פש"ר 9764-02-12 פ' ואח' נ' כונס נכסים רשמי תל אביב ואח'

בפניי בקשת הנאמן להורות כי העברת זכויות החייב בנכס (להלן: "ההענקה"), המצוי ברחוב ההסתדרות 6 בחולון וידוע כגוש 6049, חלקה 246, תת חלקה 1 (להלן: "הנכס"), לידי גב' י' צ'-ח' (להלן: "המשיבה"), מהווה הענקה פסולה בהתאם להוראות סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה").

עוד עתר הנאמן להורות כי - כפועל יוצא מהגדרת הענקת הנכס כפסולה - תימחק הערת האזהרה הרשומה לטובת המשיבה על זכויות החייב בנכס (להלן: "הערת האזהרה"). כן ביקש הנאמן להורות למשיבה להשיב לקופת הכינוס פירות שהתקבלו ועודם מתקבלים אצלה בגין החזקת הנכס.

העובדות

ביום 11.2.2010 (להלן: "מועד ההענקה") נחתם הסכם מכר בין החייב לבין המשיבה (נספח 1 לבקשת הנאמן, להלן: "הסכם המכר"), בו נקבע כי זכויות החייב בנכס יימכרו למשיבה.

בהסכם המכר תואר הנכס כמשרד בן שלושה חדרים בשטח של 69.60 מ"ר בקומת המרתף ברחוב ההסתדרות 6 בחולון.

אשר לתמורה בגין הנכס צוין בסעיף 4 להסכם המכר כי זו הועמדה על סך של 165,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק וכן כי היא תשולם בהמחאות בנקאיות.

בנוגע לאופן התשלום צוין כי סך של 24,000 ₪ מתוך התמורה שולם במעמד חתימת הסכם המכר וכי חתימת החייב (המוכר) על ההסכם מהווה אישור בדבר קבלת הסכום האמור. עוד נקבע בהסכם המכר כי הסך הנוסף של 141,000 ₪ ישולם תוך 10 ימים ממועד המצאת נסח המעיד על הסרת עיקול שרבץ על הנכס והמצאת מכתב כוונות מטעם בנק לאומי לישראל בע"מ, לו היה הנכס משועבד במועד ההענקה (להלן: "הבנק"). ביחס לתשלום שני זה נקבע כי הוא ישולם בשני שלבים: בשלב הראשון ישולם הסכום שיצוין במכתב הכוונות, ואילו היתרה תשולם תוך 3 ימים ממועד המצאת נסח המעיד על הסרת המשכנתא וכנגד מסירת החזקה בנכס למשיבה (הקונה) וקבלת המסמכים לשם העברת הזכויות על שם המשיבה.

כן הוסכם בהסכם המכר, כי ככל שבמועד התשלום השני לא יציג החייב בפני המשיבה אישורים בדבר ביצוע תשלומים למס שבח מקרקעין ולעיריית חולון, יופקד סך של 30,000 ₪ מתוך התשלום השני בידיהן הנאמנות של עוה"ד ליליאנה צור ו/או רויטל גרבר עד להמצאת האישורים דנן, וכי הנאמנות יהיו רשאיות לשלם את התשלומים האמורים מתוך כספי הנאמנות ויתרת התמורה תועבר לחייב.

ביום 14.2.2010 נרשמה הערת האזהרה.

ביום 6.2.2012 הגיש החייב לבית-משפט זה בקשה למתן צו כינוס לנכסיו וביום 20.6.2012 ניתן צו הכינוס.

טענות הצדדים

ביום 24.12.2013 הוגשה הבקשה הנוכחית על-ידי הנאמן. בבקשה טען הנאמן כי החייב נקלע למצב כלכלי קשה עוד בשנת 2009, קרי עובר למועד ההענקה. זאת, בין היתר, כפי שניתן ללמוד מתביעות חוב בגובה של כ-4 מיליון ₪, המונחות בפני הנאמן ואשר מתייחסות לתקופה שקדמה למועד ההענקה.

לטענת הנאמן, כאשר התחוור לחייב כי "טבעת חדלות הפירעון הולכת ונסגרת סביבו" העביר את זכויותיו בנכס לידי המשיבה, שהינה אשת שותפו לעסקים, מר ש' ח' (להלן: "ש'"), והכל בתמורה לסכום "המגוחך" האמור של 165,000 ₪ בלבד.

בנסיבות אלה, טען הנאמן כי העברת הזכויות האמורה הינה בבחינת הענקה בטלה בהתאם לסעיף 96(א) לפקודה, שזו לשונו:

העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

לשיטת הנאמן, החייב נעשה פושט-רגל לכל המאוחר במועד בו הגיש בקשה למתן צו כינוס לנכסיו, היינו ביום 6.2.2012. לפיכך, טרם חלפו שנתיים ממועד ההענקה ועד למועד היותו פושט-רגל וחלה הוראת סעיף 96(א) לפקודה.

הנאמן הבהיר עוד כי - לשיטתו - אין תחולה במקרה זה לסייג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, המוציא מתחולת סעיף 96 לפקודה הענקה שנעשתה "לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך".

בהקשר זה טען הנאמן, כי המשיבה היא אשת שותפו העסקי של החייב וכי קרבתה העסקית של המשיבה לחייב יוצרת חזקה כי בעת ביצוע ההענקה הייתה המשיבה מודעת למצבו הכלכלי של החייב, קרי כי הלה היה מצוי למעשה במצב של חדלות פירעון. כן טען הנאמן כי המשיבה ידעה במועד ההענקה כי הנכס עשוי היה לסייע לפירעון חובותיו של החייב. לפיכך, ובנסיבות אלה, טען הנאמן כי המשיבה לא נהגה בתום-לב בעת ביצוע ההענקה.

הנאמן טען עוד כי במקרה זה אין עסקינן ברכישה "עצמאית" של המשיבה מן החייב וכי ש' עצמו היה שותף לעסקה האמורה.

הנאמן טען עוד כי אף לו היה מניח כי המשיבה נהגה בתום-לב בעת ביצוע ההענקה, הרי שממילא לא שולמה על-ידה תמורה ראויה בגין הנכס.

לטענת הנאמן, הנכס הינו משרד בן שלושה חדרים בחולון, המשתרע על שטח של כ-70 מ"ר עם שתי חניות צמודות. עוד טען הנאמן כי, כאמור, התמורה בגין הנכס נקבעה בהסכם המכר על סך של 165,000 ₪ בלבד, וכי בהתאם להסכם המכר התמורה שאמורה הייתה להיות משולמת לידי החייב בפועל הסתכמה בסך של 24,000 ₪ בלבד ואילו היתרה הועברה לבנק לצורך סילוק המשכנתא. בנסיבות אלה, טען הנאמן כי התמורה, ככל ששולמה כזו על-ידי המשיבה, לא היוותה תמורה "ריאלית" ובת-ערך על-פי מבחן "המוכר הסביר בנסיבות העסקה".

ביום 13.2.2014 הוגשה תגובת המשיבה, אשר נתמכה בתצהירו של ש'.

ש' הצהיר כי מעולם לא היה שותף עסקי של החייב, כי הוא, יחד עם בני משפחתו, משקיע בנדל"ן וכי במסגרת עיסוקו זה הוא מוכר, רוכש ומשכיר נכסי מקרקעין.

ש' מסר עוד בתצהירו, כי בשנת 2008 רכש דירה בעיר בת-ים ובמסגרת זו הופנה למתווך שהכיר את החייב, אשר "טען כי הוא הבעלים של עשרות נכסים" (סעיף 13.3 לתצהיר ש'). בהמשך, ובאותה שנה, מכר החייב לבנם של ש' והמשיבה דירה בעיר חולון ובאותה שנה אף נחתם בינו לבין ש' זיכרון דברים למכירת דירה נוספת בחולון.

ש' הוסיף כי ביום 11.2.2010 רכש מן החייב, באמצעות המשיבה, את הנכס נשוא הבקשה וכי ביום 15.12.2010 מכר החייב לבנם של ש' והמשיבה נכס נוסף בחולון. מכאן, שלמיטב ידיעתו של ש' היו בבעלותו של החייב נכסים רבים בעת הרלוונטית.

אשר לנכס עצמו ולתמורה ששולמה בגינו טען ש' את הטענות העיקריות הבאות: ראשית, מדובר ב"מרתף מוזנח ובו בעיות רטיבות וביוב קשות, בשטח 69 מ"ר בבנין מגורים ברח' ההסתדרות בחולון" (סעיף 4 לתצהיר ש'); שנית, ובהתאם לכך, התמורה ששולמה בגין הנכס לא עמדה על סכום "מגוחך", כטענת הנאמן; שלישית, שווי הרכישה אושר על-ידי רשויות המס; ורביעית, מבדיקה שערך ש' עלה כי שעה שהחייב עצמו רכש את הנכס ביום 1.11.2005, הלה שילם תמורתו סך של 20,000$ - שווה ערך ל-92,800 ₪ באותה עת.

ש' הוסיף עוד כי במועד בו רכש את הנכס רבצה עליו משכנתא ללא הגבלה בסכום לטובת הבנק, וכן היה רשום עליו עיקול לטובת מס שבח בסך של 12,683 ₪ - עיקול אשר הוסר על-ידי שלטונות המס ביום 3.2.2010 ורישומו בלשכת רישום המקרקעין בוטל ביום 14.2.2010 (סעיף 7 ונספח ג' לתצהיר ש').

בנוסף טען ש' כי לאחר חתימת הסכם המכר שילם לחייב במזומן סך של 24,000 ₪, בעוד שאת יתרת התמורה בסך של 141,000 ₪ אמור היה לשלם, כאמור בהסכם המכר, רק לאחר הסרת העיקול והמצאת מכתב כוונות מהבנק. אלא שהבנק דרש סכום גבוה יותר כתנאי להסרת המשכנתא "והעסקה נעצרה". כעבור שנה לערך, לאחר משא-ומתן ארוך שניהל ש' עם הבנק, נאות הבנק להסיר את המשכנתא תמורת סך של 200,000 ₪. לטענת ש', הוא בחר לקיים את העסקה בשל שיקולים מסחריים ובהם האמרת מחירי הנדל"ן בתקופה הרלוונטית, ולפיכך שילם לבנק סך נוסף של 59,000 ₪ (מעבר לסך של 141,000 ₪ אותם נותר חייב כאמור בהתאם להסכם המכר), וכן סכום נוסף של 12,315 ₪ בגין חוב החייב למס שבח בגין עסקת המכר.

יוצא אפוא, כי לטענת ש' הוא שילם בגין הנכס, בסופו של יום, סך נוסף של 71,315 ₪ מעבר לתמורה שנקבעה בהסכם המכר, כך שהנכס נרכש בתמורה מלאה ואף למעלה מכך.

לבסוף טען ש', כי הנאמן לא צירף חוות-דעת שמאי ממנה ניתן ללמוד את שווי הנכס וכי בנסיבות אלה הלה לא הוכיח את טענתו, לפיה התמורה ששולמה בגין הנכס הייתה נמוכה או "מגוחכת".

בתשובתו טען הנאמן כי מתשובת המשיבה עולה כי היא אינה חולקת, למעשה, על תחולת סעיף 96(א) לפקודה בענייננו, אלא שלטענתה ככל שהיה ידוע לה ולש' באותה עת, היו בבעלות החייב נכסים רבים.

הנאמן הדגיש אפוא כי המשיבה וש' לא טענו כי מצבו הכלכלי של החייב לא היה ידוע להם במועד הרלוונטי.

עוד טען הנאמן כי אף אם ש' והחייב לא היו בגדר שותפים עסקיים, הרי שהייתה ביניהם "קירבה עסקית", שעה שהתבצעו ביניהם מספר עסקאות מקרקעין, לרבות עובר לביצוע ההענקה דנן. שותפות עסקית זו או למצער "הקירבה העסקית" יוצרות, אליבא דנאמן, חזקה בדבר ידיעתם של המשיבה וש' על כך שהחייב היה נתון בקשיים כלכליים בעת הרלוונטית.

עוד ביקש הנאמן להוסיף בעניין זה, כי החייב וש' אף הונו בני-זוג בשם קלמן וטלי גואטה על-ידי מכירה כפולה של דירת מגורים, באופן שקיבלו את כספם של בני הזוג גואטה וביצעו מכירה נוספת של אותה דירה. הנאמן ציין כי בגין הונאה זו הוגשה תלונה במפלג ההונאה עוד קודם למועד ההענקה וכי ביום 5.11.2012 ניתן פסק-דינו של בית-משפט השלום בראשון-לציון (ת"א 48007-05-10), אשר בהסתמך עליו הוגשה תביעת חוב בסך של 1,144,562 ₪ לתיק פשיטת-הרגל של החייב. לטענת הנאמן, פעולת הונאה משותפת זו מלמדת, כאמור, על שותפות עסקית בין החייב לש' או למצער על "קירבה עסקית" – עובדה אשר יש בה, לטענת הנאמן, כדי לתמוך בידיעה שיש לייחס למשיבה ולש' בדבר מצבו הכלכלי של החייב.

אשר לגובה התמורה בגין הנכס, שב הנאמן וטען כי זו הייתה בלתי-הולמת. לתמיכה בטענה זו צירף הנאמן לתשובתו חוות-דעת שמאי מטעם החייב עצמו מיום 1.2.2006 (להלן: "חוות-הדעת"). בחוות-הדעת הוערך שווי זכויות הבעלות בנכס הנדון בשוק החופשי "כריק, פנוי וחופשי מכל חוב, שעבוד או זכויות צד ג', לא כולל מע"מ" בסך של 60,000$. כן הוערך שווי הנכס במכירה במימוש כפוי בסך של 50,000$. עוד צוין על חוות-הדעת צוין כי "הערכה זו הינה לפי שער חליפין של 4.6 ₪ לדולר". לאור האמור, שוויו השקלי של הנכס כפנוי בהתאם לחוות-הדעת היה 276,000 ₪ במועד עריכת חוות-הדעת, קרי חודש פברואר 2006, ובמימוש כפוי 230,000 ₪.

הנאמן טען עוד בהקשר זה, מדובר במחיר "מוֹצא" בלבד, וזאת בשים לב למגמת העלייה המתמדת במחירי הנדל"ן. כך, שבמועד ההענקה, קרי כחלוף ארבע שנים ממועד עריכת חוות-הדעת, אין ספק כי שוויו של הנכס היה גבוה בהרבה מזה שצוין בחוות-הדעת.

הנאמן הוסיף, כי אף ביחס לסכום של 24,000 ₪, אשר אמור היה, כמוזכר לעיל, להיות משולם לחייב בעת חתימת הסכם המכר, לא צורפה כל אסמכתא לפיה סכום זה אכן שולם.

מכלל האמור לעיל, שב הנאמן וטען כי לא חל בענייננו הסייג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה.

ההליכים

ביום 6.11.2014 התקיים בפניי דיון, אליו התייצבו ש', הנאמן ובא-כוח הכונס הרשמי. במהלך הדיון נחקר ש' בידי הנאמן ובסופו ניסיתי להביא את הצדדים להסכמה שתייתר את הצורך במתן הכרעה בבקשה.

ברם, הצדדים לא הגיעו להסכמה ומכאן הדיון בבקשה לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובסיכומיהם, ולאחר שש' נחקר בפניי על תצהירו, שוכנעתי כי העברת זכויות החייב למשיבה הינה בבחינת הענקה פסולה, הכול כפי שיפורט להלן.

יחד עם זאת, בנסיבות העניין התוצאה המעשית של קביעתי זו הינה כי על המשיבה להשיב לקופת הכינוס סכום מסוים, כפי שיפורט להלן, ולא את הנכס עצמו או את מלוא שוויו.

אשר לבקשה להורות על השבת הפירות שהתקבלו מהחזקת הנכס על-ידי המשיבה לקופת הכינוס, הרי שלא הונחה בפניי תשתית ראייתית המבססת את הטענה לפיה התקבלו פירות כלשהם אצל המשיבה, וממילא נראה כי טענה זו נזנחה על-ידי הנאמן בסיכומיו.

המסגרת הנורמטיבית

כאמור, סעיף 96 לפקודה קובע כי:

(א)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

(ב)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

(ג)"הענקה", לענין סעיף זה - לרבות כל העברה, אך למעט הענקה -

(1)בשל נישואין ולפניהם;

(2)לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;

(3)לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו.

מטרת הסעיף נדונה לא אחת בפסיקה, ונקבע כי הוא נועד לבטל, בכפוף לתנאים המפורטים בו, הענקת נכס או נכסים שנעשתה על-ידי החייב בטרם נעשה פושט-רגל (במסגרת התקופות הקבועות בסעיף) מבלי ששולמה עבורם תמורה או ששולמה עבורם תמורה לא נאותה, באופן שההענקה הקטינה את מסת נכסי החייב. מובן כי הקטנה זו של מסת נכסי החייב פוגעת בכושר הפירעון של החייב כלפי נושיו, כך שביטול ההענקה מוצדק בכפוף לתנאים הקבועים בסעיף.

ראו, למשל, דברי בית-המשפט העליון בע"א 4898/09 s.h@a.diamonds ltd נ' עו"ד ישראל שפלר נאמן על נכסי החייבת מיכל אריאלי ואח' (20.8.2009):

אכן, לב-ליבו של סעיף 96 הוא היכולת לבטל הענקה אשר הובילה להפחתת מסת הנכסים של החייב...

מטרתו של סעיף 96 הינה לבטל, בתנאים מסוימים, הענקות נכסים שנעשו על ידי חייב ללא תמורה נאותה לפני תחילת פשיטת הרגל, אשר תוצאתן הינה הקטנת מאסת הנכסים שלו, תוך סיכון כי כאשר יכנס לפשיטת רגל תעמוד יתרה קטנה יותר לחלוקה בין נושיו. הרעיון ביסוד הוראה זו הוא, בתמצית, כי בגדר התקופה הקובעת הקודמת לתחילת פשיטת הרגל, הענקת נכס על ידי חייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת פוגעת בכושר הפרעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה כדי לקדם את אינטרס הציבור בהגנה על הנושים, בכפוף לנסיבות מיוחדות...

לצורך בחינת תחולת סעיף 96(א) לפקודה על המקרה שבפניי, יש לבחון תחילה האם החייב נעשה פושט-רגל בטרם חלפו שנתיים מיום חתימת הסכם המכר.

ככל שייקבע כן, יש לבחון האם בנסיבות המקרה יש לראות בהסכם המכר, בגדרו נמכרו זכויות החייב בנכס למשיבה, משום "הענקה". במסגרת זו, יש לבחון האם בענייננו חל הסייג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה העוסק, כאמור, בהענקה לקונה בתום-לב ובתמורה בת-ערך.

במקרה בו הסייג חל, הרי שההענקה לא תיחשב כבטלה. מנגד, במקרה בו הסייג לא חל, ההענקה תיחשב כבטלה.

אדון אפוא בדברים על-פי סדרם.

האם החייב נעשה פושט-רגל בטרם חלפו שנתיים מיום חתימת הסכם המכר?

כאמור, בענייננו אין חולק כי מועד ההענקה היה ביום 11.2.2010, הוא המועד בו נחתם הסכם המכר בין החייב לבין המשיבה ובו נקבע כי זכויות החייב בנכס יועברו למשיבה.

השאלה היא אפוא באיזה מועד נעשה החייב פושט-רגל במובן של סעיף 96 לפקודה. בהקשר זה יש לבחון את הוראות סעיף 84 לפקודה, שעניינו "תחילתה של פשיטת רגל" ואשר קובע כדלקמן:

(א)יראו פשיטת רגל של חייב, בין על פי בקשתו ובין על פי בקשת נושה או נושים, כחלה למפרע בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס נגד החייב וכמתחילה בזמן ההוא.

(ב)עשה החייב כמה מעשים של פשיטת רגל, יראו את חלותה ותחילתה בעת שעשה את המעשה הראשון בשלושת החדשים שקדמו ליום שבו הוגשה בקשת פשיטת הרגל.

(ג)העובדה שמעשה פשיטת רגל קדם לחובו של הנושה המבקש, אין בה כדי להפקיע תקפם של בקשת פשיטת רגל, של צו כינוס או של הכרזה.

אשר ל"מעשה פשיטת-הרגל", הרי שסעיף 5 לפקודה מגדיר מספר חלופות לעניין זה, אשר הרלוונטית מביניהן לענייננו היא זו הקבועה בסעיף 5(4) לפקודה, קרי כי מעשה פשיטת-רגל מתבצע כאשר החייב "הגיש לבית המשפט הצהרה שאינו יכול לשלם את חובותיו, או בקשה שיוכרז פושט רגל לפי הוראות פקודה זו".

כאמור, בקשת החייב למתן צו כינוס ולהכרזה עליו כפושט-רגל הוגשה לבית-המשפט ביום 6.2.2012, היינו בטרם חלפו שנתיים ממועד ההענקה (11.2.2010). בנסיבות אלה לא יכולה להיות מחלוקת כי בענייננו התמלאו תנאי סעיף 96(א) לפקודה.

בנסיבות אלה יש לעבור עתה לבחינת השאלה אם יש לראות בהסכם המכר, בגדרו נמכרו זכויות החייב בנכס למשיבה, משום "הענקה" ואם חל בענייננו הסייג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה העוסק, כאמור, בהענקה לקונה בתום-לב ובתמורה בת-ערך.

תחולת סעיף 96(ג)(2) לפקודה

הנטל להוכיח את אי-תחולת הסייג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה מוטל על כתפי הנאמן. ברם, הואיל ועסקינן בהוכחת יסודות שליליים, הרי שהמידה הנדרשת על מנת לעמוד בנטל הבאת הראיות (החובה מס' 2) הינה קלה יחסית וככל שלא תובא מצד המשיבה ראיה לסתור, הרי שדי יהיה באותן ראיות כדי להרים את נטל השכנוע (החובה מס' 1) המוטל על הנאמן. ראו ע"א 5578/93 נדב נ' מאיר סרגובי, עו"ד הנאמן על נכסי פושט הרגל אליעזר נדב ואח', פ"ד מט(2) 459, 478-477, 482 (1995) (להלן: "פס"ד נדב"); וכן לאחרונה פסק-דינה של כבוד הנשיאה מ' נאור בע"א 2887/13 נאור ואח' נ' חברת אל-יה נר השקעות בע"מ ואח', בפסקה 21 לפסק-הדין (16.8.2015, להלן: "פס"ד נאור").

אדון תחילה בעניין תום-הלב ולאחר מכן אפנה לעניין התמורה.

חוסר תום-הלב של המשיבה וש'

כידוע, קיומו של תום-לב בענייננו משמעו כי הקונה - מקבל ההענקה - אינו יודע בעת העברת הנכס לידיו כי המעניק נמצא בקשיים כספיים, ולפיכך אינו יכול לצפות כי ההענקה תפחית מרכוש החייב. לעומת זאת, אם מקבל ההענקה יודע על מצבו הקשה של המעניק ויכול להסיק כי ההעברה תרחיק את הנכס מידי הנושים, יישלל תום-לבו. ראו ע"א 5709/99 לוין נ' שילר ואח', פ"ד נה(4) 923, 925 (2001) (להלן: "פס"ד לוין"); פס"ד נאור, בפסקה 20.

כאמור, הנאמן טען כי במקרה זה אין מדובר ברכישה "עצמאית" של המשיבה וכי ש' הוא הגורם שעמד מאחורי העסקה ו"הרוח החיה" בה. עוד נטען כי ש' היה שותפו העסקי של החייב או, למצער, כי הייתה ביניהם "קירבה עסקית". לטענת הנאמן, שותפות עסקית זו או למצער "הקירבה העסקית" יצרו חזקה בדבר ידיעתם של המשיבה וש' על כך שהחייב היה נתון בקשיים כלכליים בעת הרלוונטית.

בחינת סוגיית תום-הלב מחייבת אפוא בחינה מקדמית של טענת הנאמן, לפיה ש' היה "הרוח החיה" מאחורי העסקה ואין מדובר בעסקה אשר במהותה נעשתה בין המשיבה לחייב. שכן, אם תידחה טענה זו הרי ששאלת תום-לבה של המשיבה תיבחן באופן עצמאי וללא זיקה לשאלת תום ליבו של ש' ולקשריו העסקיים עם החייב.

בא-כוחה של המשיבה לא התייחס כלל למשיבה עצמה בתגובה מטעמה, אלא רק ציין כי היא בת-זוגו של ש' וכי הללו מנהלים משק בית משותף (סעיף 1 לתגובת המשיבה), כאשר יתרת התגובה עסקה אך ורק בפועלו של ש'.

ואמנם, המצהיר מטעמה של המשיבה היה ש' והלה אף אישר בתצהירו כי, הלכה למעשה, הוא זה אשר רכש את הדירה וכי עשה כן באמצעות המשיבה (סעיף 4 לתצהיר ש').

ש' נחקר בפניי בעניין זה והשיב כי:

משנשאל ש' אם אין הוא סבור כי היה על המשיבה להתייצב לדיון בבית-המשפט, בהיותה הקונה על-פי הסכם המכר, השיב תשובה סתמית לפיה המשיבה לא זומנה לדיון (שם, שורה 23). אלא שתשובה זו אינה מתיישבת עם העובדה כי המשיבה יוצגה בתיק זה על-ידי עורך-דין, שאף חתם על התגובה שהוגשה מטעמה, וכי בא-כוח זה הוא שהתייצב לדיון שהתקיים בפניי ביום 6.11.2014 ביחד עם ש', לאחר שהזימון לדיון עבור המשיבה נשלח לבא-כוחה (כפי שעולה מעיון במערכת נט המשפט).

לגופו של עניין, ש' עצמו העיד מפורשות בפניי כי הוא זה אשר רכש את הנכס מהחייב (שם, בעמ' 2-1, שורה 19 ואילך) וכי הוא זה אשר החליט כי הנכס יירשם דווקא על שם המשיבה:

למותר לציין אפוא כי עובדות אלה - ואף בשים לסוגיית נטל השכנוע שפורטה לעיל - תומכות בטענתו של הנאמן לפיה ש' היה "הרוח החיה" בעסקה.

חיזוק נוסף למסקנה ברורה זו ניתן למצוא גם בסעיף 2 למכתב שנשלח לש' על-ידי בא-כוח הבנק ביום 22.2.2011 בעניין סילוק המשכנתא שרבצה על הנכס (נספח ד'1 לתצהיר ש', להלן: "מכתב הבנק"). במכתב זה נכתב כי:

ביום 2.2.2011 נערכה פגישה במשרדי הבנק בהשתתפותך, ובמסגרתה בין היתר, נדונו תנאי הבנק לשחרור השעבוד החל על הנכס לשם העברת הזכויות בנכס לבעלותך וזאת בהתאם להסכם מכר מיום 11.2.2011 שנחתם בינך לבין א' [החייב – א.ל.ע].

[ההדגשה אינה במקור – א.ל.ע.]

כאשר נשאל ש' בחקירתו בפניי מדוע נכתב באותו מכתב שהבעלות בנכס עתידה להירשם על שמו, השיב כי "בת זוגתי זה בעלים. זה אותו דבר" (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 6.11.2014, שורה 5).

מכלל האמור לעיל עולה אפוא בבירור כי יש לקבל את טענת הנאמן, לפיה ש' אכן היה מי שהניע את העסקה עם החייב ועמד מאחוריה וכי הוא מקבל ההענקה "בפועל" (ביחד עם המשיבה), וזאת על אף שש' לא היה צד "פורמאלי" להסכם המכר.

לפיכך, ולאור העובדה כי המשיבה וש' הינם בני-זוג והנכס נרכש למעשה על-ידי ש' באמצעות המשיבה, הרי שתום-הלב של הקונה "הפורמאלי" בעניין זה (המשיבה) כרוך באופן בלתי-נפרד בתום-הלב של הקונה "בפועל" (ש'). כלומר, מהות קשריהם העסקיים הנטענים של ש' והחייב רלוונטית במקרה זה לסוגיית תום-הלב של מקבל ההענקה, אף שש' לא היה מקבל ההענקה "הפורמאלי".

אשר-על-כן, יש לעבור עתה ולבחון את תום-לבו של ש'.

נקודת המוצא לדיון בסוגיית תום-לבו של ש' הינה טענת הנאמן – אשר לא נסתרה על-ידי החייב, המשיבה או ש' - כי החייב נקלע למצב כלכלי קשה עוד בשנת 2009, קרי עובר למועד ההענקה. כך, למשל, בגין חובותיו של החייב התנהלו נגדו מספר תיקי הוצאה-לפועל, אשר אחד מהם נפתח שבוע ימים עובר להענקה, ואף הוגשו נגדו תביעות בסכומים של מיליוני שקלים. כאמור, עובדות אלה ניתן אף ללמוד, בין היתר, מתביעות חוב בגובה של כ-4 מיליון ₪, המונחות בפני הנאמן ואשר מתייחסות לתקופה שקדמה למועד ההענקה. למותר לציין כי מצב כלכלי זה אף הביא את החייב עצמו להגיש בקשה למתן צו כינוס לנכסיו כשנתיים לאחר מועד ההענקה.

במלים אחרות, מבחינה אובייקטיבית, נקודת המוצא הינה כי החייב היה נתון במצב כלכלי קשה במועד ההענקה, כך שהשאלה הינה לגבי ידיעתו (הסובייקטיבית) של ש' לגבי מצב עניינים (אובייקטיבי) זה.

אשר לידיעתו של ש', הרי שהנאמן טען, כאמור, כי החייב וש' ביצעו יחד מספר רב של עסקאות מקרקעין וכי מדובר בשותפים עסקיים לכל דבר ועניין, כאשר הן ש' והן המשיבה ידעו מה מצבו הכלכלי של החייב עובר לביצוע ההענקה.

ש', מצידו, הצהיר כאמור כי הוא מעולם לא היה שותף עם החייב "באף עסק" וכי הוא נוהג להשקיע בנדל"ן ביחד עם בני משפחתו כאשר הוא מאתר ורוכש "נכסים אטרקטיביים".

עם זאת, ולצד הצהרות אלה, הצהיר ש' כי בשנת 2008 מכר החייב לבנו בנימין דירה, כי באותה שנה החייב מכר לו עצמו דירה נוספת וכי בחודש דצמבר 2010 מכר החייב לבנו מחסן.

בחקירתו אישר ש' כי הכיר את החייב בשנת 2008 לערך, כי קנה ממנו נכסים וכי ביצע עימו מספר עסקאות:

אני סבורה אפוא כי מדובר במספר עסקאות מכר במהלך תקופה קצרה יחסית, אשר יש בהן כדי להעיד על פניהן על קשר עסקי מסוים בין החייב לש'. די אפוא בעובדות אלה כדי לקבוע כי הן מגיעות כדי המידה הנדרשת לעמידה בנטל הבאת הראיות המוטל על הנאמן לעניין תום-הלב ולהעביר נטל זה לכתפיו של ש', וזאת בפרט על רקע הכחשותיו הגורפות של האחרון ביחס לקשר עסקי כלשהו בינו לבין החייב.

אשר לש', הרי שעדותו לא הותירה רושם מהימן.

במהלך עדותו, התחמק ש' ממתן מענה לשאלות באמצעות משפטים עמומים, כך, למשל, לא היה בפיו מענה לשאלה מדוע בחר לרשום את הערת האזהרה על שם המשיבה ולא על שמו (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 6.11.2014, שורות 27-26), והתרשמתי כי עדותו אינה מתיישבת עם הצהרותיו; בתצהירו הצהיר כי הדירה ברחוב סוקולוב 44 נמכרה לבנו בנימין (סעיף 13.4 לתצהיר ש'), בעוד שבעדותו העיד כי הוא זה שרכש את הדירה האמורה מהחייב (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 6.11.2014, שורה 2); כך גם בתצהירו מסר ש' כי החייב מכר לבנו שוקי מחסן ברחוב שפרינצק (סעיף 13.7 לתצהיר) בעוד שבעדותו טען כי מדובר בדירה (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 6.11.2014, שורה 2).

אף אם ניתן לטעון כי מדובר בהבדלים קלים הניתנים להסבר, הרי שככלל, התרשמתי כי בין החייב לש' הייתה מערכת יחסים עסקית, שלא הסתכמה בעסקה אקראית זו או אחרת, ואשר נמשכה שנים ובמסגרתה נמכרו מספר נכסים שהיו בבעלות החייב לש', בין במישרין ובין באמצעות העברת הבעלות בנכסים לבני משפחתו של ש'. יודגש, כי מערכת יחסים עסקית זו התנהלה במהלך השנים שקדמו למתן צו הכינוס.

כך, למשל, במסגרת מערכת יחסים עסקים דינאמית זו עולה כי אף הועברו כספים מהחייב לבנו של ש'. משנשאל על כך ש', השיב כי כספים אלה הוחזרו על-ידי החייב בגין עסקאות שבוטלו:

דוגמא בולטת נוספת נמצאת, כאמור, בפסק-דינו של בית משפט השלום בראשון-לציון בת"א 48007-05-10 גואטה ואח' נ' פ' ואח' (5.11.2012), אשר צורף לבקשת הנאמן. בפסק-דין זה תוארה מסכת, בה מכר החייב לכאורה דירה לש' בחודש מאי 2008 וש' מכר אותה מיד לאחר מכן (בחודש יולי 2008) הלאה לתובעים באותה תביעה (גואטה). אלא שהמכירה של החייב לש' בוצעה לכאורה על בסיס זיכרון דברים בלבד, בעוד שהמכירה של ש' לגואטה בוצעה כלל ללא הסכם מכר. כך נותרה הדירה נותרה רשומה כל העת על שמו של החייב, כלומר לא נרשמה תחילה על שמו של ש' ואף לא לאחר מכן על שמם של גואטה. או אז מכר החייב את הדירה לצד רביעי וגואטה יצאו כשידם על ראשם.

בית משפט השלום מצא את גרסאותיהם של החייב ושל ש' כבלתי-מהימנות וקבע כי העסקה הראשונה ביניהם כלל לא התקיימה:

סיכומם של דברים, הראיה החפצית היחידה שקיימת לעניין עסקת המכר מחודש מאי 2008 היא זיכרון דברים - חוזה מכר. לא הוצגו לפניי עדויות לעניין רישומה של הערת אזהרה. כך, גם לא הוצגו לפניי עדויות למסירת דיווחים על העסקה לרשויות המס, ואף המשכנתא שרבצה על דירת חולון לא סולקה במסגרת העסקה. וחשוב מכל, לא הוצג לפניי תיעוד כלשהו להעברת כספים בגין מכר דירת חולון. כל אלה מביאים אותי להעניק משקל מועט ביותר לגרסאותיהם של ח' [ש' – א.ל.ע.] ופ' [החייב – א.ל.ע.] בדבר האותנטיות של העסקה והעברת הכספים זה אל זה במסגרת עסקה זו.

בסיכום פסק-הדין חייב בית-המשפט, למעשה, את החייב ואת ש' להשיב ביחד ולחוד לגואטה את הסכום שהללו שילמו עבור הדירה. יצוין כי ערעור שהגיש ש' על פסק-דין זה לבית-המשפט המחוזי מרכז (ע"א 48266-12-12) הביא להסכמות בדבר הפחתת התשלום לגואטה מצידו של ש' (אך לא מצידו של החייב, שכלל לא עירער על פסק-הדין), אך הותיר את פסק-דינו של בית משפט השלום על כנו ולא שינה מהקביעות העובדתיות והמשפטיות שנכללו בו.

אשר לשאלה בדבר ידיעתו של ש' בדבר מצבו הכלכלי של החייב עובר להענקה, הרי שבעניין זה נקבע כי קרבה מיוחדת בין החייב לבין מקבל ההענקה יוצרת חזקה בדבר ידיעתו של האחרון על מצבו הכספי של החייב (ראו פס"ד לוין, בעמ' 953; פס"ד נדב, בעמ' 480; פס"ד נאור, בפסקה 29).

במקרה שבפנינו, כאמור, נוצרה קרבה מיוחדת בין החייב לבין ש' במסגרת מערכת יחסים עסקית מתמשכת. קרבה מיוחדת זו יוצרת אפוא חזקה כי ש' היה ער למצבו הכלכלי של החייב, כאשר חזקה זו לא נסתרה על-ידי ש', ולו במעט.

בהקשר זה יוזכר עוד כי לש' לא הייתה תשובה טובה מדוע הוא היה הרוכש בפועל של הנכס, אך הסכם המכר והערת האזהרה נרשמו דווקא על שם בת-זוגו, המשיבה. אין זאת מן הנמנע כי עובדה זו קשורה גם לעניינו של החייב ולצורך להרחיק את העסקה מש' קרובו, ולא רק לאינטרסים של ש' והמשיבה, אך הדבר לא התברר עד תום בפניי.

לסיכום: מכלל האמור לעיל, ולאור הקביעות לעיל בדבר נטלי ההוכחה במקרה זה - היינו העובדה כי הנאמן הרים את נטל הבאת הראיות המוטל עליו במסגרת נטל השכנוע בדבר אי-תחולת הסייג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה וש' לא השכיל להביא ראיות כלשהן שסתרו ראיות אלה, כמו גם החזקה שלא נסתרה בדבר ידיעתו של ש' על מצבו הכלכלי של החייב מתוקף קרבתם - אני קובעת כי ש' לא נהג בתום-לב במסגרת ההענקה, במובן של סעיף 96(ג)(2) לפקודה, וכי סייג תום-הלב הקבוע בסעיף זה לא חל במקרה שבפנינו.

כאמור לעיל, כוחה של קביעה זו יפה גם למשיבה, היא הרוכשת "הפורמאלית" של הנכס.

במסקנה זו אליה הגעתי די אפוא כדי לקבוע כי הסייג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה לא התמלא, כך שמדובר במקרה זה בהענקה פסולה. שכן, תנאיו של סייג זה - תום-לב ותמורה בת-ערך - הינם תנאים מצטברים. כלומר, על מנת שיחול הסייג, על ההענקה להתבצע הן בתום-לב והן בתמורה בת-ערך. ראו, למשל, פס"ד נאור, בפסקה 28 לפסק-הדין; פש"ר (מחוזי ת"א) 80/97 עו"ד בלושטיין נ' ריטה ואח' (17.12.2008).

אף-על-פי-כן, ועל מנת שאעשה מלאכתי שלמה, אדון להלן גם בטענות הצדדים ביחס לתמורה ששולמה עבור הנכס. למותר לציין, כי דיון זה אף הכרחי לצורך קביעת התוצאה המעשית של ההכרעה בדבר היותה של ההענקה פסולה.

התמורה ששולמה עבור הנכס

כאמור, בהסכם המכר הועמדה התמורה בגין הנכס על סך של 165,000 ₪, אך ש' טען כי בפועל שילם סך של 236,315 ₪ (ההתייחסות לש' בסוגיית התשלום בפועל להלן הינה למעשה התייחסות לש' ולמשיבה בצוותא חדא – א.ל.ע.). אבחן אפוא תחילה את טענותיו של ש' ביחס לתשלום ששילם בפועל ולאחר מכן אפנה לבחינת שוויו של הנכס.

כאמור, הסך הכולל של 236,315 ₪ ששילם ש', לטענתו, התחלק לשלושה סכומי משנה: סך של 24,000 ₪, ששולם ישירות לחייב במזומן במועד חתימת הסכם המכר; סך של 200,000 ₪, ששולם לבנק לשם הסרת המשכנתא; וסך של 12,315 ₪, ששולם על-ידי ש' לפירעון חוב החייב למס שבח בגין עסקת רכישת הנכס.

אשר לסך של 24,000 ₪ ששולם ישירות לחייב במעמד חתימת הסכם המכר, הרי שהאסמכתא היחידה שהובאה לתשלום זה היא חתימתו של החייב על הסכם המכר, אשר היוותה אישור בדבר קבלת הסכום האמור.

בעדותו טען ש' כי אישור בנוגע לביצוע תשלום זה מצוי במשרדה של עורכת-הדין בפניה נחתם ההסכם. אלא שכאמור, ש' לא הציג אישור זה ואף לא הביא את עורכת-הדין לעדות. בנסיבות אלה, קיים קושי לקבוע כי סכום זה אכן שולם בידי ש' רק על בסיס חתימת החייב על הסכם המכר. זאת, לא כל שכן שבהסכם המכר נקבע, כאמור, כי כל התשלומים במסגרתו יבוצעו באמצעות המחאות בנקאיות, בעוד שש' טען כי שילם סכום זה במזומן. בהקשר זה יש לשוב ולהזכיר - כמובן במלוא הזהירות המתבקשת – גם את קביעותיו של בית-משפט השלום בראשון-לציון בדבר האותנטיות של העסקה שנדונה שם והעברת הכספים בין ש' לחייב באותה עסקה.

אשר לסך של 200,000 ₪ ששולם על-פי הטענה לבנק, הרי שלתמיכה בטענה זו צירף ש', כאמור, את מכתב הבנק. מכתב זה תומך בטענת ש', לפיה התנהל בינו לבין הבנק דין-ודברים בנוגע לגובה הסכום שבכפוף לתשלומו תסולק המשכנתא על הנכס. מהמכתב עולה כי ביום 2.2.2011 התקיימה פגישה בה השתתף ש' ובמהלכה נדונו תנאי הבנק לשחרור השעבוד הרובץ על הנכס. עוד נלמד מן המכתב, כי במועד משלוח המכתב דרש הבנק עבור הסרת המשכנתא סך של 200,000 ₪ שישולם במזומן ויופקד בחשבון המתנהל על שם החייב, שמספרו ******* בסניף קריית שרת, וזאת עד ליום 31.3.2011.

בנוסף לכך צירף ש' לתצהירו מסמך אשר הופק על-ידי הבנק (נספח ה'1 לתצהיר ש'), בו צוין כי ביום 14.3.2011 הופקד סך של 200,000 ₪ לחשבון מספר ******* בסניף מספר 657 המתנהל על שם החייב, כאשר סכום זה הופקד על-ידי גב' בת שבע שטיינר בצ'ק אשר נמשך מחשבון מספר ****** בסניף 667 של בנק הפועלים. ש' הסביר בעדותו כי הגב' שטיינר הינה הפקידה של עורכת-הדין שלו (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 6.11.2014, שורות 11-10).

ש' נחקר בנוגע לחשבון ממנו שולם הסכום האמור. הלה לא זכר את מספר החשבון ממנו הועבר הסכום האמור ואף נקב במספרי חשבונות אחרים, אך ידע להשיב כי מדובר בסניף מס' 667.

בנוסף לכך – וזה העיקר – מהעתק רישום הנכס בפנקס הבתים המשותפים מיום 23.9.2013 (נסח טאבו), שהובא על-ידי הנאמן עצמו בבקשתו (נספח 2 לבקשת הנאמן), עולה כי המשכנתא על הנכס אכן הוסרה.

כאמור, הנאמן לא הביא ראיות לסתור טענות אלה. בנסיבות אלה, אני סבורה כי יש לקבל את טענתו של ש' כי הסכום של 200,000 ₪ אכן הופקד על ידיו לחשבון שנקבע על-ידי הבנק, וזאת לשם סילוק המשכנתא שרבצה על הנכס.

אשר לתשלום הסך של 12,315 ₪ בגין חוב החייב למס שבח, הרי שלתמיכה בטענה זו צירף ש' לתצהירו את נספחים ה'2 ו-ה'3 המעידים על כך שש' שילם ביום 14.5.2011 את חובו של החייב למס שבח בגין עסקת רכישת הנכס בסך של 12,315 ₪.

בנסיבות אלה, ובהיעדר ראיות הסותרות טענה זו, אני מקבלת את טענת ש' לפיה שולם על ידו סך של 12,315 ₪ לרשויות המס בשמו של החייב.

מכלל האמור לעיל, אני קובעת כי ש' והמשיבה שילמו בגין הנכס סכום של 212,315 ₪ בחודשים מרץ 2011 ומאי 2011.

אשר לשוויו של הנכס, הרי שכאמור הנאמן לא הביא חוות-דעת שמאי לעניין זה למועד ההענקה, כך שנקודת הייחוס היחידה הניצבת בפני בית-המשפט לעניין זה הינה חוות-הדעת, אשר ציינה, כאמור, שווי של 276,000-230,000 ₪ או 60,000-50,000$ לשנת 2006.

אשר לטענתו של הנאמן בסיכומיו, לפיה "לאור התנהלות שוק הנדל"ן בארץ עמד ערך הנכס בחלוף מספר שנים ארוכות [קרי, בהשוואה לחוות-הדעת משנת 2006 – א.ל.ע.] על סכום גבוה משמעותית", הרי שאין בידי לקבל טענה זו.

אכן, בית-המשפט בתוך עמו יושב, והמציאות בשוק הנדל"ן בשנים אלה מוכרת לכל, ואף ניתן למצוא חיזוק מסוים לטענה זו בדבריו של ש' עצמו, לפיהם בחר לקיים את העסקה אף שנדרש לשלם סכום נוסף לסילוק המשכנתא לטובת הבנק, וזאת בשל שיקולים מסחריים ולאור האמרת מחירי הנדל"ן בתקופה הרלוונטית.

ברם, אין די בכך כדי לבסס מסקנה לפיה ערכו של הנכס עלה במשך השנים, ודאי שלא מסקנה כי ערכו עלה באופן משמעותי, ועל כל פנים אף לא הובאה כל אינדיקציה אחרת לשווי שיש לקבוע לנכס במועד ההענקה, כגון שיעור העלייה בשווי הכללי של נכסים בישראל בין מועד עריכת חוות-הדעת למועד ההענקה. אכן, לשם כך היה על הנאמן לצרף חוות-דעת ממנה ניתן ללמוד מה היה שוויו של הנכס במועד ההענקה.

ואולם, אף בהתעלם מן האפשרות ששוויו של הנכס עלה באופן משמעותי ממועד חוות-הדעת בשנת 2006 למועד ההענקה בשנת 2010, הרי שעדיין קיים פער משמעותי (67%-39%) בין שוויו של הנכס על-פי חוות-הדעת (276,000-230,000 ₪) לבין התמורה שנקבעה בהסכם המכר בשנת 2010 (165,000 ₪).

ודוקו: בעיניי, המבחן הקובע לעניין התמורה בת-ערך הינו התמורה שנקבעה בעסקה עם החייב ולא העובדה כי בסופו של יום ש' שילם לצדדי ג' למעלה מן התמורה שנקבעה בהסכם המכר.

על כל פנים, ולמעלה מן הצורך, יצוין עוד כי ממילא אף קיים פער בלתי-מבוטל (30%-8%) בין שוויו של הנכס בשנת 2006 על-פי חוות-הדעת (276,000-230,000 ₪) לבין התמורה שהוכח כי שולמה בפועל על-ידי ש' לצדדי ג' בשנת 2011 (212,315 ₪).

בנסיבות אלה, ובפרט לאור האמור לעיל ביחס לנטלי ההוכחה בנוגע לסייג 96(ג)(2) לפקודה, אני קובעת כי הנכס לא נמכר בעבור תמורה בת-ערך.

סיכום

אשר-על-כן, אני מקבלת את הבקשה וקובעת כי במקרה זה מדובר בהענקה פסולה לפי סעיף 96(א) לפקודה וכי הנאמן הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי במקרה זה לא חל הסייג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, ומכאן שההענקה בטלה כלפי הנאמן.

במאמר מוסגר יצוין שוב כי אף אם הייתי קובעת שהנכס נמכר בעבור תמורה בת-ערך, הרי שכאמור, דרישת תום-הלב ודרישת התמורה בת-הערך מהוות תנאים מצטברים, כלומר על מנת שיחול הסייג על ההענקה להתבצע הן בתום-לב והן בתמורה בת-ערך.

התוצאה המעשית

כידוע, הפסיקה קבעה כי במקרה של ביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה אין מדובר בביטול ההענקה מעיקרה, כי אם בהענקה הניתנת לביטול, כלומר שלבית-המשפט נתון שיקול-דעת רחב להגיע לתוצאה המעשית הנכונה בנסיבות העניין:

אכן, עולה שאלה בעלת היבט עקרוני: האם ובאיזו מידה נתון לבית-המשפט שיקול-דעת שלא להורות על ביטול הענקה על-פי סעיף 96 גם מקום שהוכחו כל התנאים שהפקודה מציבה לצורך ביטול כאמור? שאלה זו נסמכת, בין היתר, על נקודת המוצא כי הענקה פסולה על-פי סעיף 96 אינה בטלה מעיקרה אלא ניתנת לביטול (ראה ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל, בעמ' 321).

באנגליה מורה ה-Insolvency Act, 1986 בסעיף 339(2) כי מקום שניתנה הענקה פסולה, נתון שיקול-דעת רחב לבית-המשפט לתת“...such order as it thinks fit for restoring the position to what it would have been if that individual had not entered into that transaction”… שאלה היא אם שיקול-דעת רחב זה כולל גם אפשרות שלא לבטל הענקה כלל כאשר הוכחו כל התנאים הנדרשים לביטול, אך מקום שנסיבות העניין עשויות, במאזן כולל, להביא לתוצאה בלתי צודקת בבחינת מערך הנזקים היחסי בין מקבל ההענקה לנושים תוך התייחסות אפשרית גם להיבטים של תום-לב הצדדים הנוגעים בדבר. אם אכן קיים שיקול-דעת כאמור, הדעת נותנת כי הוא יופעל בנסיבות חריגות ויחייב הערכה מורכבת ומשולבת של שיקולי מדיניות כלליים ומיוחדים למקרה הנדון.

[ע"א 3853/98 סדן נ' רוזנטל ואח', פ"ד נז(4) 699, 711-710 (2003) (להלן: "פס"ד סדן").]

כמו כן נקבע, כי במסגרת סעיף 96 לפקודה ניתן להורות על ביטול הענקה גם מקום שאין מדובר בהשבת הנכס המקורי שהוענק אלא בשווה ערכו או בנכס חלופי שנקנה בתמורה שנתקבלה ממכירתו של הנכס המקורי. ראו פס"ד לוין, בעמ' 947-946.

כאמור, במקרה שבפנינו, התשלומים ששילמו ש' והמשיבה בגין הנכס שולמו למעשה לצדדי ג' (הבנק ורשויות המס) ובכך הפחיתו מחובותיו של החייב (לנושים מובטחים או לחובות בדין קדימה). אשר-על-כן לא יהיה זה צודק לחייב את המשיבה בהשבת הנכס עצמו (ככל שהוא עודנו מצוי בידיה) או בהשבת מלוא ערכו. גישה זו אף תואמת את תכלית ההשבה בביטול הענקה פסולה בפשיטת-רגל שנקבעה בפסיקה, לפיה:

תכלית ההשבה בביטול הענקה פסולה בפשיטת רגל נגזרת בעיקרה מהמטרה למנוע פגיעה בנושים עקב גריעת הנכס המוענק ממסת נכסי פושט רגל בעת היותו חדל-פירעון. תכלית השבת הנכס היא החזרת מצבת נכסי פושט הרגל לקדמותה...

התכלית שביסוד הערכת שווי נכס לצורך השבתו עקב ביטול הענקה פסולה בפשיטת רגל היא ביטולה של הגריעה ממצבת נכסי פושט הרגל עקב ההענקה. לצורך השגתה נתון בידי בית-המשפט שיקול-דעת להורות על השבת נכס ההענקה בעין או על שווה ערכו בדרך שתחזיר את מצבת נכסי פושט הרגל לקדמותה, כאילו לא נעשתה ההענקה.

[פס"ד סדן, בעמ' 714-713.]

אני סבורה אפוא כי על המשיבה להשיב לקופת הכינוס את ההפרש בין מה ששולם בפועל (לצדדי ג') עבור הנכס (212,315 ₪) לבין שוויו הממוצע של הנכס לפי חוות-הדעת (ממוצע בין 230,000 ₪ לבין 276,000 ₪, כלומר 253,000 ₪). דהיינו, על המשיבה להשיב לקופת הכינוס סך של 40,685 ₪, וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ההענקה (11.2.2010) ועד למועד התשלום בפועל. ודוקו: על אף שהתשלום בפועל על-ידי ש' בוצע, כאמור, מאוחר יותר למועד ההענקה, הרי שאני סבורה כי הפרשי ההצמדה והריבית צריכים להתווסף ממועד ההענקה ולא משלב מאוחר יותר, שכן זה היה המועד שבו הייתה התמורה אמורה להיות משולמת לידיו של החייב.

יצוין כי הסכום שנקבע לעיל ממילא כולל בחובו גם את הסך של 24,000 ₪ שהמשיבה הייתה אמורה לשלם לחייב במסגרת עסקת המכר וכאמור לא הוכח כי שולם לחייב.

בנוסף לכך, תישא המשיבה בהוצאות קופת הכינוס בבקשה זו בסך של 25,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן החלטתי זו ועד למועד התשלום בפועל.

הנאמן יגיש פסיקתא לחתימתי.

המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג אלול תשע"ה, 28 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.