פרץ נ' לוי

פסק דין

1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ גב' בולוס עואד, מיום 20.11.13, שניתנה בתיק הוצל"פ מס' 0803784091, לפיה הוכרזה המבקשת כחייבת מוגבלת באמצעים בכפוף לתשלום סכום ראשוני של 3,500 ₪ ותוך שנקבע כי התשלום החודשי בתיק האיחוד יעמוד ע"ס של 500 ₪.

הבר"ע מוגשת באיחור ובצידה הוגשה בקשה להארכת המועד להגשתה.

2.לאחר שעיינתי בבר"ע על נימוקיה ומצורפיה ולאחר שבחנתי את החלטת כב' הרשמת, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטה שניתנה והנני מורה, מכוח סמכותי בתקנה 119(ז) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 (להלן "תקנות ההוצל"פ"), על דחיית בקשת רשות הערעור, ללא צורך בקבלת תשובה מטעם המשיב.

3.תחילה לבקשה להארכת מועד - תקנה 119 (ה) לתקנות ההוצל"פ, קובעת כי בקשת רשות ערעור תוגש תוך 20 ימים מיום מתן ההחלטה, אם ניתנה בפני הצד המבקש לערער, או מיום שהומצאה לו אם ניתנה ההחלטה שלא בפניו.

החלטת כב' הרשמת מושא הערעור ניתנה, כאמור, ביום 20.11.13, בעוד שהבר"ע הוגשה - באמצעות הלשכה לסיוע משפטי- ביום 13.2.14 ובאיחור של כחודשיים ימים, בנימוק שהמינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי ניתן לאחר בדיקת המסמכים הרלוונטיים והסיכויים המשפטיים להצלחת ההליך ובפועל הליך הבדיקה הסתיים לאחר חלוף המועד להגשת הבר"ע.

4.כידוע, הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד, גוברת ככל שהנימוק נעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן נתונות בשליטתו של בעל הדין (ע"א 3832/10 אריאל מיטרני נ' קלמן מחלוף).

במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית המשפט משקל גם למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד ומנגד, ככל שמשך האיחור קצר יותר, יתייחס בית-המשפט לבקשה ביתר חיוב. בכל מקרה, וגם אם מדובר באיחור קל, לא תינתן הארכת המועד כדבר שבשגרה והנטל הוא על המבקש להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך. (ראו: ע"א 796/79 מועלם נ' מטא ואח', פ"ד לה(1) 376, 377).

בפסיקה נקבע לא אחת כי כאשר אדם נזקק לייצוג משפטי של הלשכה לסיוע משפטי והוא נתקל ב"מצוקת מועדים" בשל חלוף הזמן בין הפנייה ללשכה לסיוע משפטי לבין מינוי עורך דין מטעמה, יבחן ביהמ"ש את בקשתו להארכת מועד באהדה וזאת נוכח חשיבותה של זכות הפניה לערכאות (ראו: בש"א 4480/09 טיסו נ' כונס נכסים הרשמי ובש"א 6708/00 אהרן נ' אמנון, פ"ד נד(4) 702 (2000)). ודוק, עצם הפנייה ללשכה לסיוע משפטי אינה מהווה כשלעצמה "טעם מיוחד" להארכת מועד ובכל מקרה נתון על בית המשפט להפעיל שיקול דעת בהתחשב בכלל הנסיבות והשיקולים הרלבנטיים. בין היתר, יש לבחון באם בעל הדין פעל בשקידה ראויה ובזריזות המתחייבת, את מועד הפניה ללשכה לסיוע משפטי, את מועד אישור המינוי ע"י הלשכה לסיוע משפטי ועוד.

5.עיון בבקשת ההכרזה שהוגשה לפני כב' רשמת ההוצל"פ מלמד כי גם אז המבקשת היתה מיוצגת ע"י הלשכה לסיוע משפטי ומכאן יש להניח כי הפנייה החוזרת אל הלשכה עניינה היה הרחבת הייצוג/המינוי לצורך הגשת הבר"ע, ואולם ושלא כצפוי, בבקשה להארכת מועד לא הובהר מתי נתקבלה החלטת הרשמת, מתי נעשתה הפנייה החוזרת אל הלשכה לצורך הרחבת הייצוג ומתי הוחלט לאשר את המבוקש, והרי השתהות המבקשת ו/או בא כוחה, אם היתה, בפנייה ללשכה לסיוע משפטי או לאחר אישור המינוי, אינה נחשבה לנסיבה חיצונית והיא נזקפת לחובתה.

זאת ועוד, אין בבקשה כל הסבר לכך שלא הוגשה ע"י המבקשת עצמה, בקשה להארכת מועד, טרם חלוף המועד להגשת הבר"ע ועד למתן החלטה בבקשה לקבלת ייצוג גם בהליך הערעור. (ראו לעניין זה האמור בבש"א 3794/11 פלוני נ' פלונית, פסקה 6; בש"א 2052/13 ארחה נ' עוד ארז חבר, בתפקידו כמנהל מיוחד, פסקה 6).

ובאם באמור לא די, הרי שעיון במצורפי הבר"ע מלמד כי כתב המינוי לצורך ייצוג המבקשת בהליך הבר"ע ניתן ביום 6.1.14, בעוד שהבר"ע עצמה הוגשה ביום 13.2.14, לאמור יותר מחודש ימים לאחר הרחבת המינוי. איחור לא מוסבר זה ודאי שאין מאחוריו כל 'טעם מיוחד' היכול להצדיק אותו ודי בדברים אלה כדי להביא לדחיית הבקשה.

6. למעלה מן הנדרש אומר כי גם אם היה מקום להורות על הארכת המועד להגשת הבר"ע, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה שניתנה. אנמק בתמצית;

המבקשת, ילידת שנת 1978, נשואה ואם לשני ילדים קטינים, נגדה תלויים ועומדים 6 תיקי הוצל"פ בסך חוב כולל של 24,013 ₪ (נכון למועד מתן ההחלטה ע"י כב' הרשמת). למבקשת היה תיק איחוד שפוזר בחודש 7.12 בשל אי עמידה בתשלומים החודשיים.

כב' הרשמת קבעה בהחלטה מנומקת ומפורטת, בין היתר, כי המבקשת לא התייחסה בבקשתה כנדרש לתיק האיחוד שפוזר ולא הצביעה על שינוי נסיבות יסודי, כדרישת החוק והפסיקה, המצדיק היענות לבקשה לאיחוד תיקים פעם שנייה וכפועל יוצא מכך לא הוכיחה עילה לקבלת תיק איחוד נוסף.

חרף זאת, כב' הרשמת נעתרה לבקשת ההכרזה בכפוף לתשלום ראשוני, כאמור לעיל. לטעמי, בהחלטת הרשמת לא נפל כל פגם המצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

7. חוק ההוצאה לפועל נועד בראש ובראשונה, לסייע לנושים לגבות חובות מחייבים, אשר לא פרעו את חובותיהם. החוק מתיר לנושים לנקוט הליכי גביה, העשויים לפגוע בקניינם של חייבים ובחירויותיהם, ומצד שני, מפרט החוק תנאים ומגבלות ביחס להפעלת הליכי הגביה.

ביסוד החוק עומדות שתי תכליות המיוחדות לו, לצד שתי תכליות כלליות. התכליות המיוחדות הינן, סיוע לזוכה לגבות את חובו במהירות וביעילות, מצד אחד, ומצד שני, הגנה על חייבים, אשר בשל מצבם הכלכלי, אינם יכולים לעמוד בתשלום החוב הפסוק, מפני הפיכתם לחסרי כל. התכליות הכלליות הינן, הגנה על זכות הקנין של הזוכה מצד אחד, והגנה על כבוד החייב וחירותו מצד שני. תכליותיו השונות של החוק, מצריכות כמובן איזון מתמיד ביניהן, ביחס להליכי הגביה השונים. (ראו רע"א 4905/98 פרופסור יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו ואח', פ"ד נה(3), 360,374-375, וע"א 2097/02 איטונג בע"מ נ' חדיד פואד, פ"ד נז(4) 211, 216).

מנגנון ההכרזה על חייב כמוגבל באמצעים, מאפשר לחייבים שאינם מסוגלים לפרוע את חובותיהם בתוך פרקי הזמן הקבועים בחוק, לפרוע חובותיהם תוך שמירה על זכויותיהם ומנגד מטיל עליהם מגבלות שונות על מנת לעודדם לפרוע את חובותיהם. ההגנה לה זוכה החייב המוגבל באמצעים, במסגרת תיק האיחוד, מותנית בעמידתו בהוראות ראש ההוצל"פ, ובכללן, צו התשלומים אשר ניתן במסגרת תיק האיחוד, לאחר בחינת יכולתו של החייב, נוכח המידע והמסמכים, אותם מסר בבקשתו.

סמכות רשם ההוצאה לפועל להורות על איחוד תיקים הינה סמכות שבשיקול דעת המאפשרת לו לשקול ולאזן בין כלל השיקולים של כל מקרה על פי נסיבותיו, וכפועל יוצא גם סמכותו של רשם ההוצאה לפועל שלא לאחד את תיקיו של חייב במקרים מסוימים (ראו: רע"א 824/06 בנק הפועלים בע"מ נ' שלמה גרתי ורע"א 1511/06 בנק הפועלים בע"מ נ' יעל סויסה-לביא).