בנק דיסקונט לישראל בעמ נ' אנדר ואח'

מבוא

1. לפניי בקשה לפי סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם – 1980 (להלן: "הפקודה"), לביטול הענקה. הבקשה הוגשה על ידי הנאמן על נכסי פושט הרגל יעקב אנדר (להלן: "הנאמן" ו"החייב", בהתאמה).

    

2. ביום 27.12.2012 נחתם בין החייב לאביו, חיים אנדר (להלן: "המשיב") הסכם לחלוקת עזבון המנוחה ניאל אנדר ז"ל, אימו של החייב (להלן בהתאמה: "הסכם החלוקה" ו"המנוחה"). לפי הסכם החלוקה, נקבע בין השאר כי הזכויות בדירה הנמצאת ברח' בורלא 43 בתל אביב, הידועה כגוש 7221 חלקה 41/10 (להלן: "הדירה" או "דירת המגורים"), תירשמנה בשלמותן על שם המשיב, ביחד עם נכס נוסף ברחוב השוק 31 בתל אביב, הידוע כגוש 8990 חלקה 11/6 (להלן: "האולם" או "הנכס המסחרי"), בעוד שיתר נכסי העזבון יועברו וירשמו בהתאם לצו הירושה שניתן ביום 25.10.09.

    

3. ביום 04.05.2016 ניתן לבקשת הנושה, בנק דיסקונט לישראל בע"מ, צו כינוס על נכסי החייב. ביום 13.11.2016 הוכרז החייב פושט רגל.

    

4. הנאמן טוען כי הסכם החלוקה אינו אלא ניסיון של החייב להבריח את נכסיו לבני משפחתו על מנת למנוע מצב בו ימומשו לטובת נושיו. לטענתו, החייב החל להבריח נכסים לקרובי משפחתו בחודשים האחרונים של שנת 2012 כאשר החברה שבבעלותו, אנדר טקס בע"מ (להלן: "החברה"), נקלעה לקשיים. בדומה, ובסמוך לפני כריתתו של הסכם החלוקה, העביר החייב את כל מניותיו בחברת ים באופנה (2010) בע"מ, חברה נוספת שהיתה בבעלותו, ללא כל תמורה, לבתו טל אנדר. עוד טוען הנאמן, כי העסקה בין החייב למשיב היא חד צדדית לרעתו של החייב, שכן החייב העביר למשיב את כל מה שיירש מהמנוחה ואילו המשיב לא העביר לו דבר ולא חלק עמו דבר ולפיכך המדובר בחלוקה שאינה שוויונית ודינה להתבטל. לטענת הנאמן, לאחר שהראה כי מתקיימים יסודות ס' 96(ב) לפקודה עבר הנטל למשיב להוכיח כי החייב היה בעל כושר פירעון של כל חובותיו בעת שחתם על הסכם החלוקה, מבלי להיזקק לנכסים שהועברו למשיב במסגרת הסכם החלוקה, וכי בעת שחתם על הסכם החלוקה פעל בתום לב, אולם המשיב לא עמד בנטל זה. פועל יוצא מבטלותה של ההענקה הנטענת הוא השבת 1/4 מהזכויות בדירה לידי החייב (בהיותו יורש מחצית מזכויותיה של המנוחה בדירה לפי צו ירושה מיום 25.10.2009) ורישומן בלשכת רישום המקרקעין בהתאם.

    

5. המשיב והחייב אינם חולקים על העובדה כי בשנת 2012 נקלעה החברה לקשיים כספיים וכן אינם חולקים על העובדה כי האולם היה משועבד לבנק. לטענת המשיב, מכירת האולם פגעה קשות במקור מחייתו ולפיכך התנה הסכמתו למימוש האולם לטובת הבנק הממשכן בהסתלקות החייב מהזכויות בדירת המגורים. עוד טוענים המשיב והחייב כי הסכם החלוקה נחתם כאשר לא רק שלא היו לחייב חובות, אלא שהיו לו ולחברה באותה עת רכוש בשווי של מיליוני ש"ח. בהמשך לאמור מציינים המשיב והחייב, כי כל תמורת המכירה של האולם, סך של 1,335,000 ש"ח, הועברה לבנק לכיסוי חובותיה של החברה. כמו כן השניים טוענים כי עד לשנת 2016 לא היו לחייב חובות באופן אישי ומצבו הכלכלי היה טוב. הראייה היחידה לחובו הינה תדפיס יתרות בחשבון הבנק של החברה לפיו האובליגו של החברה ביום 31.12.2012 עמד על סך של 4,976,503 ש"ח (להלן: "האובליגו"), אולם עד לסוף שנת 2015 לא היתה כל דרישה מצד הבנק לפירעון האובליגו.

    

   בענין התמורה בגין הויתור על הזכויות בדירה, טוענים המשיב והחייב כי המשיב נתן תמורה מלאה כנגד הויתור: המשיב ויתר לטובת החברה על האולם, אשר היה מקור הכנסתו לעת זקנה, מה שגרם לו לקשיים כלכליים. כמו כן, הם טוענים כי ההסכם נעשה בתום לב והמשיב עצמו לא היה מעורב בעסקיו של החייב ולא ידע אודות מצבו הכלכלי.

    

6. בתגובתו, חזר הנאמן על טענותיו והוסיף כי בשנת 2012, עת נכרת הסכם החלוקה, התרחשו מספר דברים: החברה נקלעה לקשיים וצברה חובות לנושים בהיקף של כ - 10,000,000 ש"ח, הבנק דרש את הקטנת האובליגו והחזר האשראי והחברה נקטה הליך צמצומים, סגירת חנויות ולקיחת הלוואות. כמו כן, החייב פנה לכל מיני גורמים בבקשות סיוע ולאחר שמימש את כל תוכניות החיסכון וביטוחי המנהלים פנה גם למשיב על מנת למכור את האולם שהיה בבעלותו ומשועבד לבנק דיסקונט.

    

   עוד מציין הנאמן בתגובתו, כי לא היה מקום להתייחס במסגרת הבקשה לאולם, שכן זה מומש עוד בשנת 2012 לשם סילוק החוב לבנק. כמו כן, חזר וציין הנאמן כי אין זה נכון שלחייב לא היו חובות באופן אישי בעת החתימה על הסכם החלוקה, שכן החייב ערב לחובות החברה ומשהחברה נקלעה לקשיים חובות החברה הפכו לאישיים שלו. לטענת הנאמן הוכח כי המשיב ידע על קשייו של החייב ולפיכך אין מנוס מהמסקנה כי ההסכם נעשה במטרה להציל את חלקו של החייב בדירה ובכך להבריח אותה מפני נושיו, מה שמעיד על חוסר תום ליבם של המשיב והחייב. עוד טוען הנאמן כי אין המדובר בתמורה שוות ערך כי אם בניסיון לפצות את המשיב בגין מכירת האולם, באמצעות קבלת חלקו של החייב בירושת אימו ועל ידי כך לשדרג את מעמדו של המשיב כנושה של החייב על פני יתר נושיו.

    

7. הכנ"ר סבור כי עיון במכלול הראיות מטה את הכף לקבלת בקשתו של הנאמן, שכן לא עלה בידי החייב או המשיב להוכיח כי החייב היה בעל כושר פירעון במועד הסכם החלוקה ולא נסתרה טענת הנאמן כי בשנת 2012 החלו עסקיו של החייב לקרוס. בהמשך לאמור הפנה הכנ"ר לס' 9 לתצהירו של החייב, בו הודה החייב כי "בסוף שנת 2012 נקלעה החברה לקשיים והבנק עמד על הקטנת האובליגו והחזר אשראים שניתנו לחברה. על מנת להקטין את החוב לבנק פניתי לאבי בבקשה למכור את הנכס ברחוב השוק 31".

    

   באשר לטענתו של החייב כי עד לשנת 2016 לא היו לו חובות באופן אישי, ציין הכנ"ר כי משערב החייב לחובות החברה שבבעלותו ומשהליכי פשיטת הרגל נפתחו נגדו בגין ערבותו לחובותיה של החברה, טענה זו לא תוכל לשמש לו כמגן.

    

   עוד טוען הכנ"ר, כי בנסיבות המקרה לא הוכח כי מתקיים החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה שעניינו רוכש בתום לב ובתמורה. הלכה למעשה, נוכח העובדה שמלבד נכסי המקרקעין לא היו לאמו של החייב נכסים נוספים, לא מדובר בחלוקת העיזבון כי אם בהסתלקות החייב מחלקו לטובת המשיב. כמו כן, הקרבה המשפחתית בין החייב למשיב יוצרת חזקה בדבר ידיעתו של המשיב על הקשיים הכלכליים של החייב וכך גם ניתן ללמוד מחקירת המשיב במסגרת הדיון שהתקיים ביום 04.01.2017.

    

   דיון והכרעה

8. הבקשה נקבעה לדיון באולם, במסגרתו נחקרו החייב והמשיב על תצהיריהם. לאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.

    

9. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל מן הטעמים שיפורטו להלן.

    

10. סעיף 96 לפקודה קובע באילו מקרים תבוטל הענקה בהליך פשיטת הרגל:

     

    "(א)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

    (ב)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

    (ג)"הענקה", לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –

    (1)בשל נישואין ולפניהם;

    (2)לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;

    (3)לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו."

    תכליתו של הסעיף היא להגן על נושי החייב באמצעות ביטול הענקות שנעשו על ידי החייב טרם כניסתו להליך פשיטת רגל. המטרה היא למנוע הקטנה פסולה של מאסת הנכסים, דבר הפוגע בכושר הפרעון של החייב:

    "מטרתו של סעיף 96 הינה לבטל בתנאים מסוימים הענקות נכסים שנעשו על-ידי חייב ללא תמורה נאותה לפני תחילת פשיטת הרגל, אשר תוצאתן הינה הקטנת מאסת הנכסים שלו, תוך סיכון כי כאשר ייכנס לפשיטת רגל תעמוד יתרה קטנה יותר לחלוקה בין נושיו. הרעיון ביסוד הוראה זו הוא, בתמצית, כי בגדר התקופה הקובעת הקודמת לתחילת פשיטת הרגל הענקת נכס על-ידי חייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת פוגעת בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה כדי לקדם את אינטרס הציבור בהגנה על הנושים ... תמצית הרציונל לביטול ההענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים"

    (דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 938- 939 (2001) (להלן: "ענין לוין"), בפסקה 11).

11. ס' 96 לפקודה מבחין בין שני מצבים: במצב הראשון, בו דן ס' 96(א), הענקה של נכס תהיה בטלה כלפי הנאמן אם המעניק נעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה. משמע, הבטלות אינה מותנית בשאלת כושר הפרעון של החייב באותה עת; במצב השני, בו דן ס' 96(ב) לפקודה, הענקה תהיה בטלה כלפי הנאמן אם המעניק נעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, אלא אם בעת ההענקה היה המעניק בעל כושר-פירעון גם בלעדי הנכס המועבר. כאן כבר נדרשת בחינה של כושר הפרעון בעת ביצוע ההענקה. בעניננו, חלפו למעלה משנתיים מאז כריתתו של הסכם החלוקה ועד לתחילת הליכי פשיטת הרגל של החייב, שהתרחשה ביום 31.1.2016, ומשכך, יש לבחון את טיבו של הסכם החלוקה באספקלריה של סעיף 96(ב) לפקודה.

     

12. המחלוקת העיקרית היא בשאלה האם החייב היה בר כושר פירעון בעת החתימה על הסכם החלוקה, קרי, ביום 27.12.2012. כפי שצויין קודם, המשיב והחייב טוענים כי באותה עת לא היו לחייב חובות אישיים ולחברה שבבעלותו היה רכוש ומלאי בשווי של מיליוני ש"ח. הנאמן לעומת זאת טוען כי לא רק שהחייב והמשיב לא הצליחו להוכיח את כושר הפירעון של החייב במועד החתימה על הסכם החלוקה, אלא שכבר בשנת 2012 החלה קריסה הדרגתית של החברה שבבעלות החייב והיא שהביאה אותו בלית ברירה למכור את האולם ולחתום על הסכם החלוקה עם המשיב.

     

13. ראשית כל, בבחינת כושר הפירעון של החייב יש לבחון גם את חובות החברה באותה נקודת הזמן, שכן החייב ערב לפירעונם של חובות אלה לפי כתבי ערבות משנת 1972 ומשנת 2002. אין ספק כי בעת שנכרת הסכם החלוקה, החברה היתה מצוייה בקשיים של ממש (לימים היא אכן פורקה לבקשת עובדיה, ובאותה עת חובותיה לבנק הסתכמו בהיקף של כשלושה מליון ₪. בגין ערבות אישית זו, נפתחו הליכי פשיטת הרגל נגד החייב). קשיים אלה הם שהובילו את החייב לבקש מהמשיב למכור את האולם - כאמור בסעיף 16 לתצהירו של החייב: "בסוף שנת 2012 נקלעה החברה לקשיים והבנק עמד על הקטנת האובליגו והחזר האשראים שניתנו לחברה. לאחר שמימשתי את כל תכניות החיסכון וביטוחי המנהלים שהיו לי, לא היה ברירה אלא למכור את אחד הנכסים המשועבדים". מדובר בהודאה פורמלית של בעל דין, לפיה עוד קודם לכריתתו של הסכם החלוקה, החברה שלה הוא ערב נקלעה לקשיים ובלית ברירה נאלץ החייב לממש את כל נכסיו הפיננסיים, ולאחר מכן, גם למכור את האולם שהיה משועבד לבנק. כידוע, הודאה פורמלית כזו קובעת עובדות המצויות מחוץ לתחום המחלוקת, שאינן טעונות הוכחה. כפי שנקבע בע"א 728/81 חיר נמר חלבי נ' עיזבון המנוח מועין חלבי, פ"ד לז(2) 477 (1983):

     

    "בנדון זה יש להבחין בין "הודאה פורמאלית", הנעשית על­ידי בעל דין או פרקליטו לצורך הדיון, והידועה בשם "הודאה משפטית" או "הודאה שיפוטית", שנועדה לפטור את הצד שכנגד מהוכחת עובדה או טענה מסוימת כדוגמת הודאות הנמסרות בכתבי הטענות, לבין הודאת בעל דין שלא לצורך הדיון, כגון הודאה מחוץ לכותלי בית המשפט. בעוד שהודאה מהסוג הראשון "אינה ראיה כלל, אלא היא מוציאה עובדה מתחום המחלוקת ומשחררת מן הצורך להוכיחה" (ראה: א' הרנון, דיני ראיות (המכון למחקר חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, כרך ב, תשל"ז) 59), הרי שההודאה מן הסוג השני הינה "ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות. הודאת בעל-דין יכולה להיות כבדת משקל או פחותת ערך, מהימנת או בלתי מהימנת על בית ­המשפט, הכל לפי נסיבות ההודאה ושאר הראיות במשפט" (ע"א 211/63[1], בעמ' 572)."

     

    גם המשיב, בסעיף 13 לתצהירו, סיפר כיצד הודיע לו החייב על הקשיים אליהם נקלעה החברה ועל ההכרח למכור את האולם כדי להקטין את החוב לבנק. המשיב אף הודה, בס' 14 לתצהירו בתמיכה לבקשה לביטול צו איסור דיספוזיציה, כי "מכירת הנכס המסחרי ברח' השוק 31 פגעה קשה במקור מחייתי ומכיוון שחששתי כי בני יעקב יסתבך בחובות והנושים ידרשו את מימוש דירת המגורים להחזר חובות של יעקב, דרשתי כתנאי להסכמתי למכירת הנכס ברח' השוק 31 בתל אביב, כי בני יעקב יסתלק מחלקו על פי צו הירושה בדירת המגורים ברח' בורלא 43 בתל אביב."

     

    אמור מעתה: ישנה הודאת בעל דין גם מצידו של המשיב בענין ידיעתו על חובותיו של החייב עובר לכריתתו של הסכם החלוקה.

     

    ואכן, כבר במחצית שנת 2012, עוד בטרם חתימתו על הסכם החלוקה, החל החייב במהלכים שונים המעידים על קשיים כלכליים: סגירת חנויות, נטילת הלוואות, מימוש תוכניות חסכון וקופות גמל ועוד (ראה גם הודאתו בע' 10 לפרוטוקול). בחודש יוני 2012 העביר החייב, ללא כל תמורה, את מניותיו בחברה אחרת שבשליטתו, לבתו (בענין זה תלוי ועומד הליך נוסף של בקשה לביטול הענקה).

     

    זאת ועוד, באופן תמוה, המשיב והחייב נמנעו מלציין מה היתה מצבת חובותיה של החברה באותה עת (הנאמן טוען כי גובה חובותיה של החברה במועד כריתתו של הסכם החלוקה היה כ- 10 מליון ₪), אלא הסתפקו בטענה כי שווי נכסיה של החברה היה כ- 6.5 מליון ש"ח. נתון זה לבדו הוא חסר כל משמעות, שכן יש לבחון את מצבת הנכסים אל מול מצבת החובות. נזכיר כי בהיותו ערב לכלל חובותיה של החברה, יש לראות בחובותיה של החברה כחובות אישיים גם של החייב.

     

    בנסיבות אלה, ונוכח ערבותו האישית של החייב לחובותיה של החברה, המשיב לא עמד בנטל ההוכחה להוכיח כי החייב היה בעל כושר פירעון בעת החתימה על הסכם החלוקה.

     

14. כאשר באים לבחון אם הקניית נכס על ידי החייב מהווה הענקה אסורה, יש לבחון האם חל אחד משלושת החריגים הקבועים בסעיף 96(ג) לפקודה, ולעניננו, האם חל החריג של ס' 96(ג)(2) לפקודה – "לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת – ערך".

     

    הנטל הראייתי להוכיח שהחריג איננו מתקיים מוטל על שכמו של הנאמן, אך מדובר בנטל קל למדיי, נוכח קיומם של יסודות שליליים בתנאי החריג:

     

    "הנטל לשכנע כי דין הענקה פלונית להתבטל מכיוון שאינה מקיימת את תנאי החריג, מוטל על כתפי הנאמן. אולם, מאחר שתנאי החריג כוללים יסודות שליליים, נקבע בפסיקה כי אין להעמיס בהקשר זה על הנאמן חובת ראיה כבדה מדי. אם עלה בידו של הנאמן לעמוד בנטל הראשוני, יעבור הנטל למקבל ההענקה לשכנע כי מתקיימים תנאי החריג (ע"א 5578/93 נדב נ' סרגובי, פ"ד מט(2) 459, 477 (1995)"

     

    (ע"א 2887/13 שמעון נאור נ' חברת אל יה נר השקעות (פורסם בנבו, 16.08.15), (כב' הנשיאה מ' נאור, בפסקה 21) (להלן: "ענין שמעון נאור").

     

    ראה גם ענין לוין:

     

    "לסייג האחר להגדרת הענקה שניתן לבטלה, הדן בהעברה לקונה בתום-לב ובתמורה, לא פירש המחוקק על מי נטל ההוכחה להוכחת הסייג. ... הוכרע ברוב דעות כי על הנאמן, בתורת מעוניין בביטול ההענקה, להוכיח את כל היסודות העובדתיים שבבסיס עילת תביעתו, לרבות היסודות השליליים שבמסגרת החריגים המפורטים בסעיף 96(ג). אלא שמאחר שמדובר ביסודות שליליים, שלעתים מצויים בידיעתו המיוחדת של הצד שכנגד, כמות ההוכחה הנדרשת מהנאמן כדי לצאת ידי חובת הראיה המוטלת עליו היא קטנה, ואם לא תובא ראיה לסתור מצד הנתבע, יורם נטל השכנוע החל עליו ... " (פסקה 21).

     

    (ראה גם ע"א 8147/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' ארנון גיצלטר (פורסם בנבו, 08.11.2015) פסקה 20) (להלן: "ענין גרנות").

     

    המונח "קונה" בהקשר של סעיף 96 לפקודה מתפרש בהרחבה וחל על כל מי שקיבל בפועל הענקה מן המעניק. לפיכך, אין מניעה לראות במשיב, אביו של החייב, שקיבל את חלקו של החייב בדירה, בגדר "קונה" לצורך סעיף 96(ג)(2) לפקודה.

     

15. בכל הנוגע לדרישת קיומה של תמורה בת ערך, טוענים החייב והמשיב כי כל תמורת המכירה, סכום של 1,335,000 ₪, הועברה לבנק לכיסוי חובותיה של החברה, וכי תמורה זו גבוהה משווי 1/4 הזכויות אותן ירש החייב בדירה וכאמור העביר למשיב. הנאמן לעומת זאת טוען כי למעשה אין המדובר בתמורה אמיתית אלא בניסיון של המשיב לפצות עצמו בגין מכירת חלקו באולם, באמצעות קבלת חלקו של החייב בירושה, ובכך שדרג את מעמדו כנושה של החייב על פני יתר הנושים.

     

    במחלוקת זו מקובלת עליי עמדתו של הנאמן. אין המדובר בתמורה בת ערך, שכן דינו של האולם היה להיות ממומש בכל מקרה, בין שניתנה לכך הסכמתו של המשיב ובין שלא, משום שהאולם היה משועבד ממילא לבנק, ולכן הבנק היה מממש את האולם לשם הקטנת חובותיה של החברה, גם אלמלא ניתנה לכך הסכמתו של המשיב. על כן, מתן ההסכמה למכירתו של האולם אינה יכולה להחשב כתמורה בת ערך לויתורו של החייב על זכויותיו בדירה לטובת המשיב. בנוסף, ככל שניתנה כאן תמורה כלשהי על ידי המשיב, הרי שהיא ניתנה בכלל לבנק, ולא לחייב, שכן כספי התמורה הועברו לבנק לשם הקטנת חובותיה של החברה.

     

16. אכן, המשיב והחייב הציגו את הסכם החלוקה כאילו החייב מוותר לטובת המשיב רק על הדירה, וכל שאר הזכויות בעזבון יחולקו לפי צו הירושה, אלא שמדובר במראית עין בלבד של ויתור חלקי, שכן למנוחה לא היה רכוש כלשהו זולת הדירה והאולם, וממילא, בוותרו על זכויותיו בדירה, החייב ויתר על מלוא ירושתו לטובת המשיב.

     

17. השאלה האחרונה שנותרה היא האם המשיב פעל בתום לב כאשר קיבל לידיו את זכויותיו של החייב בדירה. ככלל, לצורך קיום יסוד תום הלב נדרש לברר האם המקבל ידע בעת ההענקה שהחייב מצוי בקשיים כלכליים, ולכן יכול היה לצפות כי ויתורו על הנכס הנטען יפחית מהרכוש העשוי לעמוד לחלוקה בין נושיו של החייב (ענין לוין, בעמ' 953).

     

    ראה גם ענין גרנות:

    "דרישת תום-הלב משמעה כי מקבל ההענקה לא ידע בעת העברת הנכס לידיו כי המעניק מצוי בקשיים כלכליים, וכי הוצאת הנכס מידיו עלולה לפגוע בנושי המעניק ..." (פסקה 21).

    וכן ראה שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל (מהדורה שלישית, 2010):

     

    "מקבל ההענקה היודע שכוונת המעניק היא להוציא את הנכסים נשוא ההענקה מאחיזת הנושים אינו יכול להיחשב קונה בתום לב... לעניין תום הלב מתייחסים אך למצבו הנפשי של מקבל ההענקה" (ע' 319).

     

    כבר נפסק לא אחת כי "הקרבה המשפחתית והעיסקית של מקבל ההענקה למעניק יוצרת חזקה בדבר ידיעתו על הקשיים הכלכליים של המעניק. 'ידיעה על מצבו הכספי הרעוע של החייב מקרינה על שאלת תום הלב'...". (ענין לוין, פסקה 24; וכן ע"א 5578/93 נדב נ' סרגובי, עו"ד ו-2 אח', פ"ד מט(2) 459, עמ' 478- 479 (1995)).

     

    בעניננו, אין ספק כי המשיב ידע היטב שהחייב שקוע בחובות, שכן אף במסגרת הדיון שהתקיים ביום 04.01.2017 לא הסתיר זאת המשיב והודה בחקירתו: "...אני רואה שהוא בקשיים ואני לא אעזור לו? זה מתקבל על הדעת?... אני רואה שהוא בקשיים, הוא עובד והוא עושה הרבה טעויות. הוא אמר שהוא צריך למכור את כל החנויות. הוא אמר לי "תעזור לי." אני לא אעזור לו?" (עמוד 8 שורות 28-29, עמוד 9 שורות 2-3) וכן "..הבן שלי אמר לי שהוא בקשיים ואני חשבתי לעזור לו אבל בתנאי שהוא יוותר על הירושה של אימא שלו..." (עמוד 9 שורות 19-20).

     

    ושוב נזכיר את דברי המשיב בס' 14 לתצהירו בתמיכה לבקשה לביטול צו איסור דיספוזיציה, כי "מכירת הנכס המסחרי ברח' השוק 31 פגעה קשה במקור מחייתי ומכיוון שחששתי כי בני יעקב יסתבך בחובות והנושים ידרשו את מימוש דירת המגורים להחזר חובות של יעקב, דרשתי כתנאי להסכמתי למכירת הנכס ברח' השוק 31 בתל אביב, כי בני יעקב יסתלק מחלקו על פי צו הירושה בדירת המגורים ברח' בורלא 43 בתל אביב."

     

    משמע, לא רק שהמשיב ידע היטב על מצבו הקשה של החייב, אלא שמצב זה היה המניע מלכתחילה לחתימה על הסכם החלוקה. אין לנו ראיה טובה מזו שפעולתו של המשיב אינה יכולה להחשב כפעולה בתום לב, שהרי כל מטרתה היתה להבריח את רכושו היחיד של החייב מנושיו.

     

    מכאן שלא חל החריג שעניינו הענקה בתום לב ובתמורה בת ערך.

     

18. סיכומו של דבר, הסכם החלוקה מהווה הענקה בטלה כלפי הנאמן, ולפיכך דין הבקשה להתקבל. הענקת זכויותיו של החייב בדירה למשיב- בטלה. חלקו של החייב בדירה (1/4) יירשם על שמו, ואילו 3/4 מהזכויות יוותרו על שמו של המשיב.

     

19. המשיב יישא בהוצאות הבקשה בסך 15,000 ₪.

     

20. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

     

     

     

     

     

    ניתן היום, י' אייר תשע"ז, 06 מאי 2017, בהעדר הצדדים.