דוד נ' כונס נכסים רשמי באר שבע והדרום ואח'

עניינה של החלטה זו בשאלה הבאה: כיצד יש לחלק דיבידנד בהליכי פשיטת רגל של בני זוג, מקום בו אושרה לנושה תביעת חוב זהה נגד כל אחד מהחייבים. האם יהיה הנושה זכאי לקבל דיבידנד בחלוקה של כל אחד מתיקי פשיטת הרגל, לאחר הקביעה מהו הסכום שיש בכל אחת מהקופות, או שמא יקבל דיבידנד פעם אחת בלבד. במילים אחרות, האם יש לראות בקופות של שני החייבים משום קופה אחת, ממנה יחולק דיבידנד לפי היחס בין תביעות החוב, כאשר חובו של הנושה בשני החייבים, יובא בחשבון פעם אחת בחישוב חלקו מכלל החובות, או שיש להתייחס לקופות בנפרד ולחלק דיבידנד בכל קופה בנפרד, כך שאותו נושה יקבל תשלום בחלוקה מכל אחת מהקופות.

יש לציין כי קיימות גישות שונות בשאלה זו בין המחוזות השונים של הכונס הרשמי, והוברר כי עמדת מחוז הדרום שונה מזו של שאר המחוזות. לפי עמדת הכונס הרשמי בדרום, על הנושה לקבל דיבידנד פעם אחת בלבד.

רקע ותמצית המחלוקת

1. צו כינוס לנכסי החייבים ניתן ביום 18/5/2015 והושת עליהם צו תשלומים בסך של 750 ₪, לכל אחד.

    

2. על פי גרסת החייבים, קודם לכניסתם להליך פשיטת הרגל, הייתה בבעלותם חברה בשם "מאי ריינג'ר בע"מ", שעסקה בארגון טיולי טרקטורונים והקצאת טרקטורונים וכלי רכב מסוג ריינג'ר, לנהיגה עצמית. לטענתם, היקף ההכנסות בחברה ירד, ועל מנת לחסוך בעלויות נוספות, הוחלט על ידם שלא לבטח בביטוח חובה כמחצית מכלי הרכב בחברה.

   נטען, כי רצה הגורל ושני לקוחות החברה ניזוקו בתאונת דרכים ומאחר וכלי הרכב לא בוטחו, הם נאלצו לתבוע את קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, (להלן: "קרנית") וכי קרנית הגישה תביעת שיבוב כנגד החייבים, בסך של מאות אלפי שקלים.

   על פי גרסת החייבים, זוהי השתלשלות העניינים אשר הובילה להסתבכותם הכלכלית, עד להגשת הבקשות לפשיטת רגל.

    

3. זה המקום לציין, כי כנגד החייב אושרו תביעות חוב בסך כולל של 636,352 ₪ וכנגד החייבת אושרו תביעות חוב בסך כולל של 740,000 ₪. קרנית הגישה תביעת חוב נגד שני החייבים וזו לבדה אושרה על סך של 584,197 ש"ח, כנגד כל אחד מהחייבים.

    

4. ביום 10/1/2017 התקיים דיון בעניינם של החייבים ואושרה לגביהם תכנית פירעון לפיה, ככל שיפקידו 60 תשלומים בסך של 3,000 ₪ ושני תשלומים נוספים בסך של 2250 ₪ לכיסוי חוב הפיגורים, יינתן להם הפטר חלוט מחובותיהם.

    

5. קרנית, הנושה המשותפת לשני החייבים טענה, כי יש לחלק את הסכום שיימצא בקופת פשיטת הרגל, כך שמחצית תהיה שייכת לקופה על שם החייב ומחצית לקופה על שם החייבת, וכי יש לחלק דיבידנד באופן עצמאי בכל אחת מהקופות, כך שקרנית תהא זכאית לקבלת דיבידנד, על פי חלקה מהסכום הצבור בכל אחת מהקופות על שם כל אחד מהחייבים, בנפרד.

    

   טענות הצדדים

6. לטענתה של קרנית, העובדה שהדיון בעניינם של החייבים אוחד והעובדה שהוצגה לגביהם תכנית פירעון משותפת, אין בהן כדי להביא למסקנה שמדובר בתיק אחד. נטען, כי התייחסות בית המשפט והנאמן בחוות דעתו לשני החייבים כגוף אחד, נעשתה מתוך נוחות וזו בלבד וכי אין ללמוד מכך לגבי האופן שבו יש להורות על חלוקת הדיבידנד.

    

7. נטען, כי כל אחד מהחייבים הנו ישות נפרדת ולו חובות אחרים לנושים שונים.

    

8. עוד נטען, כי חלוקת דיבידנד באופן פשטני, כך שנושה משותף ייהנה מחלוקת דיבידנד פעם אחת מתוך סך הכספים המצויים בקופה, יש בה כדי להביא למסירת חלק ממסת נכסיו של החייב האחד לטובת נושה של החייב האחר, אשר לחייב האחד אין כל חוב כלפיו. נטען כי לדוגמא, בנק שהנו נושה של החייבת בלבד, ייהנה מדיבידנד בשיעור דומה של נושה המשותף לשני החייבים, ואין כל סיבה שהבנק שהנו נושה של החייבת בלבד יזכה לדיבידנד מתוך קופת החייב.

    

9. על פי גרסת הכונ"ר, מאחר ומטרת הליך פשיטת הרגל הנה לאפשר חלוקת דיבידנד בין הנושים באופן שוויוני, הרי שמתן יתרון לנושה המשותף על פני נושים אחרים, תהא בבחינת העדפת נושה, רק בשל יתרון טכני.

    

10. עוד טען הכונ"ר כי החייבים הנם בני זוג המנהלים משק בית משותף, תחת קורת גג אחת וכי לכן, על פי ההלכה, כל נכס אשר הצטבר במאמץ משותף שייך לשני בני הזוג בחלקים שווים ביניהם, מבלי שתהא חשיבות על שם מי מהם הוא רשום. עוד נטען, כי ההלכה מורה שכשם שהצדדים נהנים משיתוף ברווחים ובזכויות, כך יש לנהוג ביחס להפסדים ולחובות. קרי, החובות שהצטברו כנגד מי מהצדדים הנם משותפים. נטען, כי במיוחד הדברים אמורים לאור טענת החייבים, כי החובות הצטברו בשל תסבוכת כלכלית אליה נקלע עסקם המשותף.

    על פי גרסת הכונ"ר, חלוקה דומה נעשית בכל הנוגע לשכר טרחתו של הנאמן, אשר מחושב מתוך הסכום שהצטבר בקופת הפש"ר כאילו היו החייבים גוף אחד.

     

11. זה המקום לציין, כי הכונ"ר חידד שעמדתו כאמור לעיל, הנה גישת הכונ"ר השמורה למחוז דרום וכי ייתכן שבמחוזות אחרים הגישה הנה שונה.

     

12. קרנית השיבה לעמדת הכונ"ר וטענה כי אין כל ביסוס לעמדתו בפקודה, אלא שנהפוך הוא, חייב מוגדר בפקודה כאדם יחיד ולא כתא משפחתי (ראו: סעיף 2 (א) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם- 1980 (להלן: "הפקודה"). נטען, כי כל אחד מהחייבים הגיש בקשה נפרדת לפשיטת רגל, וניתן ביחס לכל אחד מהם צו כינוס נפרד ובו נקבע צו תשלומים נפרד, אותו כל אחד מהחייבים שילם לקופה נפרדת. עוד טענה קרנית כי מלבד תביעתה של קרנית, כנגד כל אחד מהחייבים הוגשו תביעות חוב שונות, וכי אין זהות בין היקף החובות של כל אחד מהם, ומלבד הנושה קרנית, אין זהות גם בין הנושים. עוד נטען, כי יתר תביעות החוב הנן בגין התחייבויות חוזיות שנחתמו עם כל אחד מבני הזוג וכי אין להם זכות נשיה חוקית כנגד בן הזוג האחר.

     

13. קרנית עוד טענה, כי בעניינם של החייבים חל הסדר איזון המשאבים ולא הלכת השיתוף כפי שטען הכונ"ר, וגם אילו הייתה תחולה להלכת השיתוף, אין משמעות הדבר כי בן הזוג חב באופן אוטומטי בחובות בן הזוג האחר, אלא שהדבר כפוף לבירור ודיון עובדתי מקיף באופן יצירת החובות ובזהות הנכסים של בני הזוג.

     

14. קרנית הוסיפה, כי העובדה שעמדת הכונ"ר במחוז דרום בעניין זה הנה שונה מזו של שאר המחוזות, פוגעת בוודאות המשפטית ושיקולי אחידות מחייבים נקיטת גישה זהה ודין אחד לכלל הנושים והחייבים במחוזות השונים.

     

15. טענתה של קרנית הנה, כי הקישור שנעשה על ידי הכונ"ר בין זכות הנושה המשותף לחלוקת דיבידנד באופן נפרד מכל אחד מהחייבים, לבין אופן חלוקת שכר טרחתו של בעל התפקיד, הנו מאולץ ואין בו ממש, שכן בעל התפקיד זכאי לקבל את שכרו מכח הוראות תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), תשמ"א- 1981 וכי היקף עבודתו הושפע באופן ישיר מאיחוד הדיון בתיקים.

     

    דיון והכרעה 

16. סעיף 76 לפקודה קובע כי "תביעות שהוכרו לפי פקודה זו ישולמו, בכפוף להוראותיה, בשיעור שווה לפי סכומיהם ובלי כל העדפה". על הוראה זו מסתמכים שני הצדדים גם יחד, אולם הפרשנות שמעניק לה כל אחד מהם והצעתם ליישום של אותה ההוראה על המקרה שלפניי, שונות בתכלית.

     

17. בע"א 3760/03 עמרן נ' עו"ד צמיר, נאמן על נכסי אייפרמן יוסף, פ"ד נט (5), 735 נקבע, כי:

    "..תכליתו של סעיף 76 מעוגנת בצווי ההגינות. דיני פשיטת הרגל – וכן הפירוק – בנויים כך שעל הנושים מאותה דרגת קדימות לקבל דיבידנד או פיצוי בשווה. כדברי פרופ' כהן בספרה "פירוק חברות", תש"ס בעמ' 513, "הכלל היסודי בחלוקת הנכסים בפירוק... [והוא הדין לפשיטת רגל] הוא כלל השוויון. כלל זה, משמעותו, כי הנושים זכאים להתחלק באופן שווה במסת הנכסים העומדת לחלוקה. כלל זה מבוסס על אדנים אתיים, ולפיהם הצדק מחייב התייחסות שווה לנושים...". ולהלן: "... בהעדר הוראה מפורשת, המקנה עדיפות לנושה מסוים, אין ניתן להעדיפו על נושים אחרים" (הציטוטים במקור- י.פ.א).

18. בספרה של המחברת פרופ' כהן "פירוק חברות", תש"ס, סעיף 12.38, בעמוד 410 צוין כי:

    "העדפה קיימת, כאשר הנושה מוצב במצב טוב יותר מזה, שבו היה צריך להיות לפי סדרי העדיפויות... משמעות הדבר, העמדתו של הנושה המועדף במצב טוב יותר על חשבון הנושים האחרים".

19. כאמור, טענת הכונ"ר הנה כי אין להעניק יתרון לקרנית בשל היותה נושה בשני החייבים, וכי אין להעדיפה על יתר הנושים שהגישו תביעות חוב כנגד החייבים. טענתה של קרנית מנגד, הנה כי יש לאפשר לה לקבל דיבידנד מכל אחד מהתיקים ולא להעניק למי מהנושים שאינם נושים של בן הזוג האחר יתרון, בשל היותם של החייבים בני זוג, כך שנושה של בן הזוג האחד שלא הגיש תביעת חוב כנגד בן הזוג האחר, ייהנה מהתקבולים שהצטברו בקופת בן הזוג האחר.

     

20. אני סבור כי הכרה בזכותה של קרנית להיפרע מכל אחד מהחייבים בנפרד, איננה בבחינת שינוי סדרי העדיפויות והצבת קרנית במעמד טוב יותר על חשבון הנושים האחרים, כי אם משמעה הכרה בעובדה כי מצבה של הנושה קרנית הנו טוב יותר בפועל, בהגדרה, לעומת מצבם של יתר הנושים, אשר להם זכות תביעה כנגד אחד החייבים בלבד.

     

21. קרנית הגישה תביעה כספית כנגד שני החייבים וקבלה זכות שיבוב לטובתה, כנגד כל אחד מהם, ביחד ולחוד. יתר הנושים שהגישו תביעות חוב כנגד החייבים, אינם נושים בשני בני הזוג וזכותם לקבלת תשלום הנה כנגד אחד מהחייבים בלבד ובהתאם לתביעת החוב שהגיש כל אחד מהם.

    נראה כי שלילת זכותה של קרנית להיפרע משני החייבים, תביא לעיוות דין ולצמצום זכויותיה, כמי שהנה בכל אחד מהחייבים בנפרד. כך לדוגמה, אילו היה אחד מהחייבים מצוי בהליכי פשיטת רגל והאחר לא היה מצוי בהליכים מסוג זה, הרי שהייתה עומדת לקרנית הזכות לגבות את יתרת החוב, שלא שולמה כדיבידנד בהליך פשיטת הרגל, מבן הזוג השני, עד לגובה של יתרת החוב שלא שולמה.

    אני סבור, כי העובדה ששני החייבים פתחו בהליכי פשיטת רגל, אינה גורעת מזכותה של קרנית להיפרע מכל אחד מהם בנפרד ומשניהם יחד.

    נכון הוא, שההליך בעניינם של החייבים אוחד, מטעמי נוחות, בשל היותם בני זוג, המקיימים משק בית משותף, אולם ההסדר הדיוני בדבר איחוד התיקים לנוחות בית המשפט ולנוחות הנאמן ואף זו של החייבים, אין בו כדי לשנות מזכויות הנושים, והזכות שבדין של קרנית להיפרע משניהם.

    כפי שטענה קרנית, ניתן כנגד כל אחד מהחייבים צו כינוס נפרד, צו התשלומים שניתן ביחס לכל אחד מהם הוא נפרד ובפועל, מתנהלות קופות נפרדות לכל אחד מהם אצל הכונ"ר. החלוקה הזו איננה מלאכותית או טכנית בלבד, והיא נועדה להבחין בין חובות האחד לבין אלו של האחר. ראייה היא, שכל אחד מנושי החייבים הגיש תביעת חוב כנגד החייב ממנו הוא יכול להיפרע, וכי חובותיו של האחד אינם בהכרח חובותיו של האחר.

    נראה אפוא, כי חלוקת דיבידנד לנושה קרנית תוך איחוד הקופות והסכום שהצטבר בכל אחת מהן, ללא אבחנה, יש בה כדי להביא דווקא לחלוקה לא שוויונית של הדיבידנד לנושים, שמלבד קרנית, מחזיקים בזכות תביעה כנגד רק אחד מהחייבים בנפרד.

    למותר לציין כי זכות זו של קרנית כוחה יפה עד לגובה המקסימלי של החוב שבו היא מחזיקה וממילא אין קרנית תהיה זכאית לתשלום גבוה מזה שמגיע לה על פי פסק הדין. חלוקת הדיבידנד תחושב על פי חלקה ובהתאם למעמדה באופן שוויוני בתוך כל אחת מהקופות שהתנהלה על שמו של כל אחד מהחייבים אצל הכונ"ר, בהתאם לכללים הרגילים.

22. טענת הכונ"ר בדבר הלכת השיתוף אשר יש להחיל על החייבים הנה תיאורטית ואין לדון בה במסגרת הבקשה שלפניי. "אכן, הלכה פסוקה היא כי שיתוף בנכסים בין בני-זוג כולל בחובו כרגיל, לצד השיתוף בזכויות, גם שיתוף בחובות, וזאת ביחס לחובות שנצברו בדרך הרגילה על-ידי אחד מבני-הזוג בתוך תקופת השיתוף ביניהם, כאשר הם מנהלים אורח חיי משפחה תקינים, להוציא חובות שהם בעלי אופי אישי מובהק ואשר מעצם טיבם ייתכן שאין זה מן הצדק לשתף בהם את בן-הזוג האחר" . (ראו: ע"א 7442/97 עמית נ' עמית, פ"ד נד (4) 625). יחד עם זאת, כאמור, מדובר בסוגיה תיאורטית שלא נתקיים בה דיון בבית המשפט וממילא לא ניתנה לחייבים ההזדמנות לטעון טענותיהם לעניין זה. במקרה דנא, לא מצויה בפניי די אינפורמציה על מנת לקבוע האם חלה הלכת השיתוף בין החייבים ואם לאו, לא ברור באופן חד משמעי האם התא המשפחתי תרם להיווצרות החובות כנגד מי מהחייבים ללא הבחנה וממילא לא ניתן לפסוק בעניין זה כראוי. מכל מקום, לאור מועד נישואיהם של החייבים, נראה כי הלכת השיתוף אינה רלוונטית, באשר אין אנו מצויים בשלב של פירוק הנישואין, חו"ח.

    מעבר לכך יצוין, כי מאחר והנושים אשר הגישו תביעות חוב כנגד מי מהחייבים, והכוונה הנה לנושים אשר אינם משותפים לשניהם, לא טענו כי לחייב שלא נתבע על ידם ישנה חבות ביחס לחובות שנתבעו מהחייב האחר, הרי שממילא אין מקום להכריע בנושא זה כעת.

    הנחת הבסיס הנה כי כנגד כל אחד מהחייבים הוגשו תביעות חוב שונות, כל אחד בגין חוב שהוא עצמו חב, בשל התחייבויותיו הוא ולא של האחר, להוציא תביעת החוב המשותפת שהגישה קרנית כנגד שני החייבים גם יחד.

     

23. כפי שטענה קרנית, ברע"א 4382/16 גד כרמל נ' עו"ד נורה גוטליב,( פורסם בנבו, 11/8/2016) קבע בית המשפט העליון מפי כב' השופט נ' סולברג, כי ככלל, אין להתבונן על בני זוג המנהלים בנפרד תיקי פשיטת רגל כמכלול. נכון הוא, כפי שטען הכונ"ר, הסוגיה שהובאה לפתחו של בית המשפט העליון בעניין כרמל הנ"ל הנה שונה מהנושא הנדון לפניי, אולם הנחת המוצא עליה התבסס בית המשפט העליון בפסק דינו, כוחה יפה גם לנושא שלפניי, ואין להתעלם ממנה.

     

24. לא מצאתי לקבל את טענת הכונ"ר בדבר ההשוואה בין חלוקת שכר טרחה של בעל התפקיד בתיקי החייבים, כאילו המדובר הוא בתיק אחד, לבין זכות הנושה המשותף לקבלת דיבידנד בהליך זה. שכרו של בעל התפקיד משולם לו בעד פעולות שהוא מבצע במסגרת תפקידו, ובהתאם לתקנות, תוך שהוא זכאי, במקרים מיוחדים, לעתור בבקשה לקבל תוספת שכר עבור מאמץ מיוחד. מטבע הדברים, פעולותיו של בעל התפקיד כאשר הוא מתמנה בתיקים של חייבים שהנם בני זוג, הנן פעולות המתבצעות במאוחד, מתוך אותם שיקולי נוחות העומדים בבסיס איחוד הדיונים בתיקים אלו בבית המשפט. מובן כי הטיפול בתיקי החייבים מתנקז לתוך אותן פעולות, ואין בעל התפקיד, לרוב, נאלץ לבצע הליכים נפרדים, החורגים מהמאמץ הרגיל שעליו היה להשקיע אילו היה מדובר בשני חייבים בתיקים שאינם מאוחדים. מכל מקום, אינני סבור כי שאלת אופן תשלום שכר טרחתו של הנאמן, ראוי שתשפיע על זכויותיו של נושה בהליך פשיטת רגל. אדגיש כי אינני קובע כאן מסמרות לעניין שאלת שכר הטרחה מקום בו יחולק דיבידנד על פי הדרך המותווית בהחלטה זו, וככל שהשאלה תתעורר בעתיד, תינתן האפשרות לנאמן לטעון את טענותיו.

     

25. בשולי הדברים ייאמר, כי יש ממש בטענת קרנית ביחס לאי הוודאות המשפטית ולחוסר האחידות אשר נוצרת מכורח עמדתו השונה של הכונ"ר במחוז דרום, לעומת אופן חלוקת הדיבידנד כאשר לבני הזוג חובות משותפים. יחד עם זאת, ברי כי שיקול זה אינו יכול להוות שיקול מכריע, בבואי לפסוק בשאלה שבפניי, ואכן החלטה זו ניתנה בהתאם לפרשנות המשפטית הראויה, לטעמי.

     

26. אסכם ואומר כי שלילת זכותה זו של קרנית, תביא לתוצאה ההפוכה מזו הרצויה, שהנה נר לרגליו של הליך פשיטת הרגל והיא, חלוקת דיבידנד באופן שוויוני בין הנושים. מאחר ולקרנית זכות תביעה כנגד כל אחד מהחייבים, הרי שזכותה להיפרע מתוך הכספים הצבורים בכל אחת מהקופות בהתאם לחלקה, ואין כל סיבה לאשר חלוקת דיבידנד לנושה שהגיש תביעת חוב רק כנגד אחד החייבים, מתוך הכספים שהופקדו בקופה המתנהלת על שם החייב האחר, שאינו בעל החוב כלפיו.

     

27. אשר על כן, אני קובע כי יש לחלק את הסכום הצבור על שם החייבים, מחצית לקופת החייב ומחצית לקופת החייבת, וכי חלוקת הדיבידנד תיעשה מכל אחת מהקופות, לטובת הנושים שהגישו תביעות חוב באותה הקופה ותוך עריכת אבחנה בין נושי החייב לבין נושי החייבת.

    מאחר וקרנית נושה בשני החייבים, הרי שהיא זכאית לקבלת דיבידנד על פי חלקה בנשיה, מכל אחת מהקופות בפשיטת הרגל.

     

    ניתנה היום, כ"ה אייר תשע"ז, 21 מאי 2017, בהעדר הצדדים.