פרצ'ק נ' בקר

פסק דין

בפניי בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות.

רקע כללי:

הנתבע, מר חיים בקר, (להלן: "הנתבע" או "מר בקר") הינו סוכן ביטוח במקצועו ואשר במסגרת תפקידו נתן לתובע, מר זאב פרצ'ק, (להלן: "התובע" או "מר פרצ'ק") ייעוץ מקצועי ואשר לפיו התובע עבר ממסלול של ניהול קרן פנסיה ב"מבטחים" (להלן: "המסלול הוותיק") אל ביטוח מנהלים ע"פ פוליסת ביטוח של כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המסלול החדש").

לטענת התובע, כתוצאה משינוי ההסדר הפנסיוני של התובע בהתאם לייעוץ המקצועי שניתן לו ע"י הנתבע, נגרם לו נזק כספי רב.

התובע הגיש את התביעה דנא בגין ייעוץ מקצועי רשלני אשר הסתכם בסך של 242,683 ₪ בהתאם לחוות דעת אקטוארית שהוגשה מטעמו.

טענות הצדדים:

תמצית טענות התובע:

ביום 31/12/2003 הנתבע קיים פגישה עם התובע בנושא של ייעוץ לביטוח פנסיוני. לטענתו, הנתבע יעץ לו להפסיק את הסדר העברת דמי הגמולים לקרן הפנסיה הוותיקה "מבטחים", ותחת זאת המליץ לו להפעיל הסדר חדש של ביטוח מנהלים ע"פ פוליסת ביטוח.

בהתאם לכך התובע חתם במעמד הפגישה על הצעה לביטוח מנהלים אצל חברת ביטוח "כלל", לצורך עריכת פוליסת ביטוח מנהלים חדשה.

במהלך שנת 2011 השתתפה אשת התובע בהרצאה של יועץ פנסיוני ובמהלכה הומלץ, בין היתר, לעמיתים הפעילים בקרנות פנסיה ותיקות שלא לעבור מקרן פנסיה וותיקה לביטוח מנהלים, מכיוון שצעד זה כרוך בהפסד כספי רב.

בעקבות האמור בהרצאה זו, התובע ואשתו פנו ליועץ פנסיוני אשר ערך בדיקה ובעקבותיה נודע לתובע, כי הייעוץ המקצועי שניתן לו ע"י הנתבע היה שגוי ורשלני וכי תוצאתו גרמה לתובע נזק כספי רב.

לטענת התובע, עד מועד ההרצאה על הייעוץ הפנסיוני בשנת 2011 נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התובענה וזאת מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, ועל כן בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום שבו נודעו לתובע עובדות אלו.

לחילופין, מניין תקופת ההתיישנות מתחיל רק ביום 31/01/2006, המועד בו חלפה התקופה של 24 החודשים מאז הפסקת העברת דמי הגמולים למסלול הוותיק והמשיב לא היה רשאי עוד לחדש את הסדר ההפקדות של דמי גמולים לקרן פנסיה זו (בהתאם לפרק ב' לתקנון האחיד של קרנות הפנסיה הוותיקות). שכן, לטענתו, רק במועד האמור הפך הנזק לבלתי ניתן לתיקון.

לטענת התובע, רשלנות הנתבע מתבטאת גם בעובדה שבעת מתן הייעוץ ולאחריו, הוא לא נתן דעתו לכך שבחלוף 24 חודשים ממועד הפסקת העברת דמי הגמולים ייחשב התובע כ"עמית לא פעיל" ולכן לא יהיה רשאי לחדש את הסדר ההפקדות במסלול הוותיק.

מכאן, לטענתו, יש להפעיל את "כלל הגילוי המאוחר" לפיו מקום בו יסוד מיסודותיה של עילת התביעה נודע לתובע במועד המאוחר ליום התרחשותו, מושעה תחילת מרוץ ההתיישנות עד למועד הגילוי (סע' 8 לחוק ההתיישנות).

תמצית טענות הנתבע:

לטענת הנתבע, יום לידתה של עילת התביעה, כמשמעות מושג זה בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, הינו 31/12/2003. בהתאם לכך עד מועד הגשת התביעה דנן חלפו 8 שנים ו- 4 חודשים ולפיכך התביעה התיישנה, בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות.

לטענתו, התובע התרשל בבדיקת נכסיו או שהיה אדיש לגורלם באופן שאינו מאפשר את החלת סייג הגילוי לגבי תקופת ההתיישנות. עוד לטענתו, כל המידע הדרוש לתובע כדי לגלות את התרשלותו של הנתבע היה מצוי בידיו כבר ביום הפגישה 31/12/03 וכל שהיה עליו לעשות הוא לבחון ולהשוות את תנאי המסלולים השונים.

כמו כן, יש לצפות מאדם סביר כי יבצע בדיקה לפחות במהלך השנה שחלפה ושנה זו הסתיימה בתום שנת 2004 ולפיכך עדיין חלה התיישנות על התביעה דנא. כמו כן חזקה על התובע כי קיבל במרוצת 2004 ולכל היותר עד חודש מרץ 2005 דיווח מביטוח המנהלים ולפיכך יכול היה להביא את הדיווח לאיש מקצוע שיבחן עבורו את מצבו לאחר שנה של שינוי מסלול החיסכון.