בפני בקשת חייב בטענת פרעתי.
עסקינן בתיק שנפתח בחודש נובמבר 1992 לביצוע החלטת כבוד בית המשפט המחוזי בת"א לפסיקת מזונות זמניים מיום 27.07.92 (להלן: "החלטת בית המשפט"), עבור הזוכה וארבעת ילדיהם המשותפים של הצדדים, אשר באותה העת היו קטינים.
קרן חוב בפתיחת התיק עמדה על סך 4,000 ש"ח.
מרישומי התיק עולה כי עד לחודש ספטמבר 2011, לא נתבצעה כל פעולה בתיק ע"י הזוכה. עוד עולה, כי החל ממועד פתיחת התיק מתבצעת מדי חודש הגדלת חוב בגין חיוב מזונות שוטף. יתרת החוב נכון להיום, עומדת על סך 1,993,950 ש"ח.
מדברי הצדדים עולה, כי הקטינים בגרו זה מכבר, ואין חולק כי מזה שנים אין כל חיוב בהתאם להחלטה שהוגשה לביצוע.
עוד אין חולק כי החלטת בית המשפט היא ההחלטה היחידה שניתנה לעניין מזונות.
כמו כן, אין חולק כי הצדדים המשיכו לנהל מערכת יחסים במסגרתה נולדו ילדים נוספים, וניהלו התנהלות כלכלית ורכושית משותפת ולבסוף התגרשו רק במהלך שנת 2010.
לאחר שביצעה הזוכה מספר הליכי גבייה בחודש ספטמבר 2011, הגיש החייב בקשה בטענת פרעתי, במסגרתה טען כי לאחר מתן החלטת בית המשפט חזרו הצדדים לחיות יחד ולמעשה התגוררו יחדיו עד לשלהי חודש אפריל 2010.
החייב טוען, כי הזוכה החלה לפעול בתיק המזונות רק לאחר שנשלחה אליה התראת רשות האכיפה בדבר סגירת תיק מחוסר מעש באוגוסט 2011.
לטענת החייב, הזוכה נקטה כנגדו הליכים במסגרת התיק בחוסר תום לב. עוד טוען החייב, כי העובדה שבמשך 19 שנה לא נקטה הזוכה בכל הליך במסגרת תיק ההוצל"פ, מהווה שיהוי בלתי סביר, ומקשה מאוד על החייב להוכיח טענתו, לעניין העדר חוב כלפי הזוכה.
בפני טענה ב"כ החייב גם טענת ויתור הזוכה על המזונות בעקבות שינוי הנסיבות שארע לאחר מתן החלטת בית המשפט.
מנגד, טוענת הזוכה כי חייהם המשותפים של הצדדים לא היו רצופים וסדירים כפי שמבקש החייב להציג. עוד טענה, כי נמנעה מלנקוט בהליכי הוצל"פ כנגד החייב, הן בשל אי התמצאותה בדין, הן בשל היותה טרודה במשך השנים בכלכלת הבית ובגידול ילדיהם המשותפים והן טענה לחשש מנקיטת הליכים בשל התנהלות החייב כלפיה.
לאחר ששמעתי את הצדדים, להלן החלטתי בבקשה:
במסגרת התיק מבקשת הזוכה לבצע החלטה אשר ניתנה כאמור לפני למעלה מ- 20 שנה. אכן, באפשרות זוכה לבצע חיוב פסוק למשך תקופה של 25 שנים (סעיף 21 לחוק ההתיישנות, תשי"ח -1958). יחד עם זאת, כאשר הזוכה ממש זכותו לביצוע בחלוף תקופת זמן כה ארוכה, התנהגות זו מעלה שאלת שיהוי ושאלת ויתור.
מהדברים שהושמעו בפני עולה, כי הזוכה והחייב חזרו לחיים משותפים, אולם לטענת הזוכה החזרה לא הייתה רצופה ויציבה ובסופה נפרדו הצדדים סופית והתגרשו בחודש אפריל 2010.
מדברי החייב עולה, כי סבר מחזרתם של בני הזוג לחיים משותפים על כך שנמחל החוב מכח חיוב המזונות, אולם העובדה היא שהמשיכו להתנהל בין הצדדים הליכים נוספים לאחר חזרתם, ולמעשה עד היום ממשיכים להתנהל ביניהם הליכים נוספים ביחס להתחשבנות הרכושית. על כן, סבורה אני כי לא ניתן ללמוד מעצם הניסיון לחזור לחיים משותפים על ויתור.
יחד עם זאת, אני סבורה כי התנהלותה של הזוכה בנקיטת הליכים לביצוע החלטת בית המשפט, מהווה שיהוי אשר יש בו בכדי להשליך הן על שאלת נטל הראיה והן על שאלת יתרת החוב בתיק.
לפי הוראה מפורשת שבסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967, על החייב מוטל נטל השכנוע להוכחת טענותיו. נטל זה קבוע ותמיד מוטל על החייב ואיננו עובר לעולם אל הזוכה, מכיוון שרואים את החייב כאילו הוא המוציא מחברו. פירוש הדבר הוא, כי בבואו לטעון
שאיננו חייב עוד למלא אחר פסק הדין, עליו הראיה. במהלך הדיון, יכול לעבור אל הזוכה הנטל המשני להביא ראיות לסתור, וזאת כאשר החייב מביא, למשל, מסמכים, אשר תומכים לכאורה בטענותיו.