החלטה
בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.
ברקע התדיינויות מצויות העובדות הבאות. ביום 15.1.13 ניתן פסק דין בביהמ"ש השלום בירושלים (אצל כב' השופטת אנה שניידר) לפיו נקבע כי המבקש ואשתו יפנו את הדירה המצויה בירושלים, הנמצאת בבעלות הקדש, שהמשיבים הם נאמניו. בנוסף, המבקש חויב בתשלום 10,000 ₪ בעד ההוצאות המשפטיות של המשיבים. המבקש מעוניין לערער על פסק הדין, ובתוך כך, הגיש את הבקשה דנן.
לטענתו, פסק הדין הגיע לידי בא כוחו רק ביום 17.2.13, ומיד עם קבלתו, הודיע בא כוחו למשיבים, שהמבקש מתכוון להגיש ערעור על פסק הדין. המבקש טוען כי בשל העלויות הגבוהות הכרוכות בהגשת הערעור ובשל מצבו הכלכלי הקשה הוא פנה ללשכה לסיוע משפטי, ונקבע לו מועד לראיון ליום 14.4.13. לדבריו, מתקיימים בעניינו שלושה טעמים מיוחדים המצדיקים קבלת בקשתו. האחד, העובדה שאינטרס הצפיות וההסתמכות של המשיבים כלל לא התגבש. הטעם השני, נובע מהיותה של זכות הערעור זכות יסוד חוקתית. הטעם השלישי, הוא הזמן הדרוש להכנת הערעור בשל מורכבותו. המבקש טוען שסיכויי זכייתו גבוהים, וזאת משום שלדעתו ביהמ"ש קמא התעלם מהודאות רבות של המשיבים בדבר זכותו להתגורר בדירה.
לטענת המשיבים, מבחינת המכתב של האגף לסיוע משפטי שצורף לבקשה, עולה כי פנייתו של המבקש ללשכה לסיוע משפטי, נעשתה אך ורק ביום 7.4.13 דהיינו 49 יום לאחר קבלת פסק הדין. כמו כן, במכתב צוינו מספרי טלפון למקרים דחופים, אולם המבקש לא התקשר ולא ניצל אלטרנטיבה זו, ולכן ברי שלא עמל ושקד על זכותו להגיש את הערעור בזמן. לטעמם, יש בהתנהלות המבקש כדי לאיין את זכותו, שכן אין זה מוצדק לבקש מביהמ"ש הארכות, כשהמבקש עצמו לא עושה את המאמצים מצדו לעמוד בזמנים. לגרסתם, מדובר בגלגול שלישי של התיק בערכאות השונות תוך שהדבר מסב למשיבים נזק כבד. בנוסף, נטען כי המבקש לא שילם דמי שכירות כלשהם ונהנה מהדירה שלא כדין. לטענתם, היקף החומר בתיק, אינו כפי שהוצג ע"י המבקש, וכי פסק הדין שניתן בעניינו הינו עובדתי בעיקרו, ולפיכך סיכוייו להצליח הינם קלושים.
בתשובה טוען המבקש כי לפני שפנה ללשכה לסיוע משפטי, ניסה לגייס כספים למימון ההליכים המשפטיים לערעור באמצעות גמ"ח, אולם, תשובת הגמ"ח הדוחה את פנייתו נתקבלה לטענתו רק ביום 3.4.13. המבקש מוסיף כי אכן בעבר ניתן נגדו פסק דין, אולם לאחר שהגיש ערעור למחוזי, ערעורו התקבל ופסק הדין בוטל. כיום, הוא מבקש לערער על פסק הדין החדש שהתקבל. המבקש מציין שלנאמנים לא נגרם כל נזק, שכן לדעתו ספק אם הנאמנים מודעים כלל להליך המשפטי, משום שהם מעולם לא הופיעו לאף דיון, לא הגישו שום תצהיר או מסמך, ומלבד העובדה שהתביעה נושאת את שמם, הם לא הביעו שום עמדה בעניין. כמו כן, לטענתו, הוא התגורר בדירה בהתאם לתנאים הקבועים בשטר ההקדש, וזכותו להתגורר הינה מכוח חוק הגנת הדייר. לדבריו, המשיבים סירבו לקבל ממנו דמי שכירות, ולכן, אין להם להלין אלא על עצמם. המבקש גורס כי סיכויי הערעור גבוהים, שכן קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש קמא, בנויות באופן מגמתי.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.
נקודת המוצא לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, היא כי נדרש "טעם מיוחד" להארכת מועד או זמן שנקבע בחיקוק וכי על המבקש הנטל להוכיח את קיומו. ככלל, "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד, נעוץ בקיום נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין, ואילו כאשר טעמי האיחור נובעים מבעלי הדין עצמם או באי כוחם, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ (רע"א 10436/07 הראל נ' בנק הפועלים).
הדרישה ל"טעם מיוחד" נועדה לאזן כראוי בין האינטרס של מבקש הארכה למיצוי זכותו להשיג על פסק-דין שניתן בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית (בש"א 1364/10 פלונית נ' פלוני, דינים עליון 2010 (69) 1478).
מהמידע המצוי בנט המשפט עולה כי פסק הדין הומצא לב"כ המבקש ביום 17.2.13, על כן, בהתחשב בפגרת הפסח, המועד האחרון להגשת הערעור היה יום 11.4.13. במקרה דנן, הבקשה להארכת מועד הוגשה בטרם חלף המועד האחרון להגשת הערעור. כמו כן, המשיבים לא סתרו בתגובתם, את טענת המבקש, כי מיד עם קבלת פסק הדין לידי בא כוחו, נודע להם, שבכוונת המבקש להגיש ערעור.
משכך, אף על פי שאין בעובדה זו כשלעצמה כדי להוות "טעם מיוחד" להארכת המועד, הרי שיש בה יחד עם טעמים אחרים כדי להוות "טעם מיוחד" (בש"א 1264/00 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' דוד וענונו, דינים עליון 2000 (3) 472).
ברי, כי בבחינת מידת ההסתמכות של המשיבים, נראה כי הכף נוטה לכיוון המבקש, וזאת לאור העובדה שב"כ המבקש הודיע למשיבים שבכוונת המבקש להגיש ערעור מיד עם קבלת פסק הדין, וכן לאור העובדה, שהבקשה הוגשה במסגרת הזמן הקבוע להגשת ערעור. מכאן, שהמשיבים לא יכלו לפתח ציפייה כי ההליך המשפטי "סגור וחתום" וכי לא ניתן עוד לתקוף אותו.
אוסיף, שהמבקש לא הפגין זלזול בסדרי הדין וניכר כי נקט במאמצים בכדי לנסות ולממן את ייצוגו המשפטי, ומשלא עלה בידיו הדבר, פנה בהקדם לאגף לסיוע משפטי, בבקשה לייצגו. מכאן, שיש מקום להתחשב באיחור שנגרם בין היתר מחמת היזקקות ללשכת הסיוע משפטי, וזאת כאמור בבש"א 6708/00 יוסף אהרון נ' אהרון אמנון אח', פ"ד נד(4) 702 (2000):
"אמנם, היעדר ייצוג אינו נחשב לטעם מיוחד להארכת מועד (בש"א 7716/97 וינשטיין נ' ליברמן [10]) אך זאת רק כאשר המבקש אינו מעוניין בייצוג, או אינו זכאי לתמיכה של הלשכה. סתימת הגולל על המבקש במצב דברים זה, כאשר המחדל אינו מחדל שלו, והוא נזקק לתמיכה של הסיוע המשפטי, עלולה ליצור הכבדה מיותרת על המבקש גם במימוש זכות הגישה לבית-המשפט, הכבדה שמקורה בדלות אמצעיו."
בנסיבות אלו, לאחר ששקלתי טענות הצדדים ועמדתי על סיכויי הערעור, הנני מורה על הארכת המועד להגשת ערעור.
הנני נעתר איפוא לבקשה. המבקש יוכל להגיש את הערעור עד יום 11.5.13 כאמור בבקשתו המקורית.
המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים טלפונית.
ניתנה היום, י"ח אייר תשע"ג, 28 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.
ראובן שמיע, רשם