פרנקו נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו (להלן: "בית משפט לתעבורה"), אשר ניתן ביום 5.6.11 ע"י השופט אבישי קאופמן בתיק תת"ע 2273-02-09.

המערער הובא לדין בגין עבירה של נהיגה בשכרות בניגוד לסעיף 62 (3) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א – 1961, (להלן: "הפקודה") ותקנה 169 א' לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות").

בעובדות כתב האישום נטען כי המערער נהג ברכב ביום 9.1.09 בשעה 00:01 בכביש 651 (צומת בנימינה), בהיותו שיכור. הואיל ובדיקת הינשוף שנעשתה לו, הראתה כי בגופו נמצא ריכוז של 345 מ"ג אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף.

המערער כפר בעובדות, בית משפט לתעבורה שמע את הראיות, הרשיע את המערער ודן אותו לעונשים הבאים:

24 חודשי פסילה בפועל,

2 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים,

קנס בסך 1,500 ₪

חתימה על התחייבות ע"ס 3,000 ₪ להימנע מביצוע עבירה למשך שנתיים.

הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין וכנגד גזר הדין.

הכרעת הדין של בית משפט לתעבורה מושתתת על תוצאות בדיקת הנשיפון שהראתה אינדיקציה שהמערער שתה משקה אלכוהולי, לכן נערכה לו בדיקה נוספת ע"י הינשוף שהעלתה כי ריכוז אלכוהול בגופו של המערער עומד על 345 מ"ג בכל ליטר אוויר נשוף.

זאת ועוד המערער בעצמו אישר כי הוא השתתף באירוע ובו שתה בין 2-3 כוסות וודקה עם רדבול. חזר ואישר זאת יומיים אחרי בדיקתו במהלך השימוע בפני רפ"ק דוד רון, הוא שב ואישר זאת בעדותו בבית המשפט (ראו עמ' 2 של הכרעת הדין שם הובאו דבריו בפני בית המשפט).

בית המשפט לתעבורה בחן את תוצאות בדיקת המאפיינים ומצא כי גם על פי תוצאות אלו ניתן לקבוע כי המערער היה מצוי לכאורה תחת השפעת אלכוהול וכי לא מצא כי נפל כל פגם בתהליך עיכובו ובדיקתו של המערער הן בנשיפון והן בינשוף.

בצדק קבע בית המשפט לתעבורה כי אין בטענת המערער שייתכן שעישן סיגריה, טענה שנסתרה על ידי עדות השוטרים, כאשר אופן העלאתה מראה כי עדות המערער אינה חד משמעית. בית המשפט לתעבורה הוסיף ונתן דעתו לעובדה שיחד עם המערער היתה ברכב נוסעת נוספת שיכלה לבוא ולתמוך בגרסת המערער שעישן, ומשלא הובאה להעיד, נתן בית משפט לתעבורה את המשמעות המשפטית המתבקשת מכך, דהיינו הימנעות מהבאתה פועלת לחובת המערער ומחייבת את המסקנה שעדותה ככל הנראה לא תתמוך בגרסתו – ראו ע"פ 437/82 סלומון אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 85; ע"פ 677/84 אמנון דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 33, עמוד 48 (1987) וע"פ 7463/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4), 865 עמוד 876 (2001).

בחנתי את טענות המערער ביחס לינשוף ואמינותו, ועל כך אומר כי המערער לא הניח כל תשתית ראויה שיש בה כדי לחייב התייחסות ומכאן דין טענותיו בענין זה בהודעת הערעור להדחות. המדובר בטענות כלליות וחסרות כל בסיס. מה גם, עדות השוטרים סותרת אותן טענות ומאששת את העובדה כי התהליך היה תקין, לרבות תהליך הכנת המכשירים לבדיקה, כגון ביקורת תקופתית, כיול הינשוף וכו'. (סעיף 8 (בעמ' 2) להודעת הערעור).

על תקינות המכשיר ונכונות תוצאות הבדיקה – ראו רע"פ 8135/07 אהוד גורן נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 11.2.09).

מכל האמור לעיל דין הערעור כנגד הכרעת הדין להדחות.

כמו כן, דין הערעור על העונש להדחות.

עונש הפסילה שהוטל על המערער הינו עונש מינימום שנקבע בחוק, אינו מופרז וחורג מרמת הענישה המקובלת שמחייב התערבות ערכאת הערעור.

בית המשפט העליון עמד על כך שסטייה מעונש המינימום חייבת להיעשות בצמצום ובמשורה, לשם שמירה על מדיניות הענישה, השמירה על האנטרס הציבורי ועל כוונת המחוקק – ראו רע"פ 8387/06 איילא נ' מדינת ישראל, (2006) ורע"פ 5717/08 גדוליאן נ' מדינת ישראל, (2008).