ערעור ברשות על פסק-דינו של בית המשפט מחוזי בתל אביב-יפו מיום 9.9.98 בע"פ 3894/98 שניתן על-ידי כבוד השופט ע' מודריק
תאריך הישיבה: א' בסיון התשס"א (23.5.01)
השופט א' מצא:
שני המערערים הורשעו, על-ידי בית המשפט לתעבורה, בעבירות תעבורה. בית המשפט המחוזי, שלפניו ערערו על הרשעותיהם, דחה את ערעוריהם, אך העניק להם רשות-ערעור לבית-משפט זה בשאלת פרשנותו של סעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן: החוק), הקובע לאמור:
מסירת הודעה בעבירות תעבורה
239א. עברה שנה מיום שבוצעה עבירה לפי פקודת התעבורה או לפי התקנות לפיה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל1970-, שלא גרמה לתאונת דרכים שבה נפגע אדם או ניזוק רכוש, לא יוגש עליה כתב אישום ולא תומצא בעניניה הזמנה למשפט לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד1974-, אלא אם כן, תוך אותה תקופה, הוזמן החשוד בביצוע העבירה לחקירה, או נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירה; אולם, אם הוכיח בעל הרכב החשוד בעבירה כי לא חלה עליו אחריות לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה, ניתן להגיש כתב אישום ולהמציא הזמנה למשפט למי שנהג ברכב, אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה.
מכאן הערעור שלפנינו.
2. ביום 21.3.95, כאשר נהג במכוניתו, עוכב המערער 1 (להלן: הלר) על ידי שוטר. משנחשד בנהיגה בזמן פסילה, נדרש להתייצב במשטרה לחקירה. כ45- דקות לאחר עיכובו התייצב הלר בתחנת המשטרה ונחקר. גם ביום 2.5.95, עת נהג במכוניתו, נחשד הלר בנהיגה בזמן פסילה. השוטר שעיכב אותו עצר אותו לחקירה וליווה אותו לתחנת משטרה, שם נחקר באזהרה ושוחרר בערובה.
בתאריך 28.8.96 הוגש נגד הלר, לבית המשפט לתעבורה, כתב-אישום, בו הואשם בעבירות שבגינן נחשד ונחקר: נהיגה ללא רשיון-נהיגה, בניגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א1961-, ונהיגה ללא ביטוח, עבירה על סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל1970- (בשני המועדים שפורטו); נהיגה בזמן פסילה, עבירה על סעיף 67 לפקודת התעבורה, במועד הראשון; ונהיגה ללא רשיון רכב תקף, עבירה על סעיף 2 לפקודת התעבורה, במועד השני. בפתח משפטו, לפני בית המשפט לתעבורה, טען סניגורו - בהסתמכו על סעיף 239א לחוק - כי על עבירת הנהיגה בזמן פסילה שיוחסה להלר חלה התיישנות, באשר כתב האישום נגדו הוגש לאחר חלוף יותר משנה מאז ביצוע העבירות הנטענות ואף מאז חקירתו במשטרה. בית המשפט (כבוד השופטת א' שדמי) דחה טענה זו. בשלב זה כפר הלר באשמת הנהיגה בזמן פסילה, אך הודה בכל העובדות שעל יסודן הואשם ביתר העבירות. לאחר בירור פסק בית המשפט לזכות את הלר מאשמת הנהיגה בזמן פסילה, מן הטעם שתקופת הפסילה שנגזרה עליו הגיעה לקיצה לפני עיכובו על-ידי השוטר במועד הראשון. ביתר העבירות שיוחסו לו הורשע הלר על יסוד הודאתו. משהורשע, כאמור, נגזר עליו (בנוסף לקנס ולהתחייבות להימנע מעבירה נוספת) גם עונש פסילה לקבלת ולהחזקת רשיון-נהיגה למשך שנה בפועל ולשישה חודשים על-תנאי למשך שנתיים, וכן הופעל נגדו (באורח חופף) עונש פסילת רשיון על-תנאי שנגזר עליו בהליך קודם.
3. במוצאי יום 30.4.95, כאשר נהג ברכב פרטי בתל-אביב, עוכב המערער 2 (להלן: ארביב) על ידי שוטרים, לאחר שנחשד כי הוא נוהג בזמן פסילה. כעשר שעות לאחר עיכובו (ביום 1.5.95) התייצב ארביב במשטרה ונחקר בגין חשד זה.
ביום 6.3.97 הוגש נגד ארביב, לבית המשפט לתעבורה, כתב אישום בגין העבירות שיוחסו לו במועד האירוע: נהיגה בזמן פסילה, בניגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה; נהיגה ללא רשיון-נהיגה, עבירה על סעיף 10(א) לפקודת התעבורה; ונהיגה ללא ביטוח, עבירה על סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי. בפתח המשפט טען סניגורו, כי משחלפה יותר משנה מאז האירוע והחקירה, הרי שלפי סעיף 239א לחוק חלה התיישנות על עבירותיו, ושוב לא הייתה התביעה רשאית להגיש נגדו את כתב האישום. משדחה בית המשפט (כבוד השופטת ר' כצמן) טענה זו, הודה ארביב בעובדות כתב האישום והורשע על יסוד הודאתו. העונשים שנגזרו עליו נקבעו על יסוד הסדר טיעון, שגובש בהסכמת הצדדים ואומץ על-ידי בית המשפט.
4. שני המערערים ערערו לפני בית המשפט המחוזי. ארביב ערער רק על דחיית טענתו כי עבירותיו התיישנו. ערעורו של הלר הופנה הן נגד דחיית טענת ההתיישנות והן נגד חומרת העונשים שנגזרו עליו. יצוין, כי בשונה מעמדת הלר לפני בית המשפט לתעבורה, שם העלה טענת התיישנות רק כלפי האשמתו בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, הרי שבערעורו ביקש לקבוע כי ההתיישנות חלה על כל העבירות בהן הואשם.
5. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' מודריק) דן בשני הערעורים בצוותא חדא ודחה אותם. ביחס לטענת ההתיישנות קבע:
הוראת סעיף 239א, כמוה כהוראת סעיף 225א (המתייחסת לעבירות מסוג ברירת משפט [צ"ל: לעבירות קנס - א' מ']), אינה קובעת דין התיישנות מיוחד. ההוראה מבקשת להציב סייג של זמן להגשת אישום בעבירות מסוימות כדי למנוע מצב של נחיתות מן הנאשם העשוי להוליך עד כדי חוסר יכולת להתגונן. במה דברים אמורים? בנסיבות שבהן נלכד עבריין תנועה בעבירה מבלי שהוא יודע על כך דבר. הוא עשוי להיוודע לעובדה שמיוחסת לו עבירת תנועה חודשים רבים ואפילו שנים לאחר המועד הנטען להיות מועד העבירה. בנסיבות כאלה עשוי הנאשם לעמוד בפני קושי לא מבוטל לברר את הנסיבות הרלוונטיות ליום ההתרחשות ולהיות מסוגל להשיב לשאלה אם אכן הוא הנהג העבריין או שמא האישום בשוגג יסודו.
ולאחר שהתחקה אחר קורות חקיקתו של סעיף 239א, הוסיף השופט המלומד:
מגמת המחוקק הייתה להציע פתרון למצב לא רצוי שבו נאשם ניצב בפני אישום וכוח הגנתו חסר בשל כשלי זיכרון שלא הוא אשם בהם. זה הטעם לכך שנקבע משך זמן מקסימלי למן ביצוע העבירה ועד להגשת כתב אישום בסוג עבירות כזה. וזה גם הטעם לבטלות סייג הזמן בשעה שמתקיימת חקירה בעבירה הנדונה או נמסרת לנאשם הודעה על דבר ביצוע העבירה. שהרי מי שהודיעו לו בתוך פרק הזמן הקבוע בחוק כי הוא חשוד בביצוע עבירת תנועה מסוימת לא יוכל כבר לטעון, אפילו בחלוף שנים נוספות, שאין הוא יודע במה מדובר ואין הוא יכול עוד להתגונן. הצגת החשד בפניו תוך פרק זמן מוגבל קרוב לאירוע מבטיחה את יכולתו לבדוק את הנסיבות ולהכין את הגנתו.
בדחותו את טענת הסניגור, שאילו זו הייתה תכליתו של הסעיף חזקה על המחוקק שהיה מייחד את הוראתו רק לעבירות שבהן נלכד הנאשם בביצוע עבירת תעבורה, אך אינו מעוכב על-ידי שוטר בסמוך לאירוע, קבע השופט, כי