פרקליטות מחוז מרכז מיסוי וכלכלה נ' יהודה

החלטה

1.הנאשם העלה טענה של הגנה מן הצדק ואשר לפיה יש להורות על ביטול כתב האישום. המאשימה סבורה כי טענה זו דינה להידחות.

עובדות כתב האישום

2.ביום 6.9.12 הוגש כנגד הנאשם כתב אישום אשר מייחס לו ביצוע עבירות של מרמה ותחבולה בכוונה להתחמק ממס לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה. על פי עובדות כתב האישום, בין השנים 2004 ו-2010 עסק הנאשם בהתקנת מזגנים בבתי לקוחותיו וכן אספקת מזגנים ללקוחות אותם רכש עבורם. הנאשם לא הודיע על התחלת עיסוקו לפקיד השומה כנדרש לפי סעיף 134 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] התשכ"א 1961. הנאשם לא ניהל ספרים כמתחייב מהוראות פקודת מס הכנסה וכן מהוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) תשל"ג 1973. הנאשם גבה תשלומים מלקוחותיו אולם לא הפיק בגינם חשבוניות מס. בין השנים 2004 ו-2010 העלים הנאשם מרשויות המס הכנסות, בסכומים שאינם ידועים למאשימה, עקב אי ניהול הספרים, שהם למצער בסך של כחצי מיליון ₪.

טענות הצדדים

3.ב"כ הנאשם טען כי בטרם הגשת כתב האישום הוצע לנאשם ע"י המאשימה שישלם כופר בסך של 100,000 ₪, וזאת במקום שיוגש כתב אישום כנגדו. הנאשם הסכים לשלם את גובה הכופר אך לטענו נדרש לשלמו במספר קטן של תשלומים ומדובר בגזירה שהנאשם לא היה יכול לעמוד בה ועל כן ההחלטה להגיש כנגדו כתב אישום עומדת בניגוד לעקרונות של הגינות וצדק. לטענת הנאשם, מן הראוי היה לאפשר לו לשלם את גובה הכופר, שהינו סכום משמעותי עבורו, בדרך של תשלומים וזאת בהתחשב במצבו הכלכלי. המאשימה טענה שניתנה לנאשם ההזדמנות הראויה לשלם את גובה הכופר ומשלא עשה כן, האינטרס הציבורי מחייב הגשת כתב אישום כנגדו.

השתלשלות ההליכים עד להגשת כתב האישום

4.הצדדים הגישו לתיק בית המשפט מספר מסמכים ואשר נוגעים להליכים שקדמו להגשת כתב האישום. נעמוד להלן, באופן כרונולוגי, על מסמכים אלה:

14.9.11 – במועד זה רשות המיסים שלחה לב"כ הנאשם מכתב ואשר לפיו (נ/1):

"בהמשך למכתבי שבסימוכין, הריני להביא לידיעתך כי לאחר דיונים ובדיקת ממצאי החקירה, החליטה ועדת הכופר ברשות מר אבי ארדיטי, סמנכ"ל בכיר חקירות ומודיעין, בתוקף סמכותו עפ"י סעיף 221 לפקודת מס הכנסה, להיעתר לבקשתך ולהמיר ההליך הפלילי נגד מרשך בתיק זה בכופר כסף בסך של 100,000 ₪ (מאה אלף שקלים חדשים). הסכמתנו זו להמרת ההליך הפלילי בתיק זה בכופר מותנית בהסרת המחדלים תוך 90 יום ממכתבי זה".

(ההדגשה לא במקור)

15.1.12 – במועד זה נשלח מכתב נוסף מטעם רשות המיסים לב"כ הנאשם ואשר לפיו (ת/2):

"בהמשך למכתבי שבסימוכין הריני להודיעך כי מרשך לא עמד בתנאי תשלום הכופר שהושת עליו בסך 100,000 ₪ מותנה בהסרת המחדלים. אם תשלום הכופר לא יוסדר עד ליום 9.2.2012, בטלה הסכמתנו לכופר וההליכים הפלילים נגד מרשך ימשכו".

22.1.12 – במועד זה ב"כ הנאשם שלח מכתב תשובה לרשות המיסים (נ/2) והעלה תהיות הכיצד מצופה מהנאשם לשלם סכום נכבד של 100,000 ₪ בשלושה תשלומים, ועתר לפריסת הכופר ל- 36 תשלומים.

22.2.12 – במועד זה פרקליטות מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה) שלחה מכתב לנאשם (ת/3) ואשר לפיו הודע לו לפי סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב 1982 כי תיק החקירה הועבר לעיון הפרקליטות וכן הודע לנאשם שהינו רשאי תוך 30 ימים לפנות בכתב לפרקליטות מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) בבקשה מנומקת מדוע להימנע מהגשת כתב אישום נגדו.

5.3.12 – במועד זה ב"כ הנאשם שלח מכתב (נ/3) לפרקליטות מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה) וביקש לעיין בחומר החקירה הרלוונטי על מנת שניתן יהיה לקיים שימוע עבור הנאשם. בנוסף, חזר על פנייתו הקודמת לאפשר לנאשם לשלם כופר במקום הגשת כתב אישום, וזאת תוך פריסת סכום הכופר למספר תשלומים שהנאשם יוכל לעמוד בו.

15.7.12 – במועד זה נשלח מכתב מטעם פרקליטות מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה) לנאשם (ת/1) ואשר לפיו ביכולתו לפנות אליהם בכתב ולהסביר מדוע הוא סבור שיש להימנע מהגשת כתב אישום כנגדו, וזאת תוך 30 ימים.

6.9.12- במועד זה הוגש כתב האישום לבית המשפט.

דיון והכרעה

5.הטענה של הגנה מן הצדק נקלטה למשפט הישראל והתפתחה כטענת הגנה פסיקתית, עד להפיכתה לטענה מקדמית בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב 1982. ההלכה המקובלת הינה כי הפיכת ההגנה הפסיקתית לטענה מקדמית חקוקה אינה משנה את ההלכה, כפי שנקבעה בפסיקה, בדבר היותה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד (ע"פ 3578/11 סטרוק נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (13.8.12)). המבחן בהחלתה של הגנה מן הצדק, הינו תלת שלבי, כפי שנקבע בע"פ 4909/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ פ"ד נט(6) 776, 807: בשלב הראשון, על בית משפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני, על בית משפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגמים, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום.