פשרה כפויה כאשר אין הדבר יכול להתברר

לפנינו תביעת האשה לחיוב הבעל בעיקר כתובה וכן בתוספת כתובה בסך 720,000 ₪.

בני הזוג נישאו כדמו"י ביום כ"ט תשרי תשע"א (06.10.2010) והתגרשו ביום ח' שבט תשע"ה (28.01.2015).

במועד סידור הגט הוסכם כי עניין הכתובה יידון לאחר הגט.

הליכים קודמים

כשנתיים לאחר הנישואין תבע הבעל גירושין. ביום כ"ז בכסלו תשע"ג (11.12.2012) שוב התייצב הבעל לשעבר בבית הדין והודיע על חזרת הצדדים לשלום בית והתיק נסגר.

בתאריך כ"ב ניסן תשע"ד (22.02.2014) תבעה האשה גירושין. סמוך לאחר מכן תבע הבעל לשעבר שלום בית, תוך שהוא מבהיר בכתב תביעתו כי קיימים מצדו תנאים באשר לשלום הבית.

בדיון שהתקיים אמרה האשה כי הבעל סילק אותה מהבית והחליף מנעולים, ולכן היא נחושה בדעתה להתגרש. הבעל אמר שמצדו הוא מעוניין בשלום בית, אך אם זהו רצון האשה יסכים להתגרש. הצדדים הסכימו להצעת בית הדין שעניין הכתובה יידון לאחר הגט, והתגרשו.

טענות התובעת

התובעת מנתה שלוש סיבות לפיהן היא זכאית לכתובה:

• בעלה "סילק" אותה מבית המגורים המשותף, החליף את מנעול הדלת, ומנע ממנה לשוב הביתה.
• לכל אורך שלוש שנות נישואיהם השפיל אותה, ולא נהג בה כפי שבעל נוהג באשתו.
• הבעל הוא זה שרצה בגירושין ולא היא בלבד, למרות שפורמלית היא זו שהגישה את תביעת הגירושין.

 טענות הנתבע

התובע אכן הודה שגם ברצונו היה להתגרש, והצהרתו על רצונו בשלום בית הייתה צעד טקטי בלבד. אך טען:

• התובעת היא זו שעזבה את הבית מרצונה, ולא סולקה על ידו.
• היא זו שלאורך שנות הנישואין ניהלה מערכת זוגית שהובילה לגירושין, והיא זו שפתחה את התיק.
• סכום הכתובה מופרז וחתם על שטר הכתובה באונס.
• אפשר שאשתו העלימה ממנו את בעיית הפוריות, שממנה יתכן שסבלה.