בעניין: פקודת פשיטת הרגל
ובעניין: אברהם יעקובי (להלן "החייב")
בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 19.1.16 בהעדר המבקשת, בו ניתן תוקף להסכמות שהושגו בין הנאמן על נכסי החייב, בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק"), החייב ואשת החייב (להלן: "פסק הדין"), כפי שיפורט להלן:
הרקע העובדתי
ביום 15.7.15 ניתן צו כינוס כנגד החייב ועו"ד פדר מונה כמנהל מיוחד לנכסיו. ביום 19.1.16 הוכרז החייב פושט רגל.
על פי האמור בבקשה, המבקשת הינה נושה של החייב ושל אשתו, כאשר כנגד אשת החייב (שאינה בהליכי פש"ר) מנהלת המבקשת הליכי הוצל"פ, במסגרתם נרשם עיקול על זכויות אשת החייב בנכס מקרקעין של בני הזוג.
המדובר בבית פרטי בכפר נטר (גוש 8966, חלקה 61) (להלן: "הנכס") שעל פי חוו"ד שמאי מיום 6.10.15 הוערך שוויו בסך 6.9 מיליון ₪ ובמימוש מהיר, במסגרת כינוס נכסים, בסך של 5,865,000 ₪.
החייב ואשתו ביקשו למכור את הנכס בעצמם וביום 24.11.15 נחתם הסכם מכר בין החייב ואשתו לבין הרוכשים תמורת הסך של 6.7 מיליון ₪. בהתאם להסכם המכר, כל הסכומים שיתקבלו מהרוכשים יופקדו בידיו של המנהל המיוחד.
ביום 26.11.15 הוגשה בקשה לאישור המכר ובין לבין התקיימו מגעים בין הבנק, החייב ואשתו, המנהל המיוחד לנכסי החייב והנאמן של חברה שבשליטת החייב (מ. ברקן הנדסה בע"מ (בהקפאת הליכים) (להלן: "החברה"), בניסיון לפתור את המחלוקות ביניהם.
המחלוקת בין הצדדים (הבנק, מצד אחד, החייב, אשתו ובעלי התפקידים של החייב והחברה, מצד שני) התמקדה באופן חלוקת כספי התמורה בגין מכירת הנכס, בשים לב לחובות הרובצים עליו: -
משכנתא מדרגה ראשונה שנרשמה ביום 25.1.09 להבטחת חוב בסך 2,957,596 ₪ נכון ליום 3.8.15 לטובת הבנק.
משכנתא מדרגה שנייה שנרשמה ביום 29.4.15 להבטחת חוב בסך 6.8 מיליון ₪ לטובת הבנק, לגביה התמקדו עיקר המחלוקות שיפורטו להלן.
הערת אזהרה לטובת מר רביד אוזלבו על זכויות החייב בגין חוב בסך של 2.5 מיליון ₪.
עיקול במסגרת תיק הוצל"פ שפתחה המבקשת כנגד אשת החייב, על חלקה של אשת החייב בנכס, בגין חוב של 283,000 ₪.
בדיון שהתקיים ביום 19.1.16 הגיעו הצדדים להסכמה, בתמיכת הכנ"ר, לפיה הסכם המכר יאושר וכן הושגה הסכמה ביחס לחלוקת התמורה כדלהלן:
שתי המשכנתאות שנרשמו לטובת הבנק על זכויות החייב ואשתו, הן המשכנתא הראשונה מיום 25.1.09 והן המשכנתא השנייה מיום 29.4.15 ייחשבו כתקפות.
סכום הנשייה הכולל של הבנק עומד ע"ס של 9,147,115 ₪ נכון ליום 3.8.15 ואולם מתוך כספי התמורה שיתקבלו ממכירת הנכס – סך 4,750,000 ₪ ישולם לבנק, סך 1,050,000 ₪ ישולם לקופת הכינוס, סך 700,000 ₪ ישולם לאשת החייב וסך 200,000 ₪ ישמש לתשלום המיסים החלים על החייב ואשתו בגין העסקה, וככל שלא יהיו כאלה, יועבר הסכום לאשת החייב לתשלום עבור נושיה.
בעקבות החלטה שניתנה ביום 24.3.16 (בבקשה 15) ודיון מיום 4.4.16 (בבקשה 12), בוטלו המשכון והערת האזהרה שנרשמו לטובת רביד אוזלבו.
המבקשת טוענת שפסק הדין שאישר את ההסכם אליו הגיעו הצדדים פוגע בזכויותיה כנושה של החייב ואשת החייב, היא לא הוזמנה לדיון בו אושר ההסכם עם הבנק ועל כן יש לבטל חלקים מאותו הסכם.
המבקשת אינה חולקת על אישור המכר העצמי של הנכס לצד ג' והתמורה שהתקבלה בגינו, אלא ביחס לחלוקת התמורה, כשעיקר הטענות מופנות כנגד תוקפה של המשכנתא השנייה שנרשמה לטובת הבנק ביום 29.4.15.
טענות המבקשת הן:
המבקשת הינה נושה של החייב וכן רשום לטובתה עיקול על זכויות אשת החייב בנכס. הסכם חלוקת התמורה מהמכירה פגע בזכויותיה.
המבקשת מתנגדת להסכמת הצדדים ליתן תוקף למשכנתא השנייה שנרשמה לטובת הבנק ע"ס 6.8 מיליון ₪ ביום 29.4.15, מכוחה קיבל הבנק ע"פ ההסכם נשוא פסק הדין 1,750,000 ₪ נוספים, מעבר לסכומי המשכנתא הראשונה.
למבקשת אין מחלוקת ביחס למשכנתא הראשונה ולכך שהיא מבטיחה חוב של החייב ואשתו לבנק בסך של כ-2.9 מיליון ₪.
המשכנתא השנייה שנרשמה לטובת הבנק מיום 29.4.15, מהווה העדפת נושים ודינה להתבטל.
בחודש ינואר 2015 ביקש החייב לצרף שותף לחברה (עו"ד גרשטיין) ולאור צירוף אפשרי זה, הסכים הבנק לוותר על השעבוד הנוסף על הנכס ולהסתפק בערבות אישית (נספח ב' לבקשה).
ביום 10.4.15 הכין הבנק מסמך הוראות לעריכת שעבוד, כשהמשעבד היה אמור להיות עו"ד גרשטיין, אך בסופו של המסמך התייחס הבנק לשעבוד הנכס ע"י החייב ואשתו וציין: "נדרש שעבוד הדירה בשעבוד כפול עם טפחות (המשכנתא הראשונה – ה.ש. ע.ו.נ). דחוף ביותר. החברה נקלעה לקשיים ולכן נדרש בדחיפות השעבוד לפני שבנק אחר ידרוש" (נספח ג' לבקשה).
בנוסף מפנה המבקשת לתכתובת מייל מיום 10.5.15, בה מצויין כי בשבועיים הקודמים (קרי, לפני שנרשמה המשכנתא השנייה), כבר צמצם הבנק את מסגרת האשראי השוטף וכי רישום המשכנתא השנייה היא בגדר "שיפור בטחונות" (נספח יב' לתשובת המבקשת).
ביום 8.4.15 הודיע הבנק על ביטול מסגרות האשראי בחשבון החברה.
ביום 29.4.15 התקיימה פגישה בבנק עם החייב ונאמר לו שהחשבון מתנהל בצורה לא תקינה. הבנק התנה מתן אורכה לתשלום חובות החברה בשעבוד נוסף על הנכס. בו ביום נרשמה המשכנתא השנייה וביום 3.5.15 דרש הבנק את סגירת החשבון.
התנהלות זו של הבנק הינה בלתי תקינה.
הבנק קיבל משכנתא שנייה כשהוא יודע שבכוונתו לסגור את החשבון.
המדובר בהעדפת נושים מאחר והבנק ביצע מחטף של רישום משכנתא שנייה, שלא במסגרת עסקית רגילה ובלא לתת תמורה ממשית ואמיתית כנגד רישום משכנתא זו.
לפיכך יש לבטל את המשכנתא השנייה.
אם יתקבלו טענות המבקשת ותבוטל המשכנתא השנייה, הבנק יקבל סכום הנמוך ב-1,175,000 ₪ מהסכומים שקיבל על פי ההסכם ותהיה לכך השלכה גם על חלוקת התמורות בין חלקו של החייב לחלקה של אשתו והמבקשת, כנושה של שניהם, תזכה לנתח נכבד יותר בנשייה.
תגובת הבנק
ההסכם מיום 19.1.16 אושר בפסק הדין כמקשה אחת ולא ניתן לבטל רכיב כזה או אחר מכלל ההסכמות.
המנהל המיוחד והכנ"ר, אשר הינם גורמים אובייקטיביים ובלתי תלויים והפועלים לטובת כלל הנושים חוו דעתם באופן ברור שהמתווה המוסכם מועיל לנושים וביטולו ירע את מצבם. גם בית המשפט בהחלטתו מיום 24.3.16 (בבקשה 15) התייחס לשורה של טעמים המצדיקים אישורו של ההסכם.
באשר לטענות שהועלו ע"י המבקשת ביחס למשכנתא השנייה:
המשכנתא השנייה נרשמה כפועל יוצא של העמדת כספים חדשים במסגרת אשראי חדש לחברה. רק בשל מתן בטוחה זו הסכים הבנק ליתן לחברה אשראי, כדי שתוכל להמשיך ולנהל את חשבונה אצלו, למשוך כספים וכו'. ללא חתימת המשכנתא השנייה לטובת הבנק, לא היה בכוונת הבנק להמשיך ולהעמיד לחברה אשראי. ביום שבו נרשמה המשכנתא השנייה, הבנק העמיד אשראי חדש לחברה, לראיה צורף דף תנועות בחשבון מיום 29.4.15 (נספח 6 לתגובה מיום 14.4.16).
קודם לכן הועמדו מלוא חובות החברה בבנק לפרעון מיידי.
המבקשת אינה חולקת על תוקפה של המשכנתא הראשונה, אשר בניגוד לעמדת המבקשת, אינה מוגבלת בסכום והיא מבטיחה לבנק את מלוא התמורה בגין מכירת הנכס. הלוואה זו הבטיחה את מלוא חובות החייב ואשתו לבנק, ללא הגבלה בסכום בגין "אשראי ו/או הלוואות" "שניתנו או יינתנו" ע"י הבנק "לחייבים או לאחר, שהחייבים ערבים להבטחת חובותיו".
המבקשת אינה נושה מובטחת, אין לה זכויות בנכס והיא נעדרת כל מעמד להעלות טענות בקשר לנכס או לגבי פסק הדין.
אשת החייב, שהיא בעלת מחצית מהזכויות בנכס, אינה מצויה בהליכי פשיטת רגל ולכן לא ניתן לבטל את תוקף המשכנתא השנייה הרשומה לטובת הבנק, מכח סעיף 98 לפקודה, ביחס לחלקה.
למבקשת קיים עיקול מאוחר על זכויות האישה שנרשם לאחר השעבודים הרשומים לטובת הבנק ולכן הוא נסוג מפניהם. עיקול הינו סעד דיוני בלבד ואינו יכול לתפוס יותר זכויות מאלו שיש לחייבים בנכס. זכותו של הבנק לממש את השעבודים על הנכס התגבשה עובר להטלת העיקול, מכח תנאים שנקבעו בשטרי המשכנתא (סעיף 6ב סיפא לתנאי המשכנתא הראשונה וסעיף 8א לתנאי המשכנתא השנייה).
תשובת המבקשת
טענת הבנק כי לאחר חתימת המשכנתא השנייה ע"י החייב ואשתו הועמד אשראי חדש לחברה, אינה נכונה. הבנק לא נתן אשראי חדש או כספים כנגד השעבוד השני אלא רק שיפר לעצמו בטחונות (לראיה למשל, התכתובת המייל שצורפה כנספח יב' לתשובת המבקשת).
הבנק כיוון בטענותיו לאשראי בסכום של 750,000 ₪ אך הייתה זו הלוואת און-קול שהגיעה לפרעון בעו"ש, יתרתה הועברה לחשבון ביתרת זכות ובו ביום חויב החשבון באותו סכום ביתרת חובה והוחזר מהעו"ש למדור ההלוואות. באותו היום חויב החשבון ב-300 ₪ עמלת טיפול באותה הלוואה.
בהחלטת ועדת אשראי חטיבתית מיום 11.5.15 (נספח ט' לתשובה) אושר פרעון הלוואת האון-קול בשני תשלומים ועוד הוחלט על ביטול מסגרת הערבויות.
ביחס לחייב - מדובר בהעדפת נושים פסולה שדינה להתבטל.
ביחס לאשת החייב - מאחר שהבנק לא נתן כל תמורה כנגד המשכנתא השנייה אין למשכנתא השניה תחולה לגביה. אין גם תחולה למשכנתא הראשונה ביחס לחלקה, מעבר לחוב הלוואת הדיור, מאחר שאשת החייב אינה ערבה לחובות החברה.
יוצא, איפוא, שפסק הדין שנתן תוקף למשכנתא השנייה, מקפח את המבקשת ואת נושי החברה.
התייחסות נוספת מטעם הבנק
המבקשת אינה יכולה להתעלם מכך שמספר שבועות לפני יצירת השעבוד השני (ביום 8.4.15) הבנק הודיע לחברה על ביטול מסגרת האשראי השוטף בחשבון החברה לרבות הלוואת האון-קול, ורק בעקבות הצעת החייב ואשתו ליתן בטוחה נוספת ולשעבד את הנכס בשעבוד נוסף, התאפשר לחברה להמשיך לפעול בחשבון. המבקשת עצמה משכה שיקים מחשבון החברה במאות אלפי שקלים לאחר הודעת הבנק לחברה על ביטול מסגרת האשראי, וזאת בעקבות הסכמת החייב ואשת החייב לחתום על מסמכי המשכנתא השנייה (נספח 7 לתשובה).
אשת החייב ערבה לחובות החברה לבנק, מכח מסמכים שחתמה במסגרת שטרי המשכנתא (נספח 4 לתגובת הבנק).
המבקשת אינה נושה של אשת החייב הן מהטעם שאין היא מצויה בהליכי פש"ר והן מהטעם שההליכים המשפטיים כנגדה לא הסתיימו בפסק דין לטובת המבקשת. לאשת החייב טענות כנגד המבקשת, שטרם הוכרעו.
למבקשת אין זכויות בנכס ואף מטעם זה אינה יכולה להתנגד לפסק הדין שניתן.
עמדת הנאמן
משני צידי המתרס מועלות טענות כבדות משקל האחד כלפי השני, לבנק, מצד אחד וטענות המבקשת, מצד שני. במצב דברים זה מצא הנאמן לנכון לנסות לגבש מתווה שיתן מענה יעיל, מהיר ומאוזן שיש בו קניית סיכויים וסיכונים לשני הצדדים.
אף אם יבוטל ההסכם בכל הנוגע לאופן חלוקת התמורה ויתקבלו טענות המבקשת כנגד המשכנתא השנייה, התועלת הכספית לקופת הכינוס, כמו גם לנושיה של אשת החייב, תהיה שולית ביותר, אם בכלל ובוודאי שלא יהא בה להצדיק את הסיכון ו/או הזמן הכרוך בניהול הליכים משפטיים, בשים לב לשיקולים הבאים: -
הנכס נמכר במכר עצמי ויש להניח שהתמורה שהתקבלה בעבורו גבוהה מזו שהייתה מתקבלת במימוש כפוי; ההוצאות המשפטיות בגין מכירה בהוצל"פ נחסכו בשל המכר העצמי, בסכום של מאות אלפי שקלים; אם החייב ואשתו לא היו משתפים פעולה, כפי שנאותו לעשות בעקבות ההסכם, הליכי המכר היו מתעכבים, דבר שהיה מעצים את החוב בשל תוספת ריביות והוצאות נלוות אחרות, מעבר לסיכון הקיים שטענות הבנק תתקבלנה; ההסכם הביא לכך שבקופת הנאמן סכום העולה על מיליון ₪ לטובת נושי החייב כשברי שללא ההסכם, מלוא התמורה עבור זכויות החייב בנכס הייתה מגיעה לידי הבנק.
עמדת הכנ"ר
הכנ"ר מתנגד לביטול פסק הדין מהטעמים הבאים: -
גם אם עולה מהמסמכים שהמציאה המבקשת כי קיים ספק בשאלה האם ניתן אשראי חדש ע"י הבנק בתמורה למשכנתא השנייה, ובטרם חלפו שלושה חודשים ממועד חתימת המשכנתא השניה ועד למועד מתן צו הכינוס, קיים סיכוי שהטענות ביחס למשכנתא השנייה תתקבלנה, אין להתעלם מהנוסח הרחב של שטר המשכנתא הראשונה, שלו תתקבל הטענה בעניינו, קיים סיכוי כי לא יישאר דבר לנושי החייב או לאשת החייב.
ההסכם שהושג מיטיב עם הנושים והמבקשת בכללם. על פי תחשיב שהוצג בתגובת הכנ"ר המאמץ את תחשיב הנאמן, אף אם הייתה מתבטלת המשכנתא השנייה, ההפרש שהיה מתקבל לטובת קופת נושי החייב הייתה בסכום לא משמעותי של כ-137,000 ₪, כשחלקה של המבקשת בהפרש זה הינו בסכום של כ-5,000 ₪.
עמדת ב"כ אשת החייב
ההסכם אושר לאחר שנבדק לעומק ע"י בית המשפט, שקיים דיון ממושך כדי להבין את הסיכויים והסיכונים לכל צד ובסופו של דבר אושר לאחר מחשבה ובכובד ראש.
להשלמת התמונה
ביום 21.9.16 נחתם בין המבקשת לבין אשת החייב הסכם (מותנה בסכום שיתקבל מהסדר הנושים של החברה), לפיו תשלם אשת החייב לכיסוי מלוא חובה כלפי המבקשת סך של 150,000 ₪.
דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים שוכנעתי כי יש לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין מכל אחד ואחד מהטעמים הבאים, בוודאי מהצטרפותם והצטברותם:
לבעל התפקיד ובמקרה זה הנאמן על נכסי החייב, שיקול דעת וסמכויות רחבות להגיע להסדרי פשרה עם צדדים שלישיים.
בפש"ר (ת"א) 6/09 מאיר בר נ' ארט בי חברה בערבות מוגבלת בע"מ (2015) נקבע ע"י כב' השופט (כתוארו אז) אורנשטיין:
"מושכלת יסוד היא שלבעל תפקיד מסור שיקול דעת, אשר לא בנקל בית המשפט יתערב ויבטלו. ככלל, יטה בית משפט להתערב בעמדת בעל התפקיד אלא במקרים שבהם דומה שבעל התפקיד חרג ממתחם השיקולים הסביר, או לחילופין נהג באופן שאינו עולה בקנה אחד עם טובת כלל הנושים".
הנאמן תומך בהסכם שלטענתו מיטיב עם נושי החייב ומעשיר את קופת הנושים בסכום נכבד מתוך תמורת הנכס, שלא היה מתקבל בדרך אחרת.
מטיעוני הצדדים עולה כי הנאמן שקל את השיקולים הרלבנטיים, וביניהם סיכונים וסיכויים בניהול ההליכים כנגד הבנק והשאת התמורה לקופת הנושים.
ההליכים המשפטיים שנדרשו אלמלא ההסכם היו אמורים להיות מורכבים וממושכים, וכך ערך הנכס היה נשחק, אשת החייב הייתה צפויה להיקלע לחדלות פרעון והתמורה לקופת הנושים הייתה מצטמצמת ונעלמת.
יש לזכור כי הבנק הגיש בקשה לאכיפת שעבודים והופנה להליכי הוצל"פ. בשלב זה נמצא קונה ונחסכו הליכי מימוש בהוצל"פ, התנגדויות אפשריות למכירה ע"י כונס נכסים, ריביות שהיו תופחות תוך כדי ניהול ההליך, שכ"ט הכונס וכו'. גם אם היו מתקבלות מלוא הטענות כנגד הבנק, יש להניח, בסבירות גבוהה, שנושי החייב ואשתו היו ניצבים בפני שוקת שבורה.
ההסכמה הושגה לאחר מחשבה ומו"מ ממושך. גם לאחר שנתגבש ההסכם, בית המשפט קיים דיון ממושך (מטבע הדברים, שלא לפרוטוקול) כדי לבחון את ההסכם על כל היבטיו, עד שמצא לנכון לאשרו (ביום 19.1.16). בית המשפט נדרש לנושא פעם נוספת בדיון שהתקיים בעניינו של מר רביד אוזלבו (ראה פרוטוקול מיום 8.3.16) ושוב בחן את השיקולים שנשקלו והובילו לחתימת ההסכם.
ההסכם שהושג זכה לתמיכה בלתי מסויגת של הכנ"ר ויש בכך מתן משקל יתר המצטרף למשקל שיש ליתן לשיקול דעת הנאמן.
בע"א 2172/10 אלומיניום זוהר יבוא ושיווק (בפירוק) נ' מוטי גלוסקה מפרק החברה (פורסם בנבו) (27.12.11) נקבע ביחס להליכי פירוק, אך הדברים יפים גם ביחס להליכי פש"ר, בהקשר זה:
"לא למותר להזכיר את תפקידו המשמעותי של הכונס הרשמי במסגרת הליכי פירוק חברה, שפועל "כמכשיר להגנה על בעלי האינטרס בפירוק וכזרוע ארוכה של בית המשפט לביצוע צודק ויעיל של הפירוק" (ציפורה כהן, פירוק חברות, 307 (2000) וכן ראה 9567/08 כרמל אולפנים בע"מ נ' תעשיות אלקטרוכימיות 1952 בע"מ (בפירוק) פיסקה 24 (פורסם בנבו 5.1.11) מכך נגזר - בין היתר - המשקל שיש לייחס לעמדתו".
לא נפל כל פגם בכך שהמבקשת לא זומנה לדיון בו אושר ההסכם. המבקשת הינה נושה רגילה של החייב שהאינטרסים שלה מיוצגים נאמנה ע"י הנאמן והכנ"ר וממילא לא זומנו לדיון כלל נושי החייב.
המבקשת עדיין אינה נושה של אשת החייב ומקום בו אשת החייב אינה נתונה בהליך חדלות פרעון, לא הייתה עליה חובה להביא לידיעת נושים פוטנציאליים את דבר הגעתה להסכם.
לא ניתן לבטל חלק מהסכם שהושג כמכלול. הסכמת הבנק להסכם כללה גם את הסכמתו לאפשר לחייב ואשתו למכור את הנכס במכר עצמי, כך שאלמלא הייתה מושגת ההסכמה, יש להניח שהבנק היה עומד על מינוי כונס נכסים מטעמו, דבר שיכול היה להשפיע על התמורה שהייתה מתקבלת עבור הנכס, משך הזמן שהיה חולף עד למכירת הנכס במסגרת הליכי הוצל"פ שבמהלכו החוב לבנק היה עולה ותופח והוצאות המימוש והריבית היו גדלות.
טענת המבקשת כאילו המשכנתא הראשונה מבטיחה חוב של כ-3 מיליון ₪ בלבד אינה מבוססת, לפחות ככל שמדובר בחלקו של החייב. המשכנתא הראשונה יש בה כדי להבטיח חוב בהיקף העולה על יתרת הלוואת הדיור שניתנה לחייב ואשתו, לאור הנוסח הרחב של הוראות שטר המשכנתא הראשונה, ובהיותו ערב כלפי הבנק לחובות החברה. טענת הבנק לפיה ביחס לחייב ניתן להסתפק במשכנתא הראשונה לשם קבלת מלוא חלקו של החייב בנכס, הינה בעלת סיכויים להתקבל.
ובאשר למשכנתא השנייה, אף אם קיים סיכוי להצליח בטענות כנגד הבנק ביחס לחלקו של החייב (בטענה לפי סעיף 98 לפקודת פשיטת רגל) ואולי אף ביחס לחלקה של אשת החייב (בטענה כי לא ניתנה תמורה ממשית כנגד השעבוד או שהבנק הטעה את אשת החייב, כשזמן קצר לאחר שחתמה על שטר המשכנתא השנייה, הפסיק את מתן האשראי לחברה), עדיין אין וודאות בתוצאות ההליך, לו היה מתקיים. בשים לב לטענות הבנק ביחס למשכנתא השנייה, לא ניתן לקבוע, על פני הדברים, כי אין להן בסיס או סיכוי להתקבל. לאור זאת טוב עשו הצדדים שהגיעו להסכם כפי שהושג.
יש גם לזכור כי המבקשת הינה נושה הן של החייב והן של אשתו, ובשים לב לכך כי לפחות לגבי החייב, נראה כי די במשכנתא הראשונה כדי לזכות את הבנק בתמורה שהתקבלה עבור מלוא זכויות החייב בנכס, הרי שההסכם בכללותו, המותיר בקופת החייב סך של העולה על 1 מיליון ₪ (שספק אם היה נותר לו טענת הבנק ביחס למשכנתא הראשונה הייתה מתקבלת) מטיב עם נושי החייב, ובכללם המבקשת.
למותר לציין, כי המבקשת אף לא הציעה להעמיד ערובה לנושי החייב, נוכח הסיכון הקיים באם יתקבלו טענות הבנק בהליך משפטי שינוהל.
בין המבקשת לבין החייב תלויים ועומדים הליכים משפטיים ועדיין לא ניתן בהם פסק דין לטובת המבקשת. כך שבשלב זה, אין מעמדה כנושה. אשת החייב אף אינה מצויה בהליכי פש"ר.
אין בעובדה שהמבקשת רשמה עיקול על זכויות האישה בנכס כדי להקנות לה מעמד לבקש את ביטול ההסכם שנעשה בהסכמת אשת החייב, אשר הינה סוברנית להתקשר עם הבנק בהסכם שאושר.
הסכם הפשרה בין המבקשת לאשת החייב מחזק אף הוא את המסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה לביטול פסק הדין, מקום בו המבקשת, הטוענת לחוב אשת החייב כלפיה בסכום העולה על 800,000 ₪, ניאותה להסתפק ב-150,000 ₪ (מתוך הכספים המעוקלים) לסילוק מלא וסופי של טענותיה, ולהשאיר בידי אשת החייב סך של 450,000 ₪ (יתרת הכספים המעוקלים).
התוצאה
לאור כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה.
המבקשת תישא בהוצאות כדלהלן:
לקופת הנאמן, לאשת החייב ולבנק - סך 8,000 ₪, לכל אחד.
לכנ"ר - סך 5,000 ₪.
ניתנה היום, י"ט טבת תשע"ז, 17 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.