכרותו לאלכוהול מתאריך 23.5.2008.

ביום 28.6.2017 נדון עניינן של המערערות בוועדה הבינמשרדית, וביום 28.1.2018 ניתנה החלטת מנכ"ל המשיבה הדוחה את בקשת המערערות למתן מעמד מטעמים הומניטריים. בהחלטה צויין כי נבחנו הזיקות השונות של המבקשת לישראל וניתנה הדעת לנסיבות הספציפיות. בין היתר צויין כי ניתנה הדעת לטענה כי נוכח גילה המבוגר נדרשת המערערת לסיוע בתה וכי אינה יכולה להיעזר בבנה שנמצא בחו"ל מאחר והוא אלכוהוליסט, אך לא נמצא כי יש בטענות אלו טעם המצדיק מתן מעמד כמבוקש. על החלטה זו הוגש ערר ביום 23.3.2018 לבית הדין לעררים בירושלים (ערר 2426-18), אשר נדון בפני כבוד הדיין מיכאל זילברשמיד. בפסק דין שניתן ביום 14.11.2018 הורה בית הדין על השבת עניינה של המערערת לדיון נוסף בפני הוועדה הבינמשרדית, לאור חוות דעת פסיכו-גריאטרית עדכנית (מיום 15.10.2018) שהוצגה לו.

בעקבות פסק הדין זומנו המערערות לריאיון נוסף, אשר התקיים ביום 30.1.2019. ביום 27.2.2019 התכנסה הוועדה הבינמשרדית ודנה בשנית בעניינה של המערערת, וביום 23.7.2019 ניתנה החלטת מנכ"ל המשיבה לפיה יש לאמץ את המלצת חברי הוועדה ולסרב לבקשת המערערת למתן מעמד מטעמים הומניטריים בישראל. בהחלטה נקבע בין היתר כי נמצא שזיקתה של המערערת למדינת מוצאה חזקה וממשית יותר מזיקתה לישראל. צויין כי לטענת המערערת אין לה קשר עם בנה השוהה בחו"ל, אך נקבע ש"לא הומצאו כל תימוכין לטענה זו". כן צויין כי למערערת דירת מגורים בחו"ל, פנסיה וקרובי משפחה בחו"ל. באשר למצבה הרפואי נקבע שאף שמצבה אינו שפיר, אין בכך כדי להוות טעם המצדיק מתן מעמד כמבוקש. בהתאם, נקבע כי יש לדחות את הבקשה ועל המערערת לעזוב את ישראל בתוך 30 יום.

ביום 3.10.2019 בוצע הליך איתור ואכיפה בביתה של המערערת, אך בסופו הוחלט שלא לבצע הרחקה על אתר.

לאחר מועד זה, ביום 7.10.2019, הגישו המערערות ערר על ההחלטה מיום 23.7.2019 (4391-19). ביום 27.5.2020 ניתן פסק דין הדוחה את הערר בהיעדר התייצבות מטעם המערערות, שבוטל בהמשך. ביום 9.9.2020 ניתן פסק דינו של בית דין לעררים (כבוד הדיין חנניה גוגנהיים) הדוחה את הערר לגופו.

בפסק הדין של בית הדין לעררים נקבע כי עניין המערערת נבחן על יסוד כל החומר הרלוונטי ולא נמצא כי נפל פגם בהחלטה או כי ההחלטה אינה סבירה. צויין כי אף שמצבה הרפואי של המערערת אינו שפיר, עולה מהריאיון ומחוות הדעת הרפואיות שהיא עצמאית ומסוגלת לדאוג לעצמה. בתה אינה נמצאת עמה רוב היממה וביכולתה של המערערת לחיות בחו"ל, שם יש לה גב כלכלי מספיק וקרובי משפחה שיוכלו לעזור לה. בית הדין התייחס לחוות הדעת הרפואיות הנוספות שהוצגו לו, שנערכו לאחר שניתנה ההחלטה, וקבע כי אין הן מציגות שינוי נסיבות מהותי שיש בו על פניו כדי לשנות מההחלטה. מטעמים אלה הערר נדחה.

על פסק דין זה הוגש הערעור שבנדון. בדיון שנערך לפניי עמדה ב"כ המשיבה על כך שנוהל הורה קשיש שונָה, ואינו כפי שהיה בעת שנדחתה בקשת המערערת לפי נוהל זה בשנת 2013. כיום, אם השתכנע ראש צוות (מרשם מעמד וקבלת קהל) כי קיים ניתוק קשר עם הבן הנוסף בחו"ל, יעביר המלצתו למנהל הלשכה שבסמכותו לקבל החלטה בבקשה ולאשר מעמד בהתאם לתנאי נוהל הורה קשיש (בניגוד למצב הקודם, בו כאשר היה בן נוסף בחו"ל ונטען לניתוק הקשר, נדחו בקשות על פי נוהל הורה קשיש ונדונו במסלול ההומניטרי). לאור זאת סברה ב"כ המשיבה כי המסלול המתאים לבחינת בקשת המערערות הוא נוהל הורה קשיש והדגישה כי סוג האשרה הניתנת על פיו קבוע בנוהל, בעוד שעל פי הנוהל ההומניטרי שיקול הדעת גם בעניין סוג האשרה הוא רחב ביותר. על אף דברים אלה, הביעו המערערות רצונן להמשיך בהליך זה וביקשו לקבל מעמד על פי הנוהל ההומניטרי, לדבריהן אפילו יהיה זה בדרגה הנמוכה ביותר, ולאחר מכן יכלכלו צעדיהן. לאור זאת, יש להידרש לדברים לגופם.

כידוע, שיקול הדעת המסור למשיב בהפעילו את סמכותו למתן אשרות ורישיונות ישיבה בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, הוא שיקול דעת רחב, קל וחומר כאשר מדובר בהחלטה בדבר מתן אשרה או רישיון מטעמים הומניטריים חריגים. משיקול דעת רחב זה נגזרת התערבות מצומצמת של בית המשפט בהחלטות ממין זה המוגבלת למקרים יוצאי דופן (בג"ץ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים (28.9.2008); עע"מ 11538/05 נטיוסוב נ' שר הפנים (25.11.2007)). לאחר בחינה, אני סבורה כי מקרה זה בא בגדר אותם חריגים המצדיקים התערבות בשיקול הדעת.

כפי שנקבע בפסיקה, למרות מדיניותו המוצהרת של משרד הפנים - שאינו מכיר בקרבת משפחה, כשלעצמה, בגדר טעם המחייב מתן רישיון ישיבה לזרים - וכחריג לה, נקבע נוהל הורה קשיש, אשר ביסודו מונחים טעמים אנושיים-משפחתיים. נוהל זה נועד לאפשר להורה קשיש שאין לו כל משענת ומשפחה מחוץ לישראל, להעביר את שנותיו האחרונות בחיק משפחתו היחידה הנמצאת בישראל. בעוד שהנוהל קבע בעבר כי תנאי להחלתו הוא שאין למבקש בן זוג או ילדים נוספים החיים מחוץ לישראל (ומטעם זה נדחתה גם בקשת המערערת באותה עת), הכירה הפסיקה בנסיבות דומות לאלה שלפנינו בקיומו של חריג לחריג, דהיינו חריג מטעמים הומניטריים לנוהל הורה קשיש שהוא בעצמו חריג למדיניות הכללית, וקבעה כי בנסיבות בהן הוכח כי הקשר עם הבן או הבת השוהים בחו"ל נותק לחלוטין, כאשר לא המרחק הפיסי הוא שעמד דווקא במוקד הריחוק, יש להעניק מעמד בישראל מכוח אותם טעמים הומניטריים העומדים למעשה ביסודו של נוהל הורה קשיש (עע"מ 9353/10 יעקובלב נ' משרד הפנים (1.12.2013)).

בענייננו, טענה המערערת כי הקשר עם בנה שבחו"ל נותק לפני שנים רבות. לא זו בלבד, אלא שנטען כי בנה סובל מהתמכרות לאלכוהול, השתלט על ביתה וכספה, ובשנים שבטרם הגעתה לישראל היתה נתונה להתעללות נפשית ופיסית מצדו, עד שבתה דאגה להביאה לישראל לאחר שעמדה על חומרת המצב. טענות אלה של המערערות, שנטענו בעקביות בראיונות שנערכו להן, גובו בשורה של ראיות שהוצגו לאורך ההליכים השונים. בתחילה הוגש תצהירה של האחיינית, ולאחר שהתבקשו להציג מסמכים אובייקטיבים הגישו המערערות אישורים המעידים כי הבן מצוי בטיפול באלכוהוליזם, כולל אישור על פתיחת תיק פלילי כנגדו בעבירת רכוש, שם צויין כי הוא מצוי בטיפול ומעקב במרפאת סמים עקב התמכרותו לטיפה המרה מתאריך 23.5.2008. בנוסף הוגש דו"ח של חוקר פרטי ששכרו המערערות, שפרט אודות מצבו של הבן ותנאי מחייתו. המערערות הצביעו גם על ראיות התומכות בטענתן כי ביום 1.5.2014 פרצה שריפה בבניין המגורים בו התגוררה המערערת, כאשר מבדיקת חוקר פרטי התברר כי מקור השריפה היה בדירתה של המערערת בה מתגורר הבן, והפנו בהקשר זה גם לתמליל שיחה עם שכנה המתגוררת בבניין.

בהחלטתו האחרונה מיום 23.7.2019, ציין מנכ"ל המשיבה כי "אמנם לטענת המבקשת אין לה קשר עם בנה השוהה בחו"ל, אך לא הומצאו כל תימוכין לטענה זו". קביעתו של מנכ"ל המשיבה כי לא הומצאו "כל תימוכין" לטענה לניתוק הקשר עם הבן, אינה מוסברת על רקע הראיות שהוצגו. אמנם, כפי שפורט לעיל, בהחלטה הראשונה שניתנה בעניינה של המערערת מיום 5.12.2013 נדחתה הבקשה על הסף בהיעדר "ראיה עובדתית חזקה", אך לאחר שהומצאו ראיות, לרבות ראיות אובייקטיביות לגבי מצבו של הבן, נדונה שוב הבקשה, ובהחלטה מיום 28.1.2018 מנכ"ל המשיבה עצמו לא שב לקבוע כי לא הוכחו הטענות, אלא אך כי אין בהן די על מנת להעניק מעמד. אף על פי כן, בהחלטתו האחרונה מיום 23.7.2019 שב מנכ"ל המשיבה על הקביעה לפיה הטענות לא הוכחו. החלטה זו אינה מנומקת ואינה מתמודדת עם הראיות שהוצגו. יצויין, בית הדין בפסק דינו לא שב על הקביעה כי טענת המערערת להיעדר קשר עם בנה לא הוכחה, וקריאת פסק הדין אף מלמדת כי הנחתו של בית הדין היתה כי הקשר עם הבן נותק. בית הדין התמקד בפסק דינו במצבה הרפואי של המערערת ובעובדה כי המערערת מקבל פנסיה מחו"ל דרך אחייניתה ושומרת על קשר עם בני משפחה אחרים, היכולים להיות לה למשענת "ואינה חייבת לחזור ולגור דווקא בדירה שלה בחו"ל בה עברה התעללות והזנחה כאמור בחוות הדעת". גם בדיון לפניי לא נטען כי טענת המערערות לא הוכחה, ב"כ המשיבה לא השיגה על מהימנות המערערות ולא הביאה נתון כלשהו העומד בסתירה לטענתן בנוגע לניתוק הקשר עם הבן והסיבות שהביאו לכך.

הנה כי כן, טענת המערערת כי אינה מקיימת קשר עם בנה וכי בנה אינו יכול לשמש לה כמשענת, הוכחה על פניו בראיות שהובאו ולא נטען בפניי אחרת. משחרף האמור נקבע בהחלטת המשיבה כי "לא הומצאו כל תימוכין" לטענה בדבר ניתוק הקשר עם הבן, קביעה שאין לקבלה, הרי שממילא לא ניתן לשיקול זה המשקל המתאים בהחלטת המשיבה, אם בכלל.

לכך יש להוסיף, כי מחוות הדעת הרפואיות שצורפו עולה כי המערערת סובלת משורה של חוליים וזקוקה לעזרה והשגחה. הוועדה התייחסה למצבה הרפואי של המערערת אך לא סברה כי יש בכך טעם המצדיק מתן מעמד כמבוקש. בהחלטת הוועדה הושם דגש על כך שעל פי חוות הדעת המבקשת מתפקדת לבדה בכל הקשור ל"אכילה, שתייה, שליטה בצרכים, רחצה ולבוש", תוך התעלמות מכך שבאותה נשימה נרשם כי היא זקוקה לעזרה "בכל פעולות IADL כולל ניידות מחוץ לביתה, בישול, הגשת אוכל, קניות, סידור בית, כביסה. לא יכולה להדליק טלוויזיה, השאירה מספר פעמים תנור גז ללא מעקב וגם ברז מים פתוח". כן צויין בחוות הדעת כי המערערת ידועה כסובלת מדיכאון, חרדות, פחד מאנשים זרים, מחלות גופניות, נפילות חוזרות וירידה קוגניטיבית. על פי חוות הדעת המערערת אינה יכולה להתקיים לבדה, תלויה בבתה וזקוקה להשגחתה. בית הדין התייחס בפסק דינו גם לחוות דעת נוספות שהוצגו לו, שנערכו לאחר המועד בו ניתנה החלטת הוועדה, אך כאמור סבר כי חוות הדעת לא מגלה שינוי נסיבות מהותי כנדרש. בחוות הדעת הנוספות (בתחום הגריאטריה והפסיכוגריאטריה) פורטה ההיסטוריה הרפואית של המערערת, הכוללת מספר אירועים מוחיים, תיעוד על נפילות חוזרות וחולשה בפלג גוף שמאל. צויין בין היתר כי מדובר באשה הסובלת ממצב דמנטי עם קשיים רבים בפעולות היום-יום והתנהגות מסוכנת לעצמה ולזולת, כשברקע בלבול שכחה ומצב נפשי ירוד המתבטא בדיכאון וחרדה.

בנסיבות שפורטו, כאשר ברור שבנה של המערערת המתגורר בחו"ל אינו יכול לשמש לה משענת ותמיכה לעת זקנה, אלא ההיפך הגמור, ולאור גילה המתקדם של המערערת (78) ומצבה הבריאותי הירוד, היה מקום להחיל את החריג לחריג ולאפשר למערערת לשהות לצד בתה בישראל. כפי שנאמר בעניין יעקובלב, גם בענייננו, המערערת היא היא בת דמותו של נוהל הורה קשיש, קל וחומר לאחר השינוי שנערך בנוהל עקב פסיקת בית המשפט שהוזכרה לעיל. משלא נמצא בעבר להעניק למערערת מעמד מכוח נוהל הורה קשיש, היה מקום ליתן לה מעמד מכוח החריג לחריג ומאותם טעמים הומניטריים העומדים ביסודו של נוהל הורה קשיש.

בטרם סיום אציין, כי שקלתי את עמדת ב"כ המשיבה שביקשה לדחות את הערעור שבנדון ולהפנות את המערערת להגיש שוב בקשה במסלול של נוהל הורה קשיש. בנסיבות שפורטו, ועל רקע ההשתלשלות המתוארת, לא מצאתי הצדקה לילך בדרך זו. המערערת החלה בהליכים להסדרת מעמדה בשנת 2011. כאשר פנתה על פי נוהל הורה קשיש בקשתה נדחתה, ולפיכך הגישה בקשתה במסלול ההומניטרי, כשהיא נסמכת על אותם טעמים העומדים בבסיס הנוהל האמור. כיום המערערת בת 78. השבת עניינה לבחינה מחודשת על פי נוהל הורה קשיש אינה הוגנת ולא מוצדקת. משדחתה המשיבה בעבר את בקשתה של המערערת לפי נוהל הורה קשיש והפנתה אותה להגשת בקשה לפי הנוהל ההומניטרי, אין מקום לדחותה כיום במסלול ההומניטרי ולהפנותה שוב להגשת בקשה לפי נוהל הורה קשיש.

נוכח כל האמור, אני מקבלת את הערעור ומורה למשיבה להסדיר את מעמדה של המערערת בישראל ולהעניק לה אשרת שהייה מטעמים הומניטריים.

העניין מוחזר למשיבה לקביעת סוג המעמד שיינתן לה, בהתאם לשיקול דעתה.

המשיבה תישא בהוצאות המערערות בסך 7,500 ₪.

העירבון שהופקד בתיק יושב למערערות, באמצעות בא-כוחן.

ניתן היום, י"ט חשוון תשפ"ב, 25 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.