סכסכ נ' כונס נכסים רשמי תל אביב ואח'

כונס הנכסים הרשמי: ע"י עו"ד א' מנשה

הנושה/העירייה: עיריית תל-אביב יפו ע"י ב"כ עוה"ד ק' פונרוב ופ' מגני

תום לב של נושה בהליך של פשיטת רגל; הליכי גבייה מנהליים הננקטים כנגד חייב מחוץ להליך של פשיטת רגל ויצירת חובות חדשים על ידי החייב – אלה העניינים העיקריים בהם אדון במסגרת החלטה זו.

רקע

           ביום 15.8.11 הגישו שני החייבים – שהם בני זוג - בקשות למתן צווי כינוס ולהכרזתם פושטי רגל. ביום 26.1.12 ניתן צו כינוס בעניינה של החייבת, וביום 1.2.12 – בעניינו של החייב; בראשית הדרך לא מונה לחייבים מנהל המיוחד, ורק ביום 6.5.13 ולבקשת הכונס הרשמי מונה לבני הזוג מנהל מיוחד, ושני תיקי פשיטת הרגל של בני הזוג אוחדו.

           הליכי חדלות הפירעון בעניינם של החייבים התנהלו בעצלתיים, כאשר בין השנים 2014 עד 2017 היה ההליך חסר-מעש, כאשר לא החייבים, לא המנהל המיוחד, לא הכונס הרשמי ואף לא מי מהנושים יזמו כל פעולה או הגישו כל בקשה במסגרתו.

           רק לאחר שהצדדים זומנו לדיון לבית המשפט בעניינם של החייבים ליום 12.3.17,  העביר המנהל המיוחד את תסקירו בעניינם של החייבים, כאשר במסגרתו פירט בהרחבה את נסיבות הקריסה הכלכלית, הוצאותיהם והכנסותיהם של החייבים, נכסיהם, פירוט חובותיהם של החייבים, וכן התייחס להתנהלותם בהליך, כאשר לבסוף הגיש המלצות לתוכנית תשלומים שתוביל את החייבים להפטר מחובותיהם.

           כנגד החייב הוגשו תביעות חוב בסך כולל של 94,547 ₪, ידי שני נושים בלבד (המרכז לגביית קנסות שהחוב כלפיו עומד על 1,379 ₪) והנושה עיריית תל אביב (להלן: "העירייה") שהגישה תביעת חוב על הסך של 93,168 ₪ (כאשר סך של 21,748 ₪ הוא בדין קדימה). אם כן, העירייה היא הנושה העיקרית עם היקף נשייה בשיעור של כ-99%.

           כנגד החייבת הוגשו 2 תביעות חוב (על ידי בנק הפועלים וחברת פלאפון תקשורת) בסך כולל של 24,767 ₪. ראוי לציין שהעירייה לא הגישה תביעת חוב בעניינה של החייבת, על אף שהחייבת הצהירה על חובה כלפיה, וצירפה אישור כי צו הכינוס הומצא לעירייה.

           לדיון שהתקיים בעניינם של החייבים בחודש מרץ 2017 התייצבה גם ב"כ העירייה, אך תחת קיום דיון בשאלת ההפטר, ציין המנהל המיוחד שערב הדיון פנה אליו נציג העירייה והודיע לו שהחייב יוצר חובות חדשים בסכומים משמעותיים, ועל כן עתר לבדיקת העניין. גם עמדת הכונס הרשמי בעת הדיון היתה זהה עת ציין נציגו ש"יש קושי של ממש בתמיכה במתן הפטר שעה שהחובות החדשים שהחייבים יוצרים במסגרת ההליך גבוהים פי 3 מהחובות איתם נכנסו להליך".

אמנם, המדובר היה בהודעה כללית וסתמית ללא פירוט, אולם לא ניתן היה לפטור את הדברים בלא כלום ולאור הטענה שנוצרים חובות חדשים תוך כדי הליך, לא היה מנוס אלא להורות למנהל המיוחד על מנת שיעמיק חקר בעניין זה ויגיש עמדתו לבית המשפט.

בקשת העירייה לביטול ההליך

           המנהל המיוחד לא הגיש את מסקנותיו, אולם ביום 25.7.17, היינו, למעלה מארבעה חודשים לאחר מועד הדיון, הוגשה מטעם העירייה בקשה לביטול ההליכים כנגד החייב  במסגרתו נטען שהחייב ממשיך ליצור חובות תוך כדי הליך.

העירייה ציינה כי תביעות החוב שהוגשו על ידה במסגרת ההליך הן בגין חובות מים וארנונה בגין הנכסים שהנמצאים בשטחה העירוני: האחד, ברחוב X (להלן: "דירת המגורים") והשני ברחוב Y (להלן: "העסק").

טוענת העירייה, כי החייב ממשיך להחזיק בשני הנכסים הנ"ל ולצבור חובות בגינם, כאשר נכון למועד הגשת הבקשה עומד החוב על הסכום של 184,203 ₪, וסכום החובות החדשים גבוה משמעותית מהחובות עובר להליך פשיטת הרגל.

במסגרת הבקשה העלתה העירייה השגות כלפי התנהלות החייב וציינה שהחייב לא עומד בחיוביו במסגרת ההליך, כאשר הוא לא מגיש דוחות המגובים באסמכתאות, ולא עומד בתשלומים חודשיים "מזה מספר שנים", ויחד עם החובות חדשים – עתרה לביטולו של הליך פשיטת הרגל של החייב.

           בתגובתו טען החייב, כי הופתע מעצם הגשת הבקשה, לאור משא-ומתן אותו ניהל מול העירייה לבירור המחלוקת, ולהסדיר את החוב החדש, כשהמנהל המיוחד סבר, כי לאור פרק הזמן שהחייב מצוי בהליך, ובשים לב שהחוב החדש ממילא אינו חוב בר תביעה בהליך דנן וההפטר לא יחול עליו, יש מקום ליתן לחייב הפטר מותנה בתכנית הפירעון המוצעת.

           להשלמת הרקע ראוי לציין שבשלב זה הגישה החייבת בקשה להפריד בין עניינה שלה לבין זה של בעלה, החייב, בשל העובדה שהבקשה לביטול מתייחסת אך ורק אליו, ועתרה כי יינתן לה הפטר מחובותיה שקדמו למתן צו הכינוס, אולם הודתה – בהגינות - בחובות החדשים שנוצרים בגין דירת המגורים, תוך שהיא מבקשת להסדירם ומבקשת לחייבה בהם – ולא באלו הנצברים ביחס לנכס המסחרי.

           הנה כי כן, החייבת מכירה בחובות בגין דירת המגורים, תוך שהיא מציינת שפנתה לעירייה וביקשה להסדיר את החוב בגינה באמצעות מקורבים, אולם העירייה סירבה להסדיר את חוב האמור והתנתה את הסדר תשלום החוב בגין דירת המגורים, בהסדרה כוללת גם של החוב בגין הנכס המסחרי.

מטעמיה שלה, עיריית תל אביב לא ביקשה לחייב את האישה בגין החובות החדשים המתייחסים לדירת המגורים, ועל כן אינני נדרש לכך, אולם נכון להעיר שלא נהיר הקשר בין החוב הרובץ על דירת המגורים של בני הזוג לבין החוב על הנכס המסחרי.

           הצדדים זומנו לדיון בבקשת העירייה לביטול הליך. במסגרת הדיון שהתקיים  12.17, טענות העירייה קיבלו תפנית, והועלו על ידה טענות חדשות ומפתיעות:

לטענת העירייה, רישומו של החייב כמחזיק בנכס המסחרי  (מאז 2008) הוא כוזב, ונעשה אך ורק לצרכי הפטר: "נראה לנו, והחשדות שלנו מבוססים, ששמו של החייב כמחזיק בנכס נעשה כדי למחוק את החובות על הנכס בפשיטת רגל, ובכך יימחקו החובות".

טענה זו, עלתה לראשונה בעת הדיון בחודש דצמבר 2017, מתייחסת גם לחובות שרבצו על הנכס המסחרי עובר להליך של פשיטת הרגל, אולם העירייה בחרה להגיש תביעת חוב במסגרת ההליך, ולא טענה לעניין הרישום הכוזב דבר.

העירייה לא נתנה תשובה ברורה בעת הדיון גם לתהייה שהתעוררה, מדוע לא פעלה העירייה למצוא מיהו המחזיק בפועל, אם אכן החייב לא מחזיק בנכס כטענתה (החדשה).

           החייבים לא התכחשו לחוב הארנונה החדש בגין דירת המגורים, אולם החייב התנגד לחוב החדש בגין העסק בטענה כי אינו מחזיק בו מאז שנת 2012.

           בסמוך לאחר תום הדיון, הגישה העירייה הודעה שלא עלתה בקנה אחד עם טענותיה הקודמות בדיון, ובמיוחד לגבי המחזיק בפועל בנכס המסחרי וטענתה שהמדובר ברישום כוזב, וחזרה בה מטענה זו.

           עוד התברר שהעירייה פועלת – על אף הוראותיו של צו הכינוס – בהליכי גבייה מנהליים כנגד החייב, בגין החובות שנצברו מאז 2013 ואילך.

           העירייה התבקשה להתייחס לשאלה כיצד פעלה בנסיבות אלה בהליכי גבייה מנהליים, ועמדתה היא כי היא רשאית לנקוט בהליכי גבייה מנהליים ולחייב את חשבון החייב בגין הוצאות אלה, וזאת בהתאם לסמכותה על פי פקודת המסים (גביה). לשיטתה בהעדר הלכה בעניין, היא פועלת בהתאם להנחיה מספר 7.1002 להנחיות היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "הנחיות היועמ"ש") שעניינה הליכי גבייה מנהליים, ובהתאם להוראות פסק הדין שניתן ב-עת"מ 19006-03-16 מזל דיין נ' עיריית תל אביב (פורסם בנבו ביום 26.10.16) (להלן: "עניין מזל דיין"), וזאת על מנת שלא לעמוד לפני טענות שיהוי או התיישנות שעלולים לעלות מצד חייבים.

           ביחס לפעולתה בניגוד לצו עיכוב ההליכים שניתן במסגרת הליך פשיטת הרגל, טענה העירייה לשיטתה המדובר בעיכוב הליכים הניתן בגין חובות בני-תביעה בלבד, ועיכוב ההליכים אינו מחייב כאשר נוצר חוב חדש, ועל כן, רשאית היא – לשיטתה - לפעול לגבייתו בהליכי גבייה מנהליים.

לאפשרות לפיה לאור צו עיכוב ההליכים לא ניתן לנקוט בהליכי תביעה בגין אותו חוב ממש, לא ניתנה התייחסות.

אכן - העירייה מודעת היטב לכך שגבייה של חוב באופן עצמאי עלול לפגוע בקופת פשיטת הרגל כולה, כאשר הכספים מוקנים לקופת פשיטת הרגל והסברה היה ש"היא נוקטת בהליכי גבייה, אך לא גובה". הפכתי והפכתי בטענה המעניינת ואודה ולא אבוש שלא ירדתי לסופה, אולם מנגד, ובאותה נשימה ממש צוין כי העירייה מיידעת את המנהל המיוחד במידה ונתפסים הכספים בגין פעולות האכיפה המנהליות.

טענות הצדדים

אם כן – עלינו להידרש לבקשת העירייה לביטול הליך פשיטת הרגל של החייב;

           לשיטת העירייה יש לבטל את ההליך בשל יצירת חובות חדשים לאחר מתן צו הכינוס ביחס לנכס המסחרי, שהחייב עדיין רשום ברישומיה כמחזיק בו;

עמדת העירייה שלא נפל כל פגם בהפעלת הליכי גביה מנהליים שעה שהחייב מצוי בהליך פשיטת רגל  זאת תוך הפניה להנחיות היועמ"ש, ופסקי דין שניתנו בעניין מזל דיין, בע"א 1516/99 מרים לוי נ' נזיה חיג'אזי, נח (4) 730 (להלן: "עניין מרים לוי") ובע"א 1656/90 מנחם זילברמן נ' הנאמן בפשיטת רגל לנכסי החייב חיים גושן, מו (3) 854 (להלן: "עניין זילברמן"), ומכל מקום, טענה העירייה כי קופת הכינוס לא נפגעה כי לא נגבו הכספים בגין פעולות האכיפה.

           מנגד - החייבים טענו שהעירייה פעלה שלא בתום לב כאשר השתהתה בהגשת הבקשה לביטול ההליך וכן כי נקטה בהליכי גביה מנהליים בגין חובות חדשים לאחר מתן צו הכינוס בניגוד לדין;

           המנהל המיוחד סבר שיש להידרש לשלוש סוגיות: האחת – האם ראוי ליתן לחייבים הפטר בשים לב לטענות העירייה בדבר יצירת חובות חדשים, חלקם שנויים במחלוקת, או שמא להורות על ביטול ההליך בשל ניצולו לרעה; השנייה – ככל שיש מקום ליתן לחייבים הפטר, באילו תנאים ייתנן; השלישית – האם זכאית העירייה לפעול כנגד החייב המצוי בהליכי פשיטת רגל לגביית החוב שנוצר לאחר צו הכינוס.

המנהל המיוחד סבר, כי נסיבות המקרה דנן, בהם קיימת מחלוקת על עצם קיום החוב  ומתעוררת שאלה בדבר דרך יצירת החוב, אינן מצדיקות את ביטול ההליך, וזאת בשים לב למשך הזמן שהחייבים מצויים בהליכי פשיטת הרגל.

נטען, כי לא יגרם לעירייה כל פגיעה בשל הפטר החייב, שכן לאחר סיום ההליך דנן תוכל העירייה לנקוט במלוא ההליכים כנגדו לגביית החוב החדש.

לשיטת המנהל המיוחד, את מחדליו של החייב בהליך פשיטת הרגל ניתן לרפא באמצעות קביעת תנאים נוספים להפטר. המנהל המיוחד טען, כי לאור גילו של החייב, הכנסתו החודשים הנמוכה (על אף מיצוי כושר ההשתכרות), העדר נכסים ונוכח מצבת הנשייה הנמוכה, יש ליתן לחייב הפטר עם הוספת סך של 31,000 ₪ לקופת הכינוס בתוספת חוב הפיגורים שצבר לקופת הכינוס; ואילו לחייבת, יש ליתן הפטר מותנה בהוספת סך של 3,000 ₪ לקופת הכינוס.

באשר לסוגיית נקיטת הליכי אכיפה מנהלית כנגד החייב המצוי בהליך פשיטת הרגל, טען המנהל המיוחד, כי נקיטת הליכים בהיותו של החייב בפשיטת רגל מנוגדת לדין (סעיף 20 לפקודה), וכי מרוץ ההתיישנות והשיהוי נקטעים במתן הצו (זאת בהתאם לדין והנחיות היועמ"ש לעיל). באשר לפסקי הדין שהעירייה צירפה, נטען כי אין בהם כדי לחזק את טענות העירייה, אלא אף להחלישן; וביחס לפסק הדין בעניין מזל דיין, נטען כי יש לבחון אותו בנסיבותיו המיוחדות, ובכל מקרה אינו מטיל על העירייה חובה לנקוט בהליכי גביה במקביל להליכי פשיטת הרגל.

לאור זאת, טען המנהל המיוחד, כי יש להורות על דחיית הבקשה לביטול ההליך וליתן הפטר מותנה בעניינם של החייבים.  

           עמדת הכונס הרשמי היתה, כי לנוכח הוראות סעיף 20(א) לפקודה, היה על העירייה לפנות תחילה בבקשה מתאימה לבית המשפט על מנת לפעול כנגד החייב בהליכי הגביה.

ביחס למחלוקת בדבר החוב, ממילא היה מקום לפנות בבקשה לבירור קיומו של החוב, וככל שהיה ניתן פסק דין לטובת העירייה, היה עליה לפנות עם הבקשה לקבלת היתר לניהול הליכי גביה כנגד החייב, אולם גם לשיטת הכונס הרשמי, הייתה העירייה מתקשה לממשו תוך כדי הליך פשיטת רגל המתנהל כנגד החייב, שכן נכסיו מוקנים לנאמן. 

באשר לבקשה לביטול ההליך, הכונס הרשמי סבר שבשל התנהלות העירייה, אשר יש בה כדי להשפיע על ההערכה בשאלה זו, ונוכח העובדה שהחוב שנוי במחלוקת, ואינו חוב בר תביעה בהליך דנן, ובשל כך שחלקה של העירייה בחובות החייב הוא משמעותי ויועבר ברובו המכריע אליה, אין להורות על ביטול ההליך, אלא יש ליתן לחייב הפטר מותנה בהפקדת סכום נוסף לקופת הכינוס.       

דיון והכרעה

           אם כן, החייבים מצויים בהליך שנים ארוכות; המנהל המיוחד סבר, וזאת במסגרת הדוחות האחרונים שהגיש לתיק ערב הדיון בגורל ההליכים, ובהמשך הדרך – כי הגיעה העת ליתן לחייבים הפטר מותנה בתוכנית לפירעון: המנהל המיוחד ציין שהקריסה הכלכלית החלה בשנת 2009 לאחר שבנם של החייבים נרצח, וכתוצאה מאבדן קשה זה, שקעו החייבים במרה שחורה והתקשו להתאושש מהטרגדיה שפקדה אותם. המנהל המיוחד ציין כי תביעות החוב שהוגשו בעניינם של החייבים טרם נבדקו ואושרו. לעניין זה אציין שהוריתי למנהל המיוחד לעשות כן ולהכריע בהן, ולהגיש ההכרעות לתיק, ואעיר למעלה מהצורך שהתכנסות לדיון בהעדר הכרעה מנהל מיוחד בתביעות חוב, לעיתים עלולה להקשות על ניהול  דיון ענייני ומקיף, ויש לפעול ככל הניתן כי תביעות החוב תוכרענה טרם הדיון בבית המשפט.

           המנהל המיוחד נדרש גם להתנהלות החייבים שידעה עליות ומורדות, במיוחד בהעדר הגשת דוחות חודשיים – דבר שהקשה את ההתחקות את התנהלותם הכלכלית. המנהל המיוחד ציין שככלל החייבים עמדו בצו התשלומים בתיק, ובסיכומו של דבר סבר  שבנסיבות האישיות של החייבים, גילם, השתכרותם הנוכחית והעתידית, תוך שמחדליהם לא נעלמו מעיניו – יש ליתן לשני החייבים הפטר בכפוף לתוכנית פירעון שהוצעה על ידו.

           והנה פעם נוספת אנו נדרשים לשאלות שעניינן תום-לב בהליכי פשיטת רגל.

על מרכזיות עקרון זה במשפט הישראלי ובהליכי פשיטת הרגל אין עוד צורך להרחיב (ראו: ע"א 6416/01  בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197 (2003)).

           את תום הלב של החייב בוחנים הן בשלב יצירת החובות, והן בהתנהלותו תוך כדי הליך (ראו בעניין זה פש"ר 37495-09-14 מסילתי נ' הכנ"ר, ניתן ביום 27.11.17, פורסם באתרים משפטיים), ואת תום לבו של הנושה יש לבחון הן בפריזמה של עמידה על הפעלת זכויותיו בתום לב (זאת במישור שבין הנושה לחייב), והן במישור שבין הנושים לבין עצמם (להרחבה לעניין זה ראו: פש"ר 2216/04 יוסי לוי נ' הכנ"ר ניתן ביום 10.8.17, פורסם באתרים משפטיים, וכן פש"ר 34802-03-16 שמס נ' הכנ"ר, ניתן ביום 25.2.18, פורסם באתרים משפטיים).

           תום לב של חייב נבחן בשתי תקופות: האחת – בשלב שקדם לכניסתו להליך פשיטת הרגל (שלב יצירת חובות) (סעיף 18ה(א)(2) לפקודה), והשניה – במהלך הליך פשיטת הרגל עצמו, כאשר ניתן להורות על ביטול ההליך המחדלים שצבר, היינו - אם החייב אינו משתף פעולה, לא משלם תשלומים עתיים ולא מגיש דוחות כלכליים כנדרש.

           בעניינו, וביחס לחייב - באשר לתקופה הראשונה, מועד יצירת חובות הרי העירייה חזרה בה מהטענה כי רישומו כמחזיק נעשה באופן כוזב לצורך מחיקת חובות באמצעות הליך של פשיטת הרגל, כאשר אף צרפה מסמך שנערך על ידי מי מטעמה בשנת 2014, ממנו עולה, כי החייב הוא זה שמחזיק בפועל בנכס ומפעיל עסק ממנו.

העירייה אף הגישה תביעת חוב בגין חוב הארנונה והמים שרבצו על הנכס המסחרי  (ועל דירת המגורים), דבר שלא מתיישב עם הטענה כי המדובר ברישום כוזב ושאינו נכון, והעירייה היתה ממהרת למצוא את המחזיק הנכון (לשיטתה) ולדרוש את החוב ממנו.

לסיכום עניין זה, ניתן לומר שלא הובאו לפני ממצאים מהם ניתן לקבוע שחובות החייב נוצרו בחוסר תום לב.

           גם ביחס לחייבת – לא הועלו כל טענות שחובותיה נוצרו בחוסר תום לב ואני מקבל את עמדת החייבים כי הסתבכותם הכלכלית נוצרה בשל הנסיבות הקשות שפקדו את המשפחה.

           ביחס להתנהלות החייבים תוך כדי הליך – אכן, שיתוף הפעולה שלהם היה חלקי ולא מלא; לא הומצאו אסמכתאות מלאות לגבות את הדוחות, ולא הומצאו מסמכים שונים שהתבקשו על ידי המנהל המיוחד – והנה דווקא בשל התנהלותם זו, נמשך ההליך עד היום וזאת לאורך שנים ארוכות.

ניתן לרפא את הפגם של העדר תום הלב בהליך בהארכת משכו. זו גם עמדת המחוקק בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח – 2018 (ראו סעיף 163 לחוק חדלות פרעון).

           כשלעצמי אני סבור שהיה על המנהל המיוחד לעמוד על המשמר ולעתור בבקשות מתאימות מקום שחייב לא מקיים את מחויבויותיו בהליך. אין טעם לגרור את ההליך ללא תוחלת או תועלת. ההליך היה תלוי ועומד ללא מעש בשנים 2014-2017, ואני מתקשה לקבל עמדה המטילה את האחריות כולה על החייבים.

           רק במועד שנקבע לדיון בשאלת גורל ההליך, ושנים לאחר פתיחתו, מתברר שנוצרו חובות חדשים, וגם אז רק 4 חודשים לאחר הדיון מוגשת בקשה לעניין זה על ידי הנושה - העירייה.

עניין זה מעורר דיון בשני מישורים של תום לב:

האחד, בהקשר של החייב עצמו: יצירת חובות חדשים תוך כדי הליך, מהווה התנהלות בחוסר תום לב ומצדיקה, היא כשלעצמה, ביטול ההליך.

והשני, שעניינו תום לב הנושה בעמידה על זכויותיו: לא נהיר מדוע השתהתה העירייה  שנים ארוכות עם בקשתה לביטול ההליך בקשר לחובות החדשים. הרי המדובר בחובות שנוצרו לגבי אותם נכסים ממש בגינם הוגשה תביעת חוב על ידי העירייה, כך שהחייבים (או החייב, ליתר דיוק) ממשיך ליצור.

אם החייב ממשיך ליצור חובות חדשים – מדוע לא מעלה הנושה את טענותיה מיד, או בסמוך לאחר היווצרות החוב החדש, דבר שיכול היה לסייע בין בתשלומו, והסרת המחדל, בין בביטול ההליך או בכל דרך אחרת שיקבע בית המשפט, ברם התנהלות זו שהנושה – לכאורה - שוקטת על שמריה שנים ארוכות, ורק ערב הדיון בשאלת ההפטר, מעלה העניין – ראוי לה שתרבוץ לפתח הנושה, ועליה בלבד, כאשר בהתנהלותה היא גם מסכל את הליך השיקום הכלכלי של החייב ואת האפשרות הממשית של החייב לפתוח דף חדש לאחר סיום ההליך וקבלת ההפטר המיוחל, והדברים מקבלים משנה תוקף עת המדובר בנושה שהיא רשות ציבורית האמונה על כספי ציבור.

           החייבים הצהירו שניהם בתחילת ההליך על חובותיהם כלפי העירייה. העירייה קיבלה הודעה על צו הכינוס, אולם הגישה תביעת חוב רק בתיק של החייב, ועל אף פניות החייבת אליה סירבה להגיע להסדר בגין חוב החדש של דירת המגורים, מבלי שיוסדר החוב החדש על הנכס המסחרי (המיוחס אך לחייב).

           עיננו הרואות; במהלך השנים, התקיימו מספר דיונים בעניינו של החייב, אליהם העירייה לא התייצבה, והיא אף לא טרחה להעלות כל טענה ביחס לחוב החדש.

העירייה בחרה מדעת שלא לקחת חלק פעיל במסגרת הליך פשיטת הרגל במשך כ- 6 שנים, ורק בערב הדיון בשאלת ההפטר הודיעה למנהל המיוחד על החוב החדש, כאשר לא הגישה כל הודעה לתיק, והנה שוב חולפים 4 חודשים ורק אז, וביום 25.7.17 ליתר דיוק, מעלה לראשונה את הטענות  בדבר חובו החדש של החייב, אשר התברר כשנוי במחלוקת.

           העירייה לא התריעה בזמן אמת על החוב החדש הנטען, ולא יידעה את המנהל המיוחד והכונס הרשמי על כך, דבר העולה לטעמי לכדי חוסר תום לב מצדה, תוך שהיא פוגעת בניהולו התקין של ההליך.

           לא נעלמו מעיני טענות החייבים, שנותרו ללא מענה אמיתי כי הם ביקשו לסיים את המחלוקת לגבי החוב החדש בקשר לדירת המגורים, אולם נתקלו בחומה בצורה של העירייה שדרשה לקשור בין  החובות – במיוחד שהחיוב הוא לא של שני החייבים גם יחד. לדידי, במצב דברים זה, ניתן לראות בחייבים כי פעלו לתיקון המחדל, אולם הדבר לא צלח מסיבות שלא בשליטתם.

           מבלי לגרוע באמור, וללא קביעה פוזיטיבית באשר עניין זה חורג מגדר ההליך, הרי החייב טוען שפעל לסגירת העסק במהלך שנת 2013, כך שאין הוא מחזיק בו מאז. השאלה האם חוב הארנונה חל על הנכס המסחרי מאז שנת 2013 צריך שתתברר באכסניה המתאימה, תוך שיש לבחון את המידע שמסר החייב לעירייה ביחס להפסקת החזקתו בנכס המסחרי, והאם פעלה העירייה בהתאם להוראותיו.

           מכל מקום – ממילא המדובר בחוב חדש, שממילא ההפטר לא חל עליו, כאשר העירייה תוכל – אם לא יגיעו הצדדים להסכמה אחרת – לגבות אותו.

           לאור האמור, ובשל התנהלות העירייה, לא מצאתי מקום להורות על ביטול ההליך בשל החובות החדשים.

הליכי גבייה מנהליים עצמאיים שננקטו על-ידי העירייה

           אם אמרנו שהעירייה בחרה לכבוש את טענותיה ביחס לחוב החדש, לא אוכל שלא להתייחס להליכי הגבייה המנהליים שנקטה העירייה ביחס לחוב זה, באופן עצמאי וללא קבלת רשות מבית המשפט.

           ראש וראשית נזכיר את הוראות פקודת פשיטת הרגל לעניין זה, כאשר סעיף 20 לפקודה קובע כי: 

(א) משניתן צו כינוס יהיה הכונס הרשמי שליד בית המשפט הכונס של נכסי החייב, ומכאן ואילך, ובאין הוראה אחרת בפקודה זו, לא תהיה תרופה לנושה נגד החייב לו חוב בר-תביעה, ולא יפתח שום נושה בתובענה או הליכים משפטיים אחרים, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיראה לקבוע.

(ב) הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מכוחו של נושה מובטח לממש את ערובתו או לעשות בה בדרך אחרת.

           מעבר לאמור, במסגרת צו הכינוס – אותו קיבלה לידיה העירייה – הורה בית המשפט מפורשות על עיכוב ההליכים כנגד כל אחד מהחייבים.

           משמעות הדברים היא ברורה וידועה – לא יינקטו ולא יתנהלו הליכים משפטיים על ידי נושה אלא ברשות בית המשפט של פשיטת רגל ובתנאים שייקבע. משמעות הדברים היא כי גם הליכים תלויים ועומדים כנגד חייב מעוכבים עד להחלטה אחרת על ידי בית המשפט של פשיטת רגל.

           לא זו אף זו; גם על נושה מובטח, שזכאי לפי הוראות הפקודה לממש את הנכס המובטח, לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט של פשיטת רגל. המטרה היא כי ההליכים כנגד החייב יהיו בפיקוח של בית המשפט, וכי לא תסוכל מטרת ההליך.

           אני דוחה את טענת העירייה כאילו היא רשאית לנקוט בהליכים ללא קבלת רשות למימוש חוב שאינו בר-תביעה; הטעמים לכך ברורים כמפורט להלן.

ההיגיון שעומד מאחורי ההוראה דנן, הוא כי עם הכרזת החייב פושט רגל מוקנים נכסיו לנאמן (סעיף 42 לפקודה). הנכסים המוקנים הם נכסי החייב שהיו שייכים לו בתחילת פשיטת הרגל או שנרכשו או הוקנו לו לפני הפטרו. "פשיטת רגל" לעניין זה לא מתחילה עם מתן צו פשיטת הרגל אלא בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס. הדבר נובע מלשונו של סעיף 84 לפקודה, כדלקמן:

"(א)    יראו פשיטת רגל של חייב, בין על פי בקשתו ובין על פי בקשת נושה או נושים, כחלה למפרע בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס נגד החייב וכמתחילה בזמן ההוא."

           יוצא אפוא, כי מכוח הוראות החוק, משתרעת זכותו של הנאמן על נכסי החייב בפריסה אחורנית למעשה פשיטת הרגל. זהו הכלל המוכר כ"ייחוס לאחור" (“relation back”). בכך מוקנים נכסי פושט הרגל לנאמן באופן רטרואקטיבי מיום מעשה פשיטת הרגל (ראו: ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, עו"ד, פ"ד נה(4) 925). על כלל זה מבוסס העיקרון של ביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה.

           בעניינו, אומנם החייבים טרם הוכרזו כפושטי רגל, אולם "משניתן צו כינוס יהיה הכונס הרשמי שליד בית המשפט הכונס של נכסי החייב" (סעיף 20(א) לפקודה),  ומשכך ברי כי נכסיהם אף אם נותרים בהשגחת החייבים ולא עוברים לנאמנותו של הכונס הרשמי, ולמנהל המיוחד סמכות לכנס כלל נכסי החייבים לצורך חלוקתם באופן שוויוני בין הנושים רק בבוא העת, מוקנים לקופה. פרשנות אחרת של העניין עלולה לגרור מצב של העדפת הנושים האסורה.

           זאת ועוד; הרי אם גישת העירייה נכונה (וכאמור – היא נדחתה ואינה נכונה) הרי כיצד הדברים מתיישבים עם עמדתה כי היא "פועלת ונוקטת בהליכי גבייה ולא גובה אותם בפועל" ואמירתה כי לו היו כספים מתקבלים בפועל היתה מעבירה אותם לידי בעל התפקיד לחלוקה בתיק פשיטת הרגל.

המדובר בטענות שטוב היה לולא נטענו.

העירייה איננה מהווה גוף ביצוע ואכיפה של הכונס הרשמי או של המנהל המיוחד. היא לא התבקשה לפעול לגביית החוב, ולבטח לא יכולה היתה לנקוט בהליכי גבייה מנהליים לא עבור המנהל המיוחד ולא עבור אחר, וזאת כשצו של עיכוב הליכים תלוי ועומד.

המדובר בהתנהלות בניגוד להוראות החוק;

המדובר בפגיעה בצו שיפוטי.

המדובר בפגיעה בשלטון החוק והתנהלות לפיה כל דאלים גבר.

לאורך השנים בחרה העירייה לפעול באופן עצמאי – משל היו צווי בית המשפט בגדר המלצה בלבד, ורק כאשר לא הצליחה במשימה – ביקשה להשתמש בבית המשפט לצרכיה שלה, עת העלתה טענות שונות ומשונות (שחלקן עברו מן העולם כלעומת שבאו, לבקשתה)  וזאת ללא תימוכין ובהעדר ראיות כלל.

           לו חפצה העירייה לנקוט בהליכי גביה מנהליים בגין החוב שאינו בר תביעה בהליך דנן, שומה היה עליה לפנות בבקשה מתאימה לבית משפט במסגרת ההליך דנן, והבקשה היתה מתברר לעיצומה, אולם לבטח לא יכולה היתה העירייה לעשות דין עצמי ולנקוט בהליכי גבייה מנהליים בלא היתר כדין.

           קושי נוסף המתעורר בעצם נקיטת הליכי גבייה עצמאיים, ובהעדר כל היתר, על ידי העירייה והוא שאלת ההוצאות. הרי כל פעולת גבייה של העירייה מחויבת בחשבון הלקוח בתשלום ההוצאות בגין אותה פעולת אכיפה. והנה, מתווסף לחוב של אותו חייב – שפועלים כנגדו שלא כדין – גם בהוצאות אכיפה, וברבות הימים ייאלץ לשלם בגינם גם ריבית והצמדה – והחוב יתפח ויאמיר בגין הוצאות שלכאורה הוצאו בגין פעולות אכיפה שלא ניתן היתר לבצען.

           גם טענות העירייה כאילו קמה לה חובה לפעול לגביית החוב, וזאת למנוע טענת שיהוי או התיישנות, דינן להידחות, כפי שיפורט להלן:

אכן, הפסיקה שהתפתחה בשנים האחרונות החילה את דיני ההתיישנות על הליכי גבייה מנהליים (ראו: רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית (פורסם בנבו, 20/06/2010) (להלן: "הלכת נסייר") ו עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (פורסם בנבו, 15/04/2015), ומכח הנחיות היומע"ש יחולו על הליכי הגבייה המנהלית דיני השיהוי, ברם, משמעות השיהוי הינה כי, במידה ו"לא פתחה הרשות בהליכי גביה מנהליים במועדים הקבועים בהנחיה, ולא התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות פתיחה מאוחרת של הליכי הגביה לפי סעיף 5 להנחיה זו, לא תוכל הרשות, ככלל, לגבות מכח הפקודה..." [פקודת המסים – ע.מ.], ועל כן - הכלל הוא שהרשות המקומית אינה רשאית להשתהות בגביית חובות, אולם קיימות עילות להשהיית הגביה (בעטיהן פתיחת הליך גביה מנהלי בחלוף שלוש שנים לא יחשב כשיהוי).

           כך סעיף 7.1 להנחיה היועמ"ש קובע:

"להלן רשימת המקרים שבהם תהא הרשות רשאית לפתוח בהליכי גביה לפי הפקודה, אף שחלף פרק זמן העולה על שלוש שנים מן היום שבו יכלה לפתוח בהליכי גביה, לאמור מן היום שבו הפך החוב של האזרח כלפי הרשות לסופי:

... .  קיימת מניעה משפטית מקום שניתן צו של בית המשפט נגד הרשות המורה לה להימנע –מלפתוח בהליכי גביה, שקיים נגד החייב הליך של פשיטת רגל או שהוא נמצא בהליך של פירוק, לפי העניין, אין הרשות יכולה לפתוח בהליכי גביה וממילא מושעית תקופת השיהוי עד לביטול הצו השיפוטי או עד לסיומו של הליך פשיטת הרגל או הפירוק, באופן המאפשר את חידוש ההליכים נגד החייב."

           האמור מלמד כי בהוראות ההנחיה – המחייבות את העירייה – הרי שעה שקיים כנגד החייב הליך של פשיטת רגל, אין הרשות יכולה לפתוח בהליכי גביה וממילא מושעית תקופת השיהוי עד לסיומו של הליך פשיטת הרגל, באופן המאפשר את חידוש ההליכים נגד החייב.

           בסעיף 8.2 להנחיות נקבעו עילות להקפאת המשך הפעלת הליכי גביה לאחר שנפתחו:

"חרף האמור לעיל, ייתכנו מקרים חריגים, שבהם תהא הרשות רשאית להקפיא את המשך הפעלת הליכי הגביה לפי פקודת המסים (גביה), לאחר שפתחה בהם, לפי כללים שקבעה בעניין האמצעים שתנקוט לגביית החוב, בשים לב לגובה החוב (למעט באשר למשלוח מכתבי דרישה) ובכפוף להוראות הנחיה זו.

הדבר מוצדק, בין היתר, במקרים אלה:

...

מתקיימת אחת מהעילות שנזכרו בסעיף 7 לעיל...".

           על אף נקבע כי בהתקיים המקרים המנויים בסעיף 5 להנחיה הרשות תהיה רשאית להקפיא את המשך הליכי הגביה, אולם ההוראות סעיף 7 להנחיה, אליהן מפנות ההוראות סעיף 5, קובעות שהרשות מנועה מלפעול כנגד החייב עד לסיום הליך פשיטת הרגל, באופן שיאפשר לרשות מקומית לחדש ההליכים לגביית החוב.

           על כל פנים, ההוראה הרלוונטית בעניינו הינו סעיף 5 להנחיה, הואיל והמדובר בחוב חדש, בגינו העירייה פעלה לאחר שניתן צו הכינוס כנגד החייב (להבדיל מהמקרה בו ניתן צו הכינוס כשהליכי הגביה המנהליים היו בעיצומן).

           אם כך – הרי העירייה פעלה גם בניגוד להוראות הנחיות היועץ המשפט לממשלה.

           העירייה מבקשת לחזק את התנהגותה בהפניה לפסקי דין שונים שיש בהם כדי לתמוך בעמדתה. קריאה של פסקי הדין מלמדת שאין כך היא:

בעניין מרים לוי נקבע, כי עיכוב ההליכים בפשיטת רגל חל, בכל מקרה, על חובות בני-תביעה וכי ההליכים הנוגעים לעניינים אחרים אינם בני-עיכוב. קרי, אם הסעד המבוקש אינו חוב בר-תביעה בהליך פשיטת הרגל, הוראות סעיף 20 לפקודה בדבר עיכוב ההליכים אינן חלות לגביו.

עוד נקבע כי:

"הבקשה לעיכוב הליכים בענייננו הוגשה לאחר שניתן צו פשיטת רגל כנגד החייב. אילו נכלל נושא התביעה בגדר "חוב בר-תביעה" בפשיטת רגל, היה בית-משפט קמא נדרש מכוח ההסדר המשתמע מסעיף 20 לפקודה לעכב באופן מיידי את ההליך כנגד החייב גם אם לא היה בכך כדי לחסום את המשכו של ההליך ככל שהוא נוגע לתביעת הבנים נגד הנושים. רק פנייה לבית-משפט של פשיטת רגל ומתן רשות מטעמו להמשך ההליכים המשפטיים כנגד החייב הייתה עשויה להכשיר את המשך הדיון ומתן פסק-דין בעניינו...."

על פי האמור בפסק הדין מרים לוי הרי הסעד שהתבקש בו איננו סעד כספי אלא הצהרתי ביחס לזכויות צדדים שלישיים, שלא מופנה באופן אמיתי כנגד החייב; בכל מקרה – גם אם היה ניתן צו עיכוב הליכים כנגד החייב - ניתן היה להמשיך ולברר את התובענה ההצהרתית; וממילא לא היה מדובר באותן תביעות שיש לרכז את בירורן אצל בעל התפקיד בהליך הפש"ר. עיננו הרואות: נסיבות המקרה בעניין מרים לוי שונות באופן מהותי מאלה שלפנינו, ולבטח אינן חלות במקרה שלפניו בתובענה לסעד כספי פשוטה.

           ביחס לעניין זילברמן, טוענת העירייה, כי בית המשפט העליון לא שולל על הסף פעולות גביה בגין חוב שאינו בר תביעה בהליך פש"ר, אם כי העירייה ערה לכך שנקבע בפסק הדין שיקשה על הנושה לממש את פסק הדין שכן כלל נכסי החייב מוקנים לנאמן.

בעניין זילברמן קובע בית המשפט העליון שלנושה שלזכותו חוב שאינו בר תביעה בהליך פשיטת הרגל של החייב שתי אפשרויות לפעול כנגד: הראשונה – להגיש תביעה לבית המשפט, ואם יינתן פסק-דין לזכותו, יקשה על הנושה לממשו, הואיל ונכסי פושט רגל מוקנים לנאמן; השנייה – לבקש הכרזה על פשיטת רגל נוספת של החייב על סמך החוב הפסוק שידי הנושה ועל סמך מעשה פשיטת רגל נוסף של החייב. 

משמע, וזה העיקר, בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין זילברמן, לא מאפשר לנושה שלזכותו חוב שאינו בר תביעה לפעול לממשו במסגרת הלכי הוצאה לפועל או במסגרת הליכי אכיפה וגבייה אחרים.

           באשר לעניין מזל דיין, נדמה לי שטוב היה לולא העירייה נתלתה בפסק דין זה, וטענה כי היא נסמכה עליו:

פסק הדין בעניין מזל דיין שיצא מלפני בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב ניתן רק ביום 26.10.16, ברי כי עד לאותו יום לא יכולה היתה העירייה להסתמך על אותו פסק דין שטרם בא אל העולם.

גם אחרי יום זה, הרי נסיבות עניין מזל דיין שונות מעניינינו, כאשר שם אמנם הטילה העירייה עיקול ברישום על נכס מקרקעין תוך כדי שהחייבת היתה בהליך פש"ר (דבר שממילא פסול והיא לא רשאית להטיל עיקול),  אולם במקרה מזל דיין, העירייה ביקשה לממש את נכס המקרקעין רק לאחר שהסתיימו הליכי פשיטת הרגל ("הואיל וכאשר חייב מצוי בהליכי פש"ר – לא ניתן לפעול לגביית החובות"), כי אז קבע בית המשפט לעניינים מנהליים שהחוב התיישן (כמפורט בפסק הדין), ולכן לבטח העירייה לא יכולה לסמוך ידיה גם על פסק הדין האמור.

           זאת ועוד; לעירייה קיים השתק שיפוטי לאור העובדה שלא אחת טוענת היא בתיקי פשיטות רגל, וטענות אלה אכן מתקבלות, כי "מיום צו הכינוס לחייב וכניסתו להליך, חובותיו של החייב לנושה מוקפאים וזאת עד שתינתן החלטה אחרת מבית המשפט" (ראו למשל עמדת העירייה בתיק פש"ר 13797-12-17).

כלל הוא כי בעל דין שטוען טענה בהליך אחד, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך כנגד יריב אחר (ראו לעניין זה רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט (6), 625).

           לסיכומו של דבר, ולאור כל האמור לעיל, יש לדחות את כלל טענות העירייה.

בשולי הדברים אך לא בשולי החשיבות, ובשים לב להתנהלות העירייה בהקשר לשימוש בסמכויותיה על פי פקודת המסים (גביה) והפעלת כוחה, כפי שעלו במקרה שלפנינו, נכון יהיה להזכיר את דבריו של הפילוסוף הרומאי סנקה Seneca)) לפיהם: He who has great power should use it lightly.

ההפטר - ותנאיו

           משהגענו לכאן, עומדת לפני השאלה, ככל שיש מקום להורות על מתן הפטר לחייבים, באילו תנאים יעשה כן: לאור משך התקופה בה שוהים החייבים בהליך, גילם, היקף הנשייה, מיצוי כושר ההשתכרות והתנהלותם בהליך, אשר על אף שידעה עליות ומורדות, אך הייתה סבירה בסופו של דבר, אין מניעה להכריז על החייבים כפושטי רגל, וכך אני מורה. אני ממנה את המנהל המיוחד כנאמן לנכסיהם.

בשים לב למחדלי החייבים ובשים לב לזמן שחלף מאז כניסתם להליך אני מורה כי יינתן לחייבת הפטר לאלתר מחובותיה בהליך (בכפוף לתשלום החודשי עד לחודש יולי 2018)  והחייב יקבל הפטר בכפוף להוספה של 30,000 ₪ לקופה.

אני מאשר שכ"ט נאמן ואגרת השגחה – כדין.

הנאמן יגיש צווים מתאימים לחתימה.

ניתן היום,  י"ח אב תשע"ח, 30 יולי 2018, בהעדר הצדדים.