צדדי ג'
1. ירון וייס
2. אגם בר-נס פרץ
פסק דין
דיון עובדתי:
תביעה בגין תאונת דרכים מיום 17/4/09, אשר גרמה, לטענת התובעת, נזק לגוף מכוניתה, בשל רשלנותם לכאורה של שוטרי משטרת ישראל. מן העובדות כפי שהתבררו בבית המשפט עולה התמונה הבאה:
1.במועד הנ"ל, בשעות אחה"צ, חנתה מכוניתה של התובעת, מסוג מיצובישי מ.ר. 1873414 ליד ביתה בדרך השיירה 17 בנהריה. באותה שעה החנה הצד השלישי מס' 1 בתיק זה, ירון וייס, (להלן: "ירון") את קטנועו ליד המדרכה אשר בסמוך לביתה הנ"ל של התובעת. ירון קרא לחברתו, בתה של התובעת, היא הצד השלישי מס' 2, אגם בר-נס פרץ, לרדת מדירתה, והשניים עמדו ליד הקטנוע ושוחחו.
2.כחלוף זמן קצר, עצרה ליד השניים ניידת משטרה ובה שני השוטרים, פיראס ומינץ, וירון התבקש ע"י מינץ להציג את תעודותיו. מתגובתו של ירון, אשר התיישב על קטנועו והניעו וכפי הנראה אף החל בנסיעה, הסיקו השוטרים כי בכוונתו להימלט, והשוטר פיראס ירד במהירות מן הניידת וחסם את דרכו של ירון. יצויין כי הניידת חנתה במרכז הכביש, במקביל ובמרחק-מה מרכבה של התובעת, באופן שנותר רווח, מספיק למעבר אדם וקטנוע, בין שני כלי הרכב.
3.ירון לא שעה לקריאתו של פיראס לעצור והמשיך בנסיעה לעברו, בין שני כלי הרכב החונים, כאמור. פיראס אחז בידית הקטנוע וניסה, וכנראה אף הצליח, לעצור את תנועת הקטנוע והרוכב, והתגבר על ירון. תוך כדי כך נפצע פיראס בחזהו. במאבק שהתנהל בין השוטרים לבין ירון נפצע אף השוטר מינץ בראשו. בדיעבד התברר כי ירון לא החזיק אותה עת ברשיון תקף וכיסוי ביטוחי תקף.
4.עד כאן, אין מחלוקת על העובדות כפי שאירעו. אלא, שעתה אנו באים לטענותיה של התובעת לפיהן משנזעקה לרדת מדירתה, נוכחה כי הקטנוע שעון על רכבה והיא מצאה על גבי הרכב סימנים של שריטות שנגרמו לטענתה, וכפי ששמעה מן הנוכחים שהתגודדו סביב האירוע, במהלך ההשתלטות של השוטרים על ירון.
השוטרים מכחישים את גרסת התובעת כאילו פגע הקטנוע ברכבה.
5.הנזקים שנגרמו לתובעת מסתכמים לטענתה בסכום כולל של 3,262 ₪, וכוללים את תיקוני הפחחות והצבע, בסך 1,322 ₪, שכ"ט השמאי (אשר בדק את הרכב כשנה לאחר התאונה) בסך 700 ₪, פיצוי בגין ירידת ערך הרכב בסך 637 ₪ ופיצוי בגין עגמת נפש בסך 500 ₪. כמו כן נתבעו הפרשי הצמדה וריבית בסך 103 ₪, מבלי שהוברר בגין אילו ראשי נזק נתבע הדבר.
דיון:
6.לכאורה שתי שאלות לפניי להכרעה: הראשונה – האם אכן היה זה הקטנוע באירוע הנ"ל, אשר גרם לנזקים על גבי רכבה של התובעת, וככל שהתשובה לשאלה זו חיובית – האם מוטלת על משטרת ישראל האחריות לעובדה זו.
7.כאמור, חלוקים הצדדים ביניהם בקשר לשאלה האם נמצא הקטנוע שעון על גבי הרכב, כאות וסימן לכך שהוא הוא מקור הנזק. התובעת טוענת כי כך היה, והשוטרים – מכחישים בתוקף.
8.דעתי היא כי דינה של התביעה להידחות, ועל כן אין נפקא מינה גירסתו של מי בשאלה זו היא המדוייקת יותר. לצורך הדיון שלהלן אניח לזכותה של התובעת כי גרסתה שלה היא אכן התואמת יותר את מצב הדברים, כפי שהתרחש, וכי אכן, במהלך ההשתלטות של השוטרים על הקטנוע ורוכבו – נטה הקטנוע על צידו, אולי מיד לאחר שרוכבו הורד ממנו בכוח, ופגע ברכב שחנה בסמוך. ויובהר במפורש – אינני קובעת כי כך אכן אירע, ונטל השכנוע מוטל בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, על התובעת, וגרסתה לא נתמכת כידוע ע"י עדות אחרת כלשהי, ובנסיבות רגילות היה עלי להכריע ע"פ עדות נסיבתית זו. ואולם, לצורך הדיון, ולצורך כך בלבד, אניח כי אכן בלהט המאבק של השוטרים עם ירון – נשמט הקטנוע בידי הרוכב ופגע ברכבה של התובעת.
9.השאלה היא איפוא: האם אחראית משטרת ישראל למעשי עובדיה, אשר ביצעו תפקידם ברשות ובסמכות, ובמהלך ביצוע התפקיד נגרם נזק לצד שלישי. עמדתי היא כי התשובה לשאלה זו שלילית ואנמק דברי:
9.1.עקרונית, אין מניעה כידוע להטיל אחריות בנזיקין על עובדי ציבור, ושוטרים בכלל זה. ואולם ס' 6 לפקודת הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) קובע כדלקמן: "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".
9.2.המבחן לבחינת קיומה של חובת זהירות הוא מבחן ה"ציפיות" ועל המזיק מוטלת החובה לבחון האם כתוצאה מפעילותו הרשלנית – ייגרם לאותו הניזוק הנזק שאירע בפועל. ואכן, ניתן להניח לחובת השוטרים, כי אדם סביר יכול היה לצפות את האפשרות שהיעדר תשומת לב מספקת, במהלך ההשתלטות על הרוכב, עלול לגרום לכך שהקטנוע יפול על צידו ויפגע ברכב הסמוך. אלא, שלקיום חובת הזהירות נלווים, לבד מן הציפיות, גם מבחן ה"שכנות", שכן אין זה מובן מאליו שבכל עת בה מתקיימת ה"ציפיות" מתקיימת לצידה אף ה"שכנות", היינו חובתו של אותו המזיק להימנע מגרימת נזק לאותו הניזוק. אלא שבית המשפט ידון רק באותה חובת זהירות מסויימת, ככל שהתקיימה, בין אותם הצדדים ובקשר לאותו הנזק. אכן, דרך כלל, עת מתקיימת חובת הציפיות – נילוות לה גם ה"שכנות", ואולם לא בכל הנסיבות כך.
9.3.בין האזרח לשלטון מתקיימים, עקרונית, יחסי "שכנות". במיוחד בא הדבר לכלל ביטוי עת השלטון הוא בעליו של רכוש. אך כאשר השלטון מפעיל כוחות וסמכויות מכוח זכותו לביצוע פעולות שלטוניות – יש לבחון היטב את היחס שבין הצדדים. בסיטואציות שבהן קיימת שליטה בהליך קל יותר להכיר ב"קירבה" בין הצדדים. לעומת זאת, בסיטואציות שבהן הקשר בין השלטון לאזרח מתמצה בפיקוח בלבד קשה יותר למצוא את השלטון נושא בחובת זהירות. האיזון בין השיקולים השונים נגזר משאלות של מדיניות משפטית, ובין היתר גם מן ההשקפה בדבר מידת סבירותם של סיכונים מסוימים.