פקיד שומה למפעלים גדולים ואח' נ' פישמן ואח'

ובעניין:יוסף בנקל, עו"ד, המנהל המיוחד לנכסי החייב אליעזר פישמן- המנהל המיוחד

כללי 

1. מונחת לפניי בקשת עו"ד יוסף בנקל, המנהל המיוחד לנכסי החייב אליעזר פישמן (להלן בהתאמה: "החייב" ו-"המנהל המיוחד"), למתן צו איסור דיספוזיציה זמני שיאסור על אשת החייב, הגב' טובה פישמן (להלן: "המשיבה") או מי מטעמה, לבצע כל דיספוזיציה בכלל נכסיה, מכל מין וסוג שהוא לרבות מקרקעין ומיטלטלין ובהם כספים (להלן: "הנכסים") וזאת עד לתום הליכי פשיטת הרגל של החייב ולמצער עד להכרעה בבקשה דנן.

    

2. רקע

   החייב והמשיבה נשואים זה לזו במשך יותר מ-50 שנה, מנהלים משק בית משותף, ולהם שלושה ילדים. ברבות השנים צברו בני הזוג רכוש רב ובכלל זה נכסי מקרקעין ומניות. החייב והמשיבה ניצבים בראש קבוצת חברות פירמידאלית מהגדולות במשק הישראלי. הקבוצה מאופיינת במבנה אחזקות סבוך שכולל יותר מ-100 חברות, ציבוריות ופרטיות, שנמצאות ביחסי גומלין הן של יחסי נשייה והן של יחסי אחזקות.

    

   רשות המסים הגישה בקשה למתן צו לכינוס נכסי החייב והכרזתו פושט רגל ולאחר התראת פשיטת רגל, שלא הוגשה לה התנגדות. הבקשה הושתתה על שומת מס חלוטה בסך של כ-200 מיליון ₪ ולאחר שנדחו הליכי השגה וערעור שהוגשו על ידי החייב והמשיבה, לרבות ערעור לבית המשפט העליון. אציין, שפרט לרשויות המס נאמדים חובות החייב במיליארדי שקלים.

    

   ביום 12.12.16 נעתרתי לבקשה ומיניתי את עו"ד בנקל כמנהל מיוחד לנכסי החייב, בין היתר על יסוד הודאת החייב בהיותו חדל פירעון. סמוך לאחר מינויו, החל המנהל המיוחד להתחקות אחר מצבת נכסיו של החייב ובין היתר קיים פגישות עם החייב ובני משפחתו, שבמהלכן התברר למנהל המיוחד, שהחייב ורעייתו טוענים להפרדה רכושית וכעולה גם מהצעת הסדר הנושים שהגיש החייב ביום 4.12.16 (בקשה 12), ושלפיה קיימת הבחנה בין נכסי החייב לבין נכסי המשיבה. כדוגמה לכך לעמדת החייב הוא בית המגורים של בני הזוג ביישוב סביון, שהזכויות בו רשומות על שם המשיבה בלבד. המנהל המיוחד מפנה בבקשה לנכסים נוספים שרשומים על שם המשיבה אשר שוויים מוערך בעשרות רבות של מיליוני שקלים ושמרביתם אינם משועבדים לצדדים שלישיים.

    

3. טעמי הבקשה

   על רקע האמור הגיש המנהל המיוחד את הבקשה שלפניי שבגדרה עתר כאמור ליתן צו איסור דיספוזיציה זמני על הנכסים של המשיבה כהגדרתם לעיל. עם זאת, המנהל המיוחד הדגיש שיש לאפשר למשיבה להשתמש בכספים שדרושים לה באופן שוטף לצורכי היום-יום ולשם כיסוי דמי המחייה שלה ושל החייב.