בנק דיסקונט לישראל בעמ נ' אנדר ואח'

מבוא

1. לפניי בקשה לפי סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם – 1980 (להלן: "הפקודה"), לביטול הענקה. הבקשה הוגשה על ידי הנאמן על נכסי פושט הרגל יעקב אנדר (להלן: "הנאמן" ו"החייב", בהתאמה).

    

2. ביום 27.12.2012 נחתם בין החייב לאביו, חיים אנדר (להלן: "המשיב") הסכם לחלוקת עזבון המנוחה ניאל אנדר ז"ל, אימו של החייב (להלן בהתאמה: "הסכם החלוקה" ו"המנוחה"). לפי הסכם החלוקה, נקבע בין השאר כי הזכויות בדירה הנמצאת ברח' בורלא 43 בתל אביב, הידועה כגוש 7221 חלקה 41/10 (להלן: "הדירה" או "דירת המגורים"), תירשמנה בשלמותן על שם המשיב, ביחד עם נכס נוסף ברחוב השוק 31 בתל אביב, הידוע כגוש 8990 חלקה 11/6 (להלן: "האולם" או "הנכס המסחרי"), בעוד שיתר נכסי העזבון יועברו וירשמו בהתאם לצו הירושה שניתן ביום 25.10.09.

    

3. ביום 04.05.2016 ניתן לבקשת הנושה, בנק דיסקונט לישראל בע"מ, צו כינוס על נכסי החייב. ביום 13.11.2016 הוכרז החייב פושט רגל.

    

4. הנאמן טוען כי הסכם החלוקה אינו אלא ניסיון של החייב להבריח את נכסיו לבני משפחתו על מנת למנוע מצב בו ימומשו לטובת נושיו. לטענתו, החייב החל להבריח נכסים לקרובי משפחתו בחודשים האחרונים של שנת 2012 כאשר החברה שבבעלותו, אנדר טקס בע"מ (להלן: "החברה"), נקלעה לקשיים. בדומה, ובסמוך לפני כריתתו של הסכם החלוקה, העביר החייב את כל מניותיו בחברת ים באופנה (2010) בע"מ, חברה נוספת שהיתה בבעלותו, ללא כל תמורה, לבתו טל אנדר. עוד טוען הנאמן, כי העסקה בין החייב למשיב היא חד צדדית לרעתו של החייב, שכן החייב העביר למשיב את כל מה שיירש מהמנוחה ואילו המשיב לא העביר לו דבר ולא חלק עמו דבר ולפיכך המדובר בחלוקה שאינה שוויונית ודינה להתבטל. לטענת הנאמן, לאחר שהראה כי מתקיימים יסודות ס' 96(ב) לפקודה עבר הנטל למשיב להוכיח כי החייב היה בעל כושר פירעון של כל חובותיו בעת שחתם על הסכם החלוקה, מבלי להיזקק לנכסים שהועברו למשיב במסגרת הסכם החלוקה, וכי בעת שחתם על הסכם החלוקה פעל בתום לב, אולם המשיב לא עמד בנטל זה. פועל יוצא מבטלותה של ההענקה הנטענת הוא השבת 1/4 מהזכויות בדירה לידי החייב (בהיותו יורש מחצית מזכויותיה של המנוחה בדירה לפי צו ירושה מיום 25.10.2009) ורישומן בלשכת רישום המקרקעין בהתאם.

    

5. המשיב והחייב אינם חולקים על העובדה כי בשנת 2012 נקלעה החברה לקשיים כספיים וכן אינם חולקים על העובדה כי האולם היה משועבד לבנק. לטענת המשיב, מכירת האולם פגעה קשות במקור מחייתו ולפיכך התנה הסכמתו למימוש האולם לטובת הבנק הממשכן בהסתלקות החייב מהזכויות בדירת המגורים. עוד טוענים המשיב והחייב כי הסכם החלוקה נחתם כאשר לא רק שלא היו לחייב חובות, אלא שהיו לו ולחברה באותה עת רכוש בשווי של מיליוני ש"ח. בהמשך לאמור מציינים המשיב והחייב, כי כל תמורת המכירה של האולם, סך של 1,335,000 ש"ח, הועברה לבנק לכיסוי חובותיה של החברה. כמו כן השניים טוענים כי עד לשנת 2016 לא היו לחייב חובות באופן אישי ומצבו הכלכלי היה טוב. הראייה היחידה לחובו הינה תדפיס יתרות בחשבון הבנק של החברה לפיו האובליגו של החברה ביום 31.12.2012 עמד על סך של 4,976,503 ש"ח (להלן: "האובליגו"), אולם עד לסוף שנת 2015 לא היתה כל דרישה מצד הבנק לפירעון האובליגו.

    

   בענין התמורה בגין הויתור על הזכויות בדירה, טוענים המשיב והחייב כי המשיב נתן תמורה מלאה כנגד הויתור: המשיב ויתר לטובת החברה על האולם, אשר היה מקור הכנסתו לעת זקנה, מה שגרם לו לקשיים כלכליים. כמו כן, הם טוענים כי ההסכם נעשה בתום לב והמשיב עצמו לא היה מעורב בעסקיו של החייב ולא ידע אודות מצבו הכלכלי.