פרוטוקול והחלטה בדבר מעצרו של זאב בראודה

ערר על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אביב) מיום 10.12.08, בה התבקש בית המשפט להאריך את מעצרו של המשיב לשם הגשת כתב אישום בתקופת מעצרו, לפי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים),
התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). בית המשפט דחה את הבקשה והחליט לשחרר את המשיב מן המעצר בכפוף לתנאים הבאים: איסור יציאה מן הישוב קרית ארבע אלא בהסכמת משטרת ישראל; חתימה על התחייבות עצמית בסכום של 5,000 ש"ח; ויציאה לטיפולים רפואיים בתיאום עם המשטרה. עוד נקבע כי הפיקוח על האמור לעיל ייעשה על-ידי אשת המשיב, אשר תחתום על ערבות צד ג' בסכום של 5,000 ש"ח. בית המשפט דחה את הבקשה להורות על המשך המעצר על יסוד ארבעה נימוקים שמנה: האחד, המדובר באדם מבוגר מן הישוב, בעל משפחה, שזו הסתבכותו הראשונה עם החוק; השני, המשיב נקלע לאירוע אשר הסתיים בירי ולינץ' בנסיבות שספק אם ניתן לזקוף לחובתו; השלישי, המשטרה נהגה איפה ואיפה שכן לא עצרה את התושבים הפלסטינאים אשר ביצעו "לינץ'" במשיב; והרביעי, בלשון בית המשפט, " אין לי ספק כי כל סכנה לא נשקפת מהחשוד דנן גם אם ישוחרר לאלתר, לא לסביבתו הקרובה וגם לא לתושבים הפלסטינאיים אשר מסביב לישוב קרית ארבע. אני לא מסוגלת להעלות בדעתי כל אפשרות כי החשוד דנן יחזור על איזשהו שמץ לנסיון לאיזשהו פרובוקציה". בית משפט קמא התבקש לעכב את ביצוע החלטתו לשם הגשת ערר, אך סירב.

ביני לביני, כבר הוגש  לבית משפט זה כתב אישום  המייחס למשיב עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) או 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובקשה למעצר עד תום ההליכים (ב"ש 5576/08).

בבואו של בית משפט לדון בבקשה לפי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים, עליו לבחון האם קיימת עילה לכאורה לבקש את מעצרו של המשיב שלפניו עד תום ההליכים.  בחינה זו נעשית בשני היבטיה של בקשה למעצר עד תום ההליכים: דיות הראיות כראיות לכאורה, וקיומה של עילת מעצר. לאחר בחינה ראשונית של החומר, כמתחייב בנסיבות הענין, אני סבורה, כי בענייננו קמה עילה לכאורה לבקש את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. אשר לחומר הראיות, בשלב זה ניתן לומר כי המשיב היה מעורב באירוע ירי בו נפגעו שני תושבים פלסטינאיים בנסיבות שלפחות בראשיתן ניתן להצביע על "חתירה למגע" מצדו ואי הימנעות מעימות. אך מובן, כי בחינה מפורטת של חומר הראיות תיעשה בהמשך, במסגרת הבקשה למעצר עד תום ההליכים. ואולם כבר בשלב זה ניתן לומר שנראה כי תחילתו של האירוע ביוזמה של המשיב, אשר סטה מן הדרך ובחר להתעמת עם תושב המקום. בהמשכו של האירוע, כאמור, עשה המשיב שימוש באקדח שבכליו וירה שתי יריות שפגעו בגופם של אחרים. אציין, כי בפי המשיב טענה בדבר התקיימותן של נסיבות המקיימות אחר הגנה עצמית באשר למצב הדברים שהביא לירי. המדובר בטענת הגנה שעל המשיב יהיה להוכיחה. ואולם, על פני הדברים נראה כי אין בה כדי להסביר את ראשיתו של המגע האלים. משנקבע כי קיימת עילה לכאורה מבחינת חומר הראיות, יש לבחון את התקיימותה של עילת מעצר. בענייננו, זו קבועה בחוק שכן המדובר, לפי הטענה, בעבירה שנעשתה תוך שימוש בנשק חם (סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים). לנוכח האמור לעיל איני שותפה למסקנתו הפסקנית של בית משפט קמא כי לא נשקפת כל סכנה מהמשיב אם ישוחרר לאלתר.

השלב הבא בבחינת בקשת העוררת הוא בדיקת האפשרות להורות על שחרור לחלופת מעצר. בענין זה סבר בית משפט קמא כי ניתן להסתפק בתנאי שחרור מקלים כפי שקבע.

אני סבורה, כי הגם שקיימת עילת מעצר של מסוכנות לבטחון הציבור העולה מניה וביה מנסיבות המקרה ומן העבירה המיוחסת למשיב, ניתן להימנע במקרה זה ממעצר ולהורות על חלופת מעצר. ואולם, איני סבורה כי בתנאים שקבעה הערכאה הראשונה די כדי להפיג אותה מסוכנות ונדרשת קביעתה של חלופה הדוקה יותר. אכן, המשיב הוא אדם "מן הישוב", בן 51, אדם עובד ובעל משפחה, אשר מעולם לא נקלע לאירוע אלים ולמגע עם החוק. המשיב מסר את כלי הנשק בהם החזיק למשטרה. הוא עצמו נפצע באירוע האלים ונדרש לטיפולים ולבדיקות שונות. המשיב התייצב במשטרה כאשר נדרש לעשות כן, ולאחר שנעצר שיתף פעולה עם חוקריו ומסר עד כה שלוש הודעות. המשיב לא נעצר בסמוך לאירוע האלים אלא רק מספר ימים לאחר מכן ובאותם ימים, על אף שהיה משוחרר, לא ביצע מעשים דומים. כל אלה תומכים בקבלת החלטה בדבר שחרור בתנאים המבוססת על מיהותו של המשיב ועברו הטוב, אשר מאפשרים מתן אמון בו כי לא יחזור ויסכן את בטחון הציבור ויקיים אחר תנאים מגבילים שיוטלו עליו. עם זאת, אין להקל ראש במהותו של המעשה. אמנם המדובר באירוע "נקודתי" כפי שכינה זאת הסניגור, ואין ראיה לכך כי המשיב הגיע למקום בכוונה לפגוע בתושבים פלסטינאים. ואולם, לא ניתן להתעלם מאופן התנהלותו של המשיב אשר בחר לסטות מן הדרך ולפתוח בעימות אלים עם תושבי המקום, במצב דברים נפיץ ורגיש, כשבכליו אקדח. בחירה זו של המשיב, שלא ניתן לה הסבר ובה טמון גרעין המסוכנות, כשחברה לה תגובת התושבים הפלסטינאים למעשיו של המשיב, הביאה להתפתחותו של האירוע האלים אשר יכול היה להסתיים אף באורח חמור יותר. בנסיבות אלה, האיזון הראוי שבין שיקולי המעצר ושיקולי השחרור מוביל לכלל בחירה בחלופת מעצר הדוקה יותר מזו שנבחרה.

לפיכך, אני רואה לשנות מן ההחלטה שקיבל בית משפט קמא במובן זה שהמשיב יימצא במעצר בית מלא בביתו, בפיקוח אשתו, ללא אפשרות לצאת לעבודה. בחנתי את האפשרות שהציע הסניגור, כאפשרות חלופית, כי המשיב יתגורר בבית בתו בתל-אביב ותיאסר כניסתו לשטחי יהודה ושומרון. ואולם אני סבורה, כי פיקוח משטרת קרית ארבע על ביצוע מעצר הבית המלא הוא אפקטיבי יותר, ולכן יש לבחור באפשרות זו. כמו כן, בנוסף לאשתו של המשיב אשר נקבע כי תחתום על ערבות צד ג', אני רואה להוסיף הוראה בדבר העמדת ערב צד ג' נוסף אשר יחתום גם הוא על ערבות בסכום של 5,000 ש"ח. עוד אני רואה להוסיף לתנאי השחרור רכיב של הפקדה כספית. על המשיב להפקיד בקופת בית המשפט סך של 3,000 ש"ח. עוד יש לקבוע, כי המשיב יוכל לצאת מן הבית לטיפולים רפואיים ולבדיקות בתיאום עם המשטרה.

בית המשפט התייחס לאפליה בטיפול המשטרה בתושבים הפלסטינאים אשר גרמו למשיב לחבלות רבות באבנים ובאמצעים אחרים. ב"כ העוררת ציין, כי בשלב זה התקבלה החלטה שלא לעצור אותם חשודים, אך עדיין לא הוחלט האם יינקטו נגדם הליכים משפטיים. ב"כ העוררת הפנה גם לכך כי בעת שהותקף היה המשיב עדיין חמוש באקדח, שהיה טעון ודרוך. איני סבורה כי עתה זו העת לבחון את סבירות ההחלטה שלא לעצור את תוקפיו של המשיב ולא אביע דיעה בענין זה. אציין, כי אף אם שיקול הדעת בענין זה היה מוטעה, אין בכך כדי להצדיק קביעת תנאי שחרור בלתי הולמים בעניינו של המשיב.

עניין אחרון שיש להתייחס אליו הוא החלטתו של בית משפט קמא שלא לעכב את ביצוע שחרורו של המשיב אף לא למספר שעות, על אף שהתבקש לעשות כן. בענין זה מן הראוי לחזור ולהפנות לדברים הנכוחים שאמרה כב' השופטת ביניש (כתוארה אז) במסגרת בש"פ 11109/03 שקארנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 350, בעמ' 355 (2004): " משנתנה סמכות לשופט המעצרים לאפשר לתביעה לערור על החלטתו בעוד החשוד נתון במעצר, מן הראוי כי יעשה שימוש שקול בסמכותו ויתן שהות לערכאה הגבוהה לבחון את החלטת השחרור. יש להביא בחשבון כי בנסיבות מסויימות יש בשחרור מיידי של עצור כדי לסכל את תכלית המעצר, וממילא נשללת זכותה של התביעה להביא את ההכרעה בדבר האינטרס הציבורי בהמשך המעצר לפני ערכאת הערעור. לפיכך בדונו בבקשת עיכוב ביצוע  השחרור, ובהתקיים עילת מעצר מבוססת על פניה, על שופט המעצרים לתת משקל נכבד לעצם קיומה של ערכאת הערעור כמו גם להודעת המדינה כי יש בכוונתה להעביר את החלטתו תחת שבט הביקורת...". דברים אלה יפים גם לענייננו.

על יסוד כל האמור לעיל אני מחליטה לקבל את הערר במובן זה שהמשיב ישתחרר מן המעצר בתנאים הבאים:

(א)        המשיב יישאר במעצר בית מלא בביתו עד למתן החלטה אחרת.

(ב)        אשת המשיב תחתום על ערבות צד ג' לקיום תנאי השחרור בסכום של 5,000 ש"ח.

(ג)         המשיב יעמיד ערב צד ג' נוסף אשר יחתום על ערבות בסכום של 5,000 ש"ח.

(ד)        המשיב יפקיד בקופת בית המשפט סך של 3,000 ש"ח, וזאת עד ליום 14.12.08. 

(ה)        המשיב יוכל לצאת ממעצר הבית לבדיקות ולטיפולים רפואיים בהודעה של הסניגור למשטרה יום קודם לכן עד לשעה 19:00. בעת יציאתו ממעצר הבית יתלוו אליו אשתו או הערב.

השחרור בתנאים האמורים יכול שיתבצע בפני קצין משטרה.

ניתנה היום י"ד בכסלו, תשס"ט (11 בדצמבר 2008) במעמד הצדדים.