מדובר בבקשת הנאמן לביטול הענקה (בהתאם לסעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל).
בבקשתו ביקש הנאמן לבטל החלטה שניתנה בהסכמה (בבימ"ש מחוזי ת"א) שבמסגרתה בוטל פסק דין שניתן לטובת החייב (בבימ"ש שלום ת"א).
כללי
ביום 17.3.05 הוצא בבית משפט השלום בת"א (ת.א 56258/03) פסק דין שבו חויבו המשיבות לשלם לחייב סך של 1,297,311 ₪ (להלן: "פסק הדין").
ביום 7.7.05 הגישו ב"כ החייב וב"כ המשיבות לבית משפט המחוזי בת"א הודעה ובקשה בהסכמה לבטל את פסק הדין, שניתן בבית משפט השלום, ולהורות על דחיית תביעת החייב. על פי ההודעה ההסכמה הושגה לאחר שביום 20.3.05 שילמו המשיבות, בהתאם להוראת ב"כ החייב, סך של 1,240,681 ₪ למר יגאל בן משה ולאשתו.
הבקשה המונחת להכרעה בפני היא בקשת הנאמן לביטול ההענקה, שלטענתו העניק החייב למשיבות ביום 7/7/2005 , בכך שוויתר בהסכם הפשרה על זכויותיו בהתאם לפסק הדין שניתן ע"י בית משפט השלום בתל אביב.
לשם הבנת התמונה במלואה יתואר להלן בתמצית פסק הדין שניתן בת"א 56258/03- בתביעתו בבית המשפט השלום בת"א ביקש החייב להורות למשיבות להשיב לו סך של 250,000 דולר ששולם על ידו כ"דמי רצינות" במסגרת מו"מ לרכישת הנתבעת 2 (מלון גלי אילת), וכן לפיצוי בסך 250,000 דולר בשל ניהול מו"מ שלא בתום לב .
בית משפט השלום בתל אביב קיבל את התביעה נגד הנתבעות (המשיבות בבקשה זו) ופסק לטובת החייב את סכום הפיקדון , שהופקד כ”דמי רצינות" בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ובתוספת הוצאות.
בפסק דינו ציין בית משפט השלום בתל אביב כי חברת הכשרת היישוב הוציאה את מלון "גלי אילת" למכירה, והחייב כשליחו של דודו שהיה המשקיע/המממן, התעניין ברכישת המלון. כן צוין כי המשיבות, דרשו כתנאי מוקדם למסירת כל אינפורמציה אודות המלון, הוכחה לרצינות המתעניינים וליכולתם הכספית, בדמות הפקדת סך של 250,000 דולר כדמי רצינות, והחייב שהסתייע במכרו יגאל בן משה, אשר מימן עבורו את הערבות הכספית שנתבקשה, נפגש ביום 12.9.02 במשרדי הנתבעת 1 עם נציגי הנתבעות שבהם מנכ"לית הנתבעת 1 וסמנכ"ל הכספים שלה. בפגישה זו הפקיד החייב בידי הנתבעות שיק בנקאי על סך 250,000 דולר, ובמעמד זה נמסר לעיונו תיק המסמכים של המלון. לאחר מכן התנהל בין הצדדים משא ומתן, ובסופו של דבר החליט החייב שלא לרכוש את המלון (הסיבות לכך פורטו בהרחבה בפסק הדין). לאור זאת ביקש החייב לקבל בחזרה את כספי "דמי הרצינות", אולם המשיבות מסרו לו כי הפיקדון חולט כפיצוי על ביטול העסקה.
בית המשפט השלום קיבל את טענות החייב ובקביעתו דחה בין היתר את טענת המשיבות לפיה החייב אשר התעניין ברכישת הנכס הסכים לשים את כספו על קרן הצבי ולהתחייב מראש לשלם סך של 250,000 דולר רק תמורת האופציה לרכוש את הנכס, זאת בשעה שהנכס הוצע לכל דכפין ולכל המרבה במחיר.
בפסק דינו הורה כאמור בית המשפט לנתבעות 1-2 (המשיבות בבקשה זו) לשלם לחייב את סכום הפיקדון כערכו נכון ליום מתן פסק הדין המתבטא לאחר תוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק בסך של 1,297,311 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 75,000 ₪ בתוספת מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק .
טענות הצדדים
טענות הנאמן- בבקשתו לביטול הענקה ששבפנינו טען הנאמן כי בפסק הדין שניתן לטובת החייב, כאמור לעיל, חויבו המשיבות לשלם לחייב סך של 1,297,311 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום פסק הדין, אגרות בית משפט ושכ"ט עו"ד בסך 75,000 ₪.
הנאמן טען כי פסק הדין פורסם בעיתונות, וכתוצאה מכך, הוטלו אצל המשיבות עיקולים ע"י חלק מנושיו, של החייב היות ובמועד פסק הדין עמדו תלויים כנגד החייב תיקי הוצל"פ רבים.
הנאמן טען כי בכדי לחמוק מנושיו, הגיע החייב להסכמה עם המשיבות כי הוא יוותר על זכויותיו לפי פסק הדין.
הנאמן ביקש להורות על ביטול הענקה שניתנה בדמות ויתור החייב במסגרת הסכם הפשרה, וכן ביקש להורות למשיבות להעביר לקופת פשיטת הרגל את הסכומים שנפסקו בפסק הדין לטובת החייב: סך של 1,297,311 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין, אגרות בית משפט בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום ששולמו בגזברות בית המשפט השלום בתל-אביב ועד ליום התשלום המלא בפועל, לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961 וכן שכר טרחת עורך דין בסך 75,000 ₪ בתוספת מע"מ ובתוספת ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין.
טענות המשיבות- מנגד, טענו המשיבות כי מהות בקשת הנאמן היא ביטול הענקה לפי סע' 96 לפקודה, אלא שאין ולא הייתה כל הענקה. משכך, אין את מה לבטל.
המשיבות טענו כי סכום ההמחאה נשוא תביעת החייב הוחזר במלואו ע"י המשיבות למר בן משה. לדבריהן מר בן משה היה בעל חשבון הבנק שממנו נמשכה ההמחאה שהועברה למשיבות ע"י החייב. עוד נטען כי המשיבות פעלו בתום לב, לאורך כל ההליך המשפטי ובהתאם לדין.
בנוסף, נטען כי מטרת ביטול הענקה היא להחזיר לנושים נכס שיצא מרשות פושט הרגל ועבר מפושט הרגל לידי מקבל ההענקה, אולם בענייננו הנכס המיוחס לחייב, הוא סכום הכסף שנפסק בפסק הדין, אשר הוחזר כאמור על ידי המשיבות ולכן אין כל מקום לטעון כלפיהן להענקה.
לתגובת המשיבות צורף תצהירה של הגב' סמדר נמרודי רינות, יו"ר דירקטוריון המשיבה 1, אשר הייתה בעלת המניות במשיבה 2 בתקופה נשוא ההליכים מול החייב. בתצהיר האמור פורטו עובדות רבות הנוגעות לעניין, כאשר בין היתר ציינה הגב' נמרודי בתצהירה כי ביום 1.6.03 המחה החייב את כל זכויותיו בתביעה ובפרותיה לה"ה יגאל בן משה ורעייתו וכי במהלך בירור המשפט התברר גם כי ההמחאה שנמסרה כדמי רצינות נמשכה מחשבונו של אותו יגאל בן משה. כן צויין בתצהיר כי ביום 20.3.05, לאחר מתן פסק הדין, בוצע תשלום בסך 1,240,186 ₪ מהמשיבות למר בן משה בהתאם לפסק הדין. עוד צויין בתצהיר כי לאורך ניהול ההליך המשפטי בפני בימ"ש השלום ואף לאחר מתן פסק הדין, נמסרו לידי המשיבות הודעות למחזיק בדבר צווי עיקול זמניים וצווי עיקול מלשכת ההוצל"פ, כשהחייב היה מר אלי חנאי והמשיבות הקפידו להשיב לכל אחת מההודעות למחזיק שהתקבלו ובכל התשובות צוין כי אין בידן כספים, נכסים או זכויות השייכים למר חנאי. עוד צויין כי אף אחד מהמעקלים לא נקט כלפי המשיבות בשום שלב בהליך תביעה לאישור עיקול או כל הליך דומה אחר.
הגב' נמרודי לא נחקרה על תצהירה והאמור בתצהיר לא נסתר.
ביום 19/1/2012 התקיים דיון בסוגיה - במעמד הדיון מיום 19.1.12 טען הנאמן כי לחייב נקבעה זכות משפטית כתובע בתביעה נגד המשיבות ועל אותה הזכות הוטלו עיקולים בטרם קיבל החייב את הכספים.
לדבריו, המשיבות הגישו ערעור על החלטת בית המשפט השלום, ולטענתו כאשר החייב הבין שהוא לא ייהנה מפירות הצלחתו בהתאם לפסק הדין בבית המשפט השלום, הוא ערך הסכם פשרה עם המשיבות שקיבל תוקף של פסק דין. עוד טען הנאמן כי במסגרת אותו הסכם פשרה החייב ויתר על זכויותיו שנקבעו בפסק הדין.
הנאמן טען כי זכות זו של החייב היא חלק ממסת הנכסים אשר צריכה להיות מוקנית לטובת קופת פשיטת הרגל.
עוד נטען ע"י הנאמן כי המשיבות היו מודעות, בעת הסכם הפשרה לבעיית זהות המשלם וכי החייב לא היה מוסמך לוותר על זכויותיו.
מנגד טען ב"כ המשיבות כי במועד הטלת העיקולים כבר לא היו כספים אצל המשיבות, והעיקול המדובר בוצע לאחר העברת הכספים לצד ג' (כפי שפורט בתצהיר הגב' נמרודי).
עוד נטען כי ההסכמה של המשיבות שללה את זכות הערעור שלהן, זאת בהתחשב בעובדה שהתשלום בהתאם לפסק הדין נפרע קודם לכן מכוח המחאת הזכות, ולטענתו גם הנאמן ידע שהמשיבות שילמו הסכומים בהתאם לפסק הדין. לדבריו החשש שהביא לחתימת הסכם הפשרה היה שלאחר התשלום לחייב יגיע הזכאי האמיתי לכספים שהוא דודו של החייב או מר בן משה ויגיש תביעה כנגד המשיבות. לכן בכדי למנוע זאת, היו מוכנות המשיבות להגיע להסדר פשרה עם דודו של החייב והוא זוהה על סמך מסמכים.
לאחר הדיון מיום 19/1/12 הוגשו בקשות ע"י הצדדים.
בקשת ב"כ המשיבות לתיקון פרוטוקול הדיון מיום 19/1/12-לאחר שהתקיים הדיון כאמור לעיל, הגישו המבקשות ביום 23/1/12 בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון מיום 19/1/12, כך שייכתב "הענקה היא אם היתה היא המחאת הזכות שהמחה החייב ביום 1/6/2003 לה"ה בן משה את סכום פסק הדין שיינתן לטובתו...". הנאמן לא התנגד לתיקון הפרוטוקול.
בקשת ההבהרה מטען הנאמן מיום 22/1/12- לאחר הדיון שהתקיים ביום 19/1/12 הגיש הנאמן בקשת הבהרה בהולה שבה ביקש להסב את תשומת לב בית המשפט לכך שכספי זכיית החייב בפסק הדין, עוקלו לטובת נושיו בטרם מתן פסק הדין ובטרם שולמו הכספים ע"י המשיבות.
בדבריו בבקשה הפנה הנאמן לדברי ב"כ המשיבות עצמו בפרוטוקול הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין בבית משפט השלום בתל אביב שבהם פירט שני עיקולים נוספים שהומצאו למשיבות על זכויות החייב.
המשיבות בתגובה לבקשה זו ציינו כי הסכם הפשרה לא היווה הענקה, היות והכספים שנפסקו לטובת החייב בפסק הדין שולמו על ידי המשיבות בטרם נכרת הסכם הפשרה בהתאם להמחאת הזכות מיום 1.6.03 שצויינה בתצהיר הגב' נמרודי. כמו כן נטען כי על אף שהסכם הפשרה ביטל את פסק הדין, החייב לא חויב להחזיר את הסכום ששילמו עבורו המשיבות על פי המחאת הזכות ולפיכך לא נגרע דבר ממסת הנכסים של החייב.
ביחס לעיקולים, טענו המשיבות כי שני העיקולים שהוטלו אצלן כמחזיקות, בטרם שילמו ופרעו את פסק הדין, הוטלו לאחר המחאת הזכות.
בקשת הנאמן מיום 29/2/16 - לאחר קבלת התגובות לבקשת ההבהרה מטעם הנאמן, נקבע דיון בפני ליום 12.6.12. דיון זה נדחה ליום 11.7.12 ובהמשך נדחה הדיון ליום 17.10.12. באותה עת הועבר הדיון בתיק לשופט אחר ולאחר מכן הוחזר אלי, ובשל אי הבנה לא התקיים הדיון שנקבע ליום 12.10.12. ביום 29.2.16 הגיש הנאמן הודעה ביחס לצורך בהכרעה בבקשה בה עסקינן וכן צירף רשימת מסמכים, ובמסגרת הודעת הנאמן, קבע ביהמ"ש דיון בבקשה ליום 4.7.16.
ב"כ המשיבות ביקש שלא לקבל את המסמכים שצורפו להודעת הנאמן.
דיון מיום 4/7/16 - בדיון מיום 4.7.16 טען ב"כ המשיבות כי בקשת ההבהרה הבהולה של הנאמן מיום 22/1/12, הינה בבחינת שינוי חזית של הבקשה לביטול הענקה, היות והבקשה לביטול הענקה התייחסה לביטול הסכם הפשרה מיום 7/7/05 שניתן במסגרת הערעור ( 1770/05). לדבריו, בבקשה לביטול הענקה, ביקש הנאמן לשלם לו את הסכום שנפסק בפסק הדין ואילו בבקשת ההבהרה הבהולה, ביקש הנאמן סעד אחר וטען כי בטרם שולמו הכספים לפי פסק הדין, עוקלו הכספים שהיו אצל המשיבות.
לטענת ב"כ המשיבות, הכספים ששולמו על פי פסק הדין שולמו לא מכורח הסכם פשרה אלא מכורח המחאת זכות וכי הסכם הפשרה לא דן בהשבת התשלום, לכן אין לכך השפעה על זכויות פשיטת הרגל.
לדבריו, כתב ההמחאה הוא ההענקה שעליה יש לדבר, אך לטענתו הנאמן לא תקף את ההמחאה ולא העלה כל טענה כנגדה. לדבריו, הנאמן גם לא ביקש להביא אף אחד לעדות ונמנע מכך שמא עדותם תחליש את טענותיו.
ביחס לעיקולים, טען ב"כ המשיבות כי על פי הודעות המחזיק, העיקולים לא תופסים אצל המחזיק וכי לא הנושה ולא הנאמן לא ביקשו לנקוט בהליכים לפי חוק הוצל"פ או בהתאם לתקסד"א.
לטענתו מדובר בהרחבת חזית ומקומן של הטענות הללו הן לא בהליך דנן.
מנגד, טען הנאמן, כי החייב הגיש תביעה נגד המשיבות, וביום 17/3/05 ניתן פסק הדין בבית המשפט בתל אביב אשר פסק לחייב תשלום בסך של כמיליון וחצי ₪. לדבריו, ביום מתן פסק הדין טען ב"כ המשיבות דאז לעיכוב ביצוע והודיע שקיימים עיקולים בגובה העולה על הסכום שנפסק.
עוד ציין כי דבר פסק הדין פורסם בעיתון בעקבות הפרסום הגיעו נושים נוספים ועיקולים נוספים, ולפיכך בסופו של יום הגיעו הצדדים להסכמות ביניים. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי וצורף צד נוסף, לטענת הנאמן הכל היה במטרה להכשיר הסכם עם אותו צד ג' שאליו הועברו הכספים והחייב נותר בלא כלום. עוד צוין כי צורפה המחאת הזכות שלא נרשמה בשום מקום.
דיון והכרעה
בענייננו מדובר בבקשה לביטול הענקה שהוגשה ע"י הנאמן. בבקשתו ביקש הנאמן לבטל ההענקה שהעניק החייב ביום 7.7.05 למשיבות באמצעות חתימה על הסכם שבו ויתר על זכויותיו לפי פסק דין מיום 17.3.05. הנאמן לא שינה בקשתו והוא גם לא הגיש כל בקשה להוספת נתבעים נוספים. בתשובת הנאמן לתגובת המשיבות העיר הנאמן כי ההענקה שהעניק החייב שמהותה הסכמתו למתן ההחלטה מיום 7.7.05 תבוטל והערעור על פסק הדין (בע"א 1770/05 מחוזי ת"א) יתברר לגופו.
סעיף 96 (ב) לפקודת פשיטת הרגל ( נוסח חדש) התש"ם - 1980 קובע כי הענקת נכסים למי שהפך פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו 10 שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן אם לא הוכיחו התובעים מכח ההענקה כי בזמן ההענקה היה המעניק בעל כושר פירעון.
"נטל ההוכחה לפי סעיף 96 (ג)(2)
סעיף 96 (ג)(2) לפקודת פשיטת הרגל מונה מספר חריגים שאינם נחשבים בגדר הענקה כדלקמן:
"הענקה" לעניין סעיף זה – לרבות כל העברה אך למעט הענקה......לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת ערך".
מתוך האמור לעיל עולה, כי הענקה שהוכח שבוצעה בתום לב ובתמורה בת ערך - לא תבוטל.
בעניין השאלה על מי מוטל הנטל לשכנע כי דין ההענקה להתבטל מכיוון שאינה מקיימת את תנאי החריג, קבע ביהמ"ש העליון בפסק הדין 5578/93 ראובן נדב נ' מאיר סרגובי ואח', פד"י כ"ט (2), 459, 478 כי הנטל לשכנע שהענקה פלונית תבוטל כיוון שאינה מקיימת את תנאי החריג, הקבוע בסעיף 96 ג(2) לפקודה מוטל על הנאמן, אולם אין להעמיס על הנאמן חובת ראיה כבדה מדי ואם יעמוד הנאמן בנטל הראשוני, יעבור הנטל למקבלי ההענקה.
בענייננו, לא היתה מחלוקת על כך שדמי הרצינות בתוספת הפרשי הצמדה בסך 1,240,686 ₪ הוחזרו ע"י המשיבות ביום 20.3.05 לבני הזוג בן משה בהתאם להוראת ב"כ החייב.
בפסק הדין בעניין ע"א 5709/99 לוין נ' שילר (נ"ה 4, 925, 953) קבע ביהמ"ש העליון כי "הפרשנות המקובלת למושג "תמורה בת ערך" הינה תמורה מסחרית בעלת ערך ואין הכרח שהתמורה תשקף במדוייק את שווי הנכס המועבר ודי שתהא סבירה בנסיבות העניין".
בנסיבות אלה לא יכולה להיות מחלוקת על כך שתשלום בסך של 1,240,686 ₪ ששולם זמן לא רב לאחר שנתקבל פסק דין (כולל הוצאות) ע"ס 1,372,311 ₪ יהווה תשלום תמורה בת ערך לחוב עפ"י פסק הדין.
לא זאת אף זאת בענייננו לא נסתרה טענת הגב' נמרודי, שלמשיבות עמדו טענות כבדות משקל כנגד פסק הדין ולא נסתרה גם טענתה במסגרת הבקשה והתצהיר שהחייב לא היה מעולם בר זכויות בכספים מושא התביעה והדוד המשקיע הוא הרוכש הפוטנציאלי שלווה הכספים ממר בן משה והוא היה בעל זכות התביעה בתיק מושא הדיון. כמו כן,לא נסתרה טענת ב"כ המשיבות שהמשיבות הסכימו לפשרה וויתרו על זכותן לעמוד על בירור הערעור, בין היתר גם בטענות של אי פסיקת הוצאות לזכות הנתבעת 3 בתביעה ובטענות כנגד דחיית טענת המשיבות באשר לכך שדמי הרצינות אינם ניתנים להשבה. לאור זאת לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהתמורה ששולמה בסך 1,240,686 ₪ היתה תמורה בת ערך בנסיבות העניין .
זאת ועוד, בפסק דינו של בימ"ש השלום בת"א, ציין ביהמ"ש מפורשות כי התובע היה שליחו של דודו המשקיע/המממן (עמ' 1 לפסה"ד) והוא הסתייע במכרו יגאל בן משה אשר מימן עבורו הערבות הכספית שנתבקשה (עמ' 2 לפסה"ד ). כן צויין בפסק הדין כי הוכח שהשיק בסך 250,000 דולר ששולם ע"י התובע (החייב-א.ח.) לנתבעות נמשך מחשבונו של מר יגאל בן משה. בנסיבות אלה ולאור הדברים שצויינו לעיל נראה שהוכחה גם הטענה שהתשלום ששולם למר בן משה ולאשתו עפ"י הוראת ב"כ החייב שולם ע"י המשיבות בתום לב לאחר שסברו שמר בן משה זכאי לקבל התשלום .
בנסיבות האמורות לעיל, ולאחר שההסכמה לביטול פסק הדין ניתנה לאחר תשלום החוב כאמור, יהיה מקום לדחות את בקשת הנאמן לביטול הענקה.
יובהר כי גם אם סבר הנאמן כי קיימת הענקה כלשהי, ודאי שלא היה מקום להציג טענה זו כנגד המשיבות אלא כנגד אנשים נוספים שלא צורפו כמשיבים . עוד יובהר כי אין כל הכרח שתשלום פסק הדין יבוצע דווקא לחשבון בנק מסויים של החייב ותשלום פסק דין שזכה בו החייב יכל להתבצע בהתאם להוראות החייב בכל דרך ובלבד שמבחינת משלם התשלום, נעשה הדבר בתום לב כפי שציין לעיל.
ביטול ההחלטה שניתנה בערעור (במחוזי ת"א) והחזרת הדיון בערעור על כנו
בענייננו מדובר בבקשה לביטול הענקה, שנעשתה באמצעות חתימה על הסכם שבו ויתר החייב על זכויותיו לפי פסק הדין ובקשה זו נדחתה.
בתשובת הנאמן לתגובת המשיבות,שהוגשה ביום 28.6.11, הבהיר הנאמן כי לאחר עיון בתגובת המשיבות הוא סבור שעליו לפעול בשני שלבים . בשלב הראשון עליו לבטל את הענקת החייב שניתנה על דרך הסכמה למתן פסק הדין בערעור בע"א (ת"א) 1770/05 ולברר את הערעור לגופו בבימ"ש המחוזי בת"א, ורק אם הערעור ידחה, יהיה מקום לשלב השני, הגשת בקשות חדשות להעברת כספים לקופת פשיטת הרגל.
כבר בפתח הדברים יוער שבטענה זו, שהוצגה בדרך אגב לבית המשפט בתגובה שהגיש הנאמן, ולא בבקשה מפורשת, יש משום הרחבת חזית אסורה שלא נתבקשה ולא אושרה בידי בית משפט זה ולפיכך לא ניתן להעתר לבקשה .
בנוסף יצוין כי הטענות האמורות לא יכולות להיטען במסגרת בקשה לביטול ההענקה ובוודאי שהן לא יוכלו להישמע כאשר לבקשה לא צורפו כמשיבים מר יגאל בן משה ואשתו וכן "הדוד" מר קמביז חובב ציון כמפורט להלן:
עיון בהערתו של הנאמן מעלה כי בפועל מבקש הנאמן את בית המשפט להורות על ביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט אילן שילה) מיום 7.7.05 שבה נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לביטול פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בת"א ובפועל גם למחיקת הערעור על אותו פסק דין. עיון בבקשה שאושרה בהסכמה בבית המשפט המחוזי בתל אביב במסגרת הערעור (ביום 7.7.05 ) מעלה כי כצד לאותה בקשה צוין מפורשות שמו של מר "קמביז חובב ציון" שהוא "הדוד". בנוסף צוין בבקשה עליה חתום גם ב"כ החייב כי מר חובב ציון והמערערות הסדירו ביניהם חילוקי הדעות וכן הסכימו כי הסכום שבמחלוקת יושב למר חובב ציון. כמו כן צוין כי מר חובב ציון נתן הוראה לבצע ההשבה ישירות לידיו של מר בן משה .
בנסיבות האמורות נראה כי מר חובב ציון ומר בן משה הינם צדים חיוניים לדיון במחלוקת אותה מבקש הנאמן לברר היום ומשלא צורפו אותם צדדים לדיון לא ניתן יהיה להעתר לבקשה האמורה בהעדרם.
בנוסף, יוער כי בפסק דינו של בית משפט השלום בת"א (שאותו מבקשים כיום להחזיר על כנו - בכפוף לזכות ערעור) נקבע מפורשות כי הסכום שהופקד ע"י החייב אצל המשיבות נמשך מחשבונו של מר בן משה ומר בן משה היה זה שמימן את הערבות הכספית. זאת ועוד בתצהירה של הגב' נמרודי שהוגש בבקשה זו ולא נסתר, צוין כי סך של 1,152,936 ₪ הוחזר לאחר מתן פסק הדין מהמשיבות למר בן משה ולאשתו (ס'61,62 לתצהיר) וכן צוין כי ב"כ החייב הורה למשיבות להסדיר את ביצוע תשלום פסק הדין ישירות מול בני הזוג בן משה .
הנסיבות האמורות יחזקו המסקנה שהנאמן מחויב היה לצרף לבקשה גם את מר בן משה ואשתו כמשיבים בבקשה שבפנינו, שעניינה בפועל הינו ביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב שאישר הסכמה לביטול פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב.
למותר לציין כי מדובר באנשים שקיבלו הכספים לידיהם מידי המשיבות והם היו גם בפועל האנשים ששילמו הכספים לידי המשיבות, ולא ניתן יהיה כיום לדון בבקשה האמורה בהעדרם כבקשה אגבית לבקשה המקורית לביטול הענקה.
העיקולים
בסעיף 3 לבקשה המקורית ציין הנאמן כי במועד מתן פסק הדין עמדו כנגד החייב עיקולים אצל המשיבות, וכדי לחמוק מנושיו הגיע החייב להסכמות האמורות. העובדה האמורה שצוינה בבקשה נועדה כדי להוכיח את טענת ההענקה ולא יותר.
במהלך הדיון מיום 19.1.12 ציין הנאמן כי אינו טוען דבר לעניין העיקול וטענתו עומדת אך ורק לעניין ויתורו של החייב, וכדבריו "אין לנו טענה לזכויות מכח העיקול, אני (כך במקור-א.ח.) לא טוענים לעניין העיקול אלא לעניין ויתור של החייב... הסכמה זו צריכה להתבטל".
יחד עם זאת, לאחר הדיון מיום 19.1.12 הגיש הנאמן כאמור הודעת "הבהרה בהולה" שבה ציין כי בנגוד לנטען ע"י ב"כ המשיבות, כל כספי זכיית החייב בבימ"ש השלום כן עוקלו לטובת נושי החייב. בדבריו היפנה הנאמן לדברי ב"כ המשיבות, בדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, בבית משפט השלום בת"א מיום 17.3.01, שם ציין עיקולים נוספים לעיקולים שפורטו בבקשה המקורית: עיקול אחד שהוטל כנגד החייב בתיק הוצל"פ 01-28637-04-9 בלשכת הוצל"פ ת"א ע"י צד ג' ע"ס 555,092 ₪ ועיקול שני בת.א. 35323/04 בבימ"ש זה ע"ס 921,000 ₪.
נפקות העיקולים
כפי שנקבע לעיל, נדחתה בקשת הנאמן לביטול ההענקה. בנוסף, ככל שטענותיו של הנאמן לעניין העיקולים נוגעות למניע שהביא לביצוע ההענקה, כפי שציין הנאמן בתחילה, הרי שעם דחיית הטענה לביטול ההענקה, יידחו גם הטענות הנוגעות למניעים שהביאו לביצוע אותה ההענקה.
המחאת זכויות החייב מיום 1.6.03 -כפי שצוין לעיל, טענה הגב' נמרודי שבמהלך המו"מ לרכישת המלון פרש הדוד מכוונתו לרכוש המלון והמחה את זכותו לדמי הרצינות ליגאל בן משה, וכי כל עדי התובע (החייב) העידו על המחאת זכויות זו, עובדה שתצביע שלחייב לא היו זכויות בדמי הרצינות. (ס' 42, 45 לתצהיר גב' נמרודי).
כן ציינה הגב' נמרודי בתצהירה שלתיק בימ"ש השלום בת"א צורף כתב המחאת זכויות שלפיו ביום 1.6.03 כשנתיים לפני פסק הדין הומחו כל הזכויות בתביעה ובפירותיה מידי החייב לידי מר בן משה ורעייתו.
הנאמן לא חקר את הגב' נמרודי על תצהירה ומכאן שהתצהיר לא נסתר.
לאור זאת יש לקבוע שלאחר המחאת הזכויות שבוצעה על דרך המכר, ביום 1.6.03 לא נותרה בידי החייב כל זכות, ובמועד הטלת העיקולים לא היה עוד מה לעקל.
זאת ועוד , הנאמן לא חקר את הגב' נמרודי ולא סתר טענתה כי החייב לא היה מעולם בר זכויות בכספים מושא הדיון, וגם בשל כך יהיה מקום לדחות טענות הנאמן.
עיקולים חסרי משמעות - זאת ועוד העיקולים שפורטו בבקשה לביטול הענקה הוטלו לאחר מתן פסק הדין, והם הוטלו גם לאחר העברת הכספים לה"ה בן משה ביום 20.3.05 ולפיכך הינם חסרי משמעות לענייננו . לאור זאת מובן גם שהעיקולים האמורים לא היו העילה להעברת הכספים למר בן משה ולאשתו.
עיקולים בטלים - יחד עם זאת יוער כאמור כי, בהודעת ההבהרה שהוגשה לאחר הדיון מיום 19.1.12 ציין הנאמן שני עיקולים נוספים שהוטלו לדבריו אצל המשיבות כ"מחזיקות", בטרם פרעו את פסק הדין. העיקול הראשון בתיק הוצל"פ 01-28637-04-9 הוטל (עפ"י נספח 2 לטענות המשיבות מיום 23.2.12) ביום 16.5.14 (להלן: "העיקול הראשון") והעיקול השני הינו עיקול זמני שהוטל בת.א. (ת"א) 35323/04 (עפ"י נספח 2) ביום 8.7.04 (להלן: "העיקול השני"). יצויין כי הנאמן לא הציג לבית המשפט מסמכי בית משפט והוצל"פ הנוגעים לאותם עיקולים .
מתוך האמור לעיל עולה כי העיקולים הוטלו זמן רב אחרי ביצוע ההמחאה למר יגאל בן משה, מיום 1.6.03 ולאור זאת אין העיקולים תופסים את הכספים מושא הדיון (ר' א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 12 עמ' 923, ע"א 568/85 בנק הפועלים (שוויץ) נ' החברה לנאמנות, מ"ב 4, 507, ה"פ (נצרת) 611/90 רם-און נ' דגן מכוני תערובת, פ"מ, תשנ"א 2441)
זאת ועוד, הכספים ששולמו למר בן משה ולאשתו, שולמו מכח המחאת הזכות והם שולמו בטרם חתימת הסכם הפשרה
לא זאת אף זאת, גם אם לא היתה קיימת המחאה אזי העיקולים האמורים נחשבו כבטלים בזמן ביצוע התשלום כמפורט להלן:
עפ"י תקנה 380 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-,1981 משלא ביקש הנושה את אישור העיקול בטל העיקול לגבי כל נכס שהמחזיק לא הודה שהוא מצוי בידו. אין מחלוקת בין הצדדים ולא נסתרה טענת הגב' נמרודי בתצהירה כי מעולם לא התבקש אישור העיקול הראשון ולפיכך העיקול הראשון בטל ומבוטל.
זאת ועוד, עפ"י סעיף 44 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967 עיקול שהוטל חל על נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי (המחזיק) ביום המצאת הצו או שיגיעו לידו תוך 3 חודשים מאותו יום.
עפ"י סעיף 46 לחוק ההוצל"פ, רשאי הזוכה להזמין את הצד השלישי לחקירה אם סבור היה שהודעת הצד השלישי איננה נכונה או איננה שלמה. אין מחלוקת בין הצדדים ולא נסתרה טענת הגב' נמרודי בתצהירה שלפיה הזוכה במקרה דנן לא נקט בפעולות חקירה חרף תשובת המחזיק שנמסרה לו כאמור, ולפיכך, בתוך 3 חודשים מיום הטלת העיקול השני לא היתה בידי המחזיק כל זכות של החייב. כזכור פסק הדין ניתן רק 8 חודשים אחרי הטלת העיקול ועל כן גם מטעם זה העיקול השני שהוטל כאמור עפ"י חוק ההוצל"פ בטל ומבוטל וחסר תוקף.
בנוסף, הסכם הפשרה איננו מהווה הענקה שהרי פסק הדין שולם ונפרע עוד בטרם נכרת הסכם הפשרה מכח המחאת הזכות שהמחה החייב עפ"י כתב המחאת הזכות מיום 1.6.2003, כשנתיים ימים לפני המועד שבו ניתן פסק הדין (להלן: "ההמחאה").
לאור האמור לעיל יש לדחות את בקשת הנאמן לביטול הענקה.
בנוסף לאור הדיון מיום 4.7.13 מתייתר הצורך בבקשה לתיקון פרוטוקול הדיון שנערך ביום 19.1.12.
סוף דבר
איני נעתר לבקשת הנאמן.
הנאמן ישלם למשיבות הוצאות הכוללות שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין.
ניתנה היום, ח' כסלו תשע"ז, 08 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.
