פשרה בייצוגית נגד חברת מוניות על גביית תעריף מופקע

    ונחת לפניי בקשה לאישור הסדר פשרה לפי סעיף 19 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: החוק).

עילת התביעה היא גביית תשלום שלא כדין בעבור שירות המוניות בקו 51, בין הערים פתחתקווה ותלאביב-יפו, אשר המשיבה מפעילה. לטענת המבקש, במהלך שבע השנים שקדמו להגשת התובענה גבו נהגי המוניות המאוגדים במשיבה מחיר נסיעה העולה על המחיר המרבי שנקבע בצו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירי נסיעה במוניות), התשנ"ט-1999, ק"ת 5959 486, 494 (נספח ה/7 לכתב התביעה; להלן: הצו). חברי הקבוצה התובעת, כפי שהוגדרה, הם ציבור הנוסעים שהשתמש בשירותיה של המשיבה במהלך השנים שהתביעה נוגעת להן. לית מאן דפליג כי לכולם משותפות שאלות של עובדה ושל משפט הראויות להידון בגדר תובענה ייצוגית. התובענה דנן הוגשה בשנת 2000, עוד לפני שהוחק החוק. מאז עבר התיק ,,גלגולים'' רבים, לרבות ערעורים שהוגשו לבית המשפט העליון על החלטות שונות שניתנו בו. כעת הגיעו הצדדים להסדר הפשרה שהם מבקשים לאשרו.

לפי ההסדר תינתן לנוסעים בקו 51 הנחה בסך 50 אגורות מהמחיר המרבי שניקב בצו, וזאת למשך שישה חודשים מיום מתן פסקהדין. עוד הסכימו הצדדים כי למבקש ישולם גמול בסך 50,000 ש"ח, ולפרקליטו - שכר טרחה בסך 100,000 ש"ח, וכי סך 54,195 ש"ח - הוצאות המשפט שנפסקו לחובת המבקש בערכה זו בפסקהדין אשר ניתן בתיק בשנת 2004 ובוטל בבית המשפט העליון - יושב לו בחמישה תשלומים חודשיים שווים ורצופים, שהראשון בהם ישולם כעבור שבועיים ממועד פרסום פסקהדין.

אמנם קיים פער בלתי מבוטל בין סכומי הנסיעה שגבו הנהגים בקו 51 ובין הסכום המרבי שנקבע בצו, ברם אין להקל ראש בטענות ההגנה שהעלתה המשיבה. הטענה בדבר הטעיית הציבור נדחתה בפסקהדין אשר יצא מלפני ערכה זו, שאותו אישר בית המשפט העליון, כך שעל המדוכה נותרו העילות החוזית והנזיקית ועילת עשיית עושר ולא במשפט. המשיבה קובלת על תום לבו של המבקש, בטענה שבא ^-כוחו מייצג גם מתחרה שלה, אשר מנהלת מולה מאבק מר שהסלים עד מעשי אלימות; היא סבורה כי תחשיב הנזק שהציג המבקש סתמי ובלתי מבוסס ובכלל, מדגישה שאינה פעילה עוד; היא מציינת שקו השירות הועבר ל,מוניות - קו 51 בע"מ', תאגיד שכבר אינו משיב בבקשה; היא גורסת שבין מעשיה שלה לבין הנזק אשר גרמו המחירים המופקעים שגבו נהגיה אין קשר של סיבה ותוצאה. כל הטענות האלה לא נדונו, ולא מן הנמנע שאילו נדונה הבקשה לגופן של העילות שנזכרו לעיל, היו הללו נדחות כשם שנדחתה עילת ההטעיה. מנגד, עילות תביעה אלו אפשר שהיו מעמידות לחברי הקבוצה פיצוי בעד הפקעת המחיר.

לאחר ששקלתי את השיקולים שמניתי - בפרט את העובדה שהמשיבה חדלה לפעול - ובהתחשב בכך שבעשור שחלף מאז הגשת התובענה מחירי הנסיעה נגבים לפי התעריף הקבוע בצו, נראה לי כי הסדר הפשרה ראוי, הוגן וסביר. מאותם טעמים לא מצאתי מקום להכביר הוצאות ולמנות לו בודק.

לסיום אוסיף ואציין כי לאחר שפורסם בראשונה דבר הגשת הבקשה לאישור ההסדר לא הוגשו התנגדויות, וכן כי היועץ המשפטי לממשלה הסב את תשומת הלב לאפשרות שכיום נהגי המשיבה אינם גובים את המחיר המרבי המותר בצו. מקובלת עליי עמדת הצדדים, שלפיה גם אם זאת הנחת המוצא, יש לזכור שהסכם הפשרה מחייב את המשיבה במתן ההנחה, ואילו הפחתה במחיר אלמלא ההסדר הייתה נתונה לשיקול דעתה.

אשרעלכן אני מאשרת את הסדר הפשרה ונותנת לו תוקף של פסקדין. הצדדים יגישו לאישורי נוסח הודעות כמצוות סעיף 25(ד) לחוק תוך 14 יום מהיום.

ניתן בלשכתי היום, כ"ה כסלו תשע"ב (21 בדצמבר 2011).

המזכירות תשגר פסקהדין לצדדים.

                                                                                                                    שושנה אלמגור, שופטת