פרג'ון ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון ולבניה חדרה ואח'

1. ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר לפיצויים ("ועדת הערר") מיום 21.6.16, שבה היא דחתה את הערר שהגישו המערערים בתיק 9021/09 (בהתאמה, "ההחלטה" ו"הערר"), וכן על החלטת ועדת הערר מיום 19.7.16 שבה נדחתה בקשת המערערים לאפשר הגשת ראיה נוספת ולעיין מחדש בהחלטה.

רקע

2. הערעור נסב על נכס מקרקעין הידוע כחלקה 19 בגוש 10046 ומצוי דרומית-מערבית לעיר חדרה ("הנכס" או "המקרקעין"), שבזמן הרלוונטי הזכויות בו (ובחלקה נוספת, שאינה עומדת לדיון כאן) היו רשומות על שמם של דולורס ומיכאלה דן ("הבעלים"). הזכויות בנכס שועבדו לבנק הפועלים בע"מ ("הבנק"), וזה נקט בשנת 2006 בהליכי הוצאה לפועל לצורך מימוש המשכנתה. בגדר הליכים אלה מונתה עו"ד גב' ע' אקרמן-שוורץ ככונסת נכסים לזכויות הבעלים בנכס ("הכונסת").

3. ביום 4.9.07 התקשר המערער 1 ("המערער" או "פרג'ון") בהסכם נאמנות עם המערער 2 (נספח 3 לכתב הערעור) ("בריל"), שלפיו בריל יפעל כנאמן ויתקשר עם הכונסת בהסכם לרכישת הנכס, כשחלקיהם של הצדדים יהיו שלושה רבעים לפרג'ון ורבע לבריל. בהמשך התקשר בריל עם הכונסת בהסכם מיום 8.10.07, שלפיו היא מכרה לו את הזכויות בנכס (נספח 1 לכתב הערעור) ("הסכם המכר"). יצוין כבר כאן שנושא הנאמנות ופעולתו של בריל כנאמן אינו שנוי במחלוקת ואינו עומד לדיון כאן.

4. על המקרקעין חלה תוכנית מתאר לתשתית לאומית (תת"ל) 3, 4/6, שעניינה תוואי דרך מס' 9 ("התוכנית"). התוכנית פורסמה למתן תוקף ביום 7.9.05, וביום 19.6.08 הגיש פרג'ון למשיבה 1 ("הוועדה המקומית") תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה–1965 ("חוק התכנון") בשל פגיעה בו עקב התוכנית. הוועדה המקומית החליטה ביום 19.5.09 לדחות את תביעת הפיצויים, בנימוק שאישור התוכנית לא גרם לפגיעה במקרקעין (נספח 4 לכתב הערעור), ועל החלטה זו הוגש הערר לוועדת הערר (ערר 9021/09).

5. הדיון בערר אוחד עם עררים נוספים שעניינם דומה ( פגיעה עקב אישור התוכנית), ובהחלטה מיום 22.9.10 (נספח ב' לתשובת המשיבה 2) הועבר הדיון לשמאי מייעץ (כמשמעו בסעיף 198 (ו)(2) לחוק התכנון) והוטל עליו לשום את הנזק הלכאורי על פי העקרונות שנקבעו באותה החלטה. עריכת השומה המייעצת ("השומה") הושלמה ביום 23.11.15 (נספח ג' לתשובת המשיבה 2), ומסקנות השמאי היו שאישור התוכנית גרם לירידת ערך של הקרקע בייעוד דרך ולקרקע בייעוד מגבלות בנייה, ואילו לקרקע החקלאית לא נגרמה פגיעה. סך כל הפגיעה במקרקעין נאמד בסכום של 271,060 ₪ נכון ליום אישור התוכנית. ביום 10.3.16 הגיש פרג'ון בקשה שוועדת הערר תאשר את השומה. בתשובתה של המשיבה 2 ("נתיבי ישראל") לבקשה (נספח ד' לתשובת נתיבי ישראל), היא טענה שרק פרג'ון הגיש תביעה לוועדה המקומית ולכן רק הוא יכול להיות עורר, והיא הוסיפה וטענה שאישור השומה אינו יכול לזכות את פרג'ון בפיצויים, מכיוון שבמועד אישור התוכנית לא היו לו זכויות במקרקעין. בעקבות כך החליטה ממלאת מקום יו"ר ועדת הערר ביום 18.4.16, שטענותיה האמורות של נתיבי ישראל בנוגע למעמדו של פרג'ון ולזכותו לקבל פיצויים טעונות הכרעה קודם שתינתן החלטה בערר. יצוין גם שבמועד כלשהו (שמכתבי הטענות לא ניתן לבררו במדויק, ונראה שהדבר היה בחודש מאי 2016) הגיש בריל הודעה לוועדת הערר שלפיה התקשרותו עם הכונסת בהסכם המכר הייתה בחזקתו כנאמן עבור פרג'ון, וחלק מהזכויות נועד לו עצמו. בהודעה ביקש בריל שמלוא סכום הפיצויים שייפסק יועבר לפרג'ון שהגיש את הערר (נספח 3א לכתב הערעור).

6. לאחר שהוגשו הטיעונים נתנה ועדת הערר את ההחלטה (נספח 7 לכתב הערעור), שבה היא קבעה שלפי הפסיקה על תובע מכוח סעיף 197 לחוק התכנון, הטוען שזכות התביעה הומחתה לו, מוטל נטל ההוכחה בנוגע להמחאת הזכות, וכי על פי החומר שהוגש לא הרים פרג'ון את הנטל ולא הוכיח שזכות התביעה הומחתה לו. ועדת הערר הוסיפה וקבעה, שהעובדה שהזכויות בנכס נמכרו בהליכי הוצאה לפועל אינה מביאה לשינוי התוצאה, וכי הוראת סעיף 34א לחוק המכר, תשכ"ח–1968 ("חוק המכר") כשלעצמה אינה מהווה המחאה של הזכות הנמכרת בהליכי הוצאה לפועל.

7. לאחר שניתנה ההחלטה הגיש פרג'ון בקשה לעיון חוזר בה. בבקשה טען פרג'ון, שעד מועד הגשת הטיעונים לוועדה לא עלה בידו לקבל התייחסות בכתב של הכונסת לטיב הזכויות שנרכשו ממנה ולהיקפן, וכי רק ב-11.7.16 התקבל אצלו אישור של הכונסת שעם סיום הליך ההוצאה לפועל לא נותרו בידיה זכויות שלא מומשו בגדר הליכי ההוצאה לפועל (נספח 5 לכתב הערעור). על יסוד כך טען פרג'ון שמשמעות אישור הכונסת היא, שהזכות לתבוע פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון הומחתה לו, ועל יסוד כך הוא ביקש לאפשר לו להגיש את אישור הכונסת, ובתוך כך גם לעיין מחדש בהחלטה.

8. ביום 19.7.16 דחתה ממלאת מקום יו"ר ועדת הערר את הבקשה (נספח 9 לכתב הערעור), וקבעה: "אין מקום לאפשר הגשת ראיה חדשה, שניתן היה בשקידה ראויה להשיגה במהלך 7 השנים בהם (כך במקור, א"ק) היה תיק הערר תלוי ועומד, לא כל שכן לבקשה כי נעיין מחדש בהחלטתנו הסופית בתיק, דבר שאין לאפשר אלא בנסיבות יוצאות דופן, שאינן קיימות במקרה דנן".