פרץ נ' רגב

פסק דין

1.התובעת שכרה מהנתבע דירה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת עזבה את הדירה והשכירות הסתיימה לפני תום המועד עליו סוכם.

הנתבע מסר לעירית אילת, לאחר סיום השכירות, המחאה על סך 740 ₪ של התובעת, בקשר עם חוב ארנונה.

תובענה זו עניינה עצם מסירת ההמחאה לעירית אילת.

2.התובעת טוענת כי יום לפני עזיבתה שוחחה עם הנתבע והציגה בפניו את "סגירות החשבון" עם הגורמים הרלבנטיים, הנתבע אמר לה שזה בסדר, היא שאלה לגבי ההמחאות אשר מסרה לו בתחילת החוזה והוא טען תחילה שהם בעסקו ולאחר כמה ימים שוחחה עימו והוא טען כי אשתו כיבסה אותן בטעות ואין לה מה לדאוג.

על פי כתב התביעה, לאחר 4 – 6 חודשים לערך מהמועד שעזבה, התקשר הנתבע אל התובעת ואמר לה כי קיים חוב בעירית אילת, והיא אמרה לו כי הדבר לא יתכן, שכן היא שילמה את הכל.

התובעת מוסיפה כי יום למחרת הגיעה לאילת ובדקה עם עירית אילת ואכן, נבדק ונמצא כי עד לתאריך 04.06.2009 [יום העזיבה של הדירה] אין כל חוב וכי החוב הינו מחודש יולי ואילך.

כאשר פנתה לנתבע והודיעה לו כי חוב זה אינו שייך לה, אמר הוא לה כי זהו חוב של הדיירת אשר באה אחריה ועליה לשלם אותו כי היא הביאה אותה לגור במקומה.

התובעת סירבה בתוקף לשלם חוב אשר אינו חובה ומאוחר יותר גילתה כי ניסו לפרוע את המחאתה אשר היתה לפקודת עירית אילת.

עוד טוענת התובעת כי חשבונה עוקל והבנק אינו מאפשר לה גם למשוך דמי מזונות שהיא מקבלת.

3.הנתבע טוען כי על מנת לסיים את החוזה קודם זמנו מחוייבת התובעת בהודעה בכתב ועוד מציין כי חובה עליה להצהיר בעיריה על כי חדלה מלהחזיק את הנכס.

עוד טוען הנתבע בכתב ההגנה כי העזיבה היתה חד צדדית ולא בהסכמתו המלאה וזאת בשל נסיותיה האישיות של התובעת.

4.העידו בפניי התובעת והנתבע.

5.לאחר ששמעתי את הצדדים, אני מוצא כי יש לתת אמון בעדות התובעת אשר היתה מהימנה ומסקנתי היא כי הנתבע לא היה רשאי למסור את ההמחאה אשר נתנה התובעת בעת חתימת ההסכם לעיריה.

בנסיבות אלו, אני מוצא כי על הנתבע לשלם לתובעת את סכום ההמחאה ובנוסף תשלום נוסף בגין הוצאות נילוות אשר נגרמו ויגרמו לה ובגין עוגמת הנפש כתוצאה מהאמור ומהטלת עיקול.

6.כאמור, אין מחלוקת כי התובעת עזבה את הדירה לפני המועד ואולם, היא עומדת בתוקף על כך שמדובר היה בהסכמה.

הנתבע מאשר כי הסכים לעזיבת התובעת, אולם מוסיף כי התנה זאת בסיום החובות ו"העברת הזכויות בינם לבין השוכרת החדשה", כך כלשונה.

הנתבע מאשר כי חתם על חוזה שכירות חדש עם השוכרת החדשה ולשאלה מדוע לא ביקש מהשוכרת החדשה לשלם את הארנונה, השיב כי הוא ביקש גם מהשוכרת החדשה וגם מהשוכרת הישנה להפגש ולהעביר באגף ההכנסות בעיריה אשר אמרו לו שזהו עניין בין שני השוכרים.

7.אכן, סבירה ההתניה, לפיה על התובעת לסיים את כל חובותיה לעיריה בגין התקופה עד לעזיבתה את הנכס. ואולם, אינני נותן אמון בגרסת הנתבע, לפיה הוא הוסיף והתנה את העזיבה ב"העברת הזכויות" [הכוונה להעברת הרישום] בעיריה.