פר"ק 54688-04-15 שבת ואח' נ' בני אור אחזקות בע"מ ואח'

1.בפניי בקשת החברה בני אור אחזקות בע"מ (להלן: "החברה") לעשות שימוש בסמכותו בהתאם לסעיף 260 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה") ולהתנות את קיום הדיון בבקשת הפירוק אשר הוגשה על ידי המשיבים 1 ו-2 (להלן: "המשיבים" ו"בקשת הפירוק", בהתאמה) בהפקדת ערבות בנקאית בסכום שלא יפחת מסך של 6 מיליון ₪, והכל כפי שיפורט להלן.

2.בקשת הפירוק הוגשה על ידי המשיבים ביום 30/4/15. בבקשה נטען כי הרוח החיה בחברה הינו מר משה אור, בעלה של הגב' חנה אור, הרשומה כמחזיקה ב – 99% ממניות החברה. הגב' אור הוכרזה כחייבת מוגבלת באמצעים. מנהלה הרשום של החברה הינו מר יאיר נקדימון. לחברה זכויות בנכס מקרקעין בגבעת אולגה הכולל עשרות מגרשים לבנייה למגורים והידוע כחלקות 241 ו-243 בגוש 10572 (להלן: "הנכס").

3.בין החברה ועוד מספר בעלי דין למשיבים התנהלה תביעה כספית אותה יזמו המשיבים כנגד החברה ויתר בעלי הדין (ת"א 31522-05-12). באותה תביעה נתבעו החברה, בעלי מניות בה ועוד חברות הקשורות אליהם במישרין או בעקיפין. במסגרת אותה תביעה כספית ניתן ביום 7/7/13 פסק דין חלקי כנגד החברה (וכן הנתבעים) המחייב אותם בתשלום סך של 587,456 ₪ והוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ (להלן: "פסק הדין החלקי").

4.במסגרת אותה התביעה לעיל, הוטל לבקשת המשיבים עיקול זמני על כלל נכסי המקרקעין שבבעלות החברה. העיקול הוגבל לסך של 1.4 מיליון ₪ (ויוחד לנכס מקרקעין ספציפי, שערכו כיום , לטענת החברה, 2.5 מיליון ₪). ביום 30/9/13 הוגשה על-ידי החברה במסגרת הערעור שהוגש על-ידן בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין וביום 3/11/13 ניתנה החלטת כב' השופט א. שהם, הקובעת כי למבקשות יינתן עיכוב ביצוע בכפוף להפקדת סך של 968,479 ₪. הסכום לא הופקד על ידי החברה וביצועו של פסק הדין לא עוכב. ביום 19/1/14 ניתן בהסכמה פסק דין על ידי בית משפט שלום בתל אביב בגדרו של תיק ה"פ 32275-10-13 ולפיו התחייבה החברה לשלם את חובה תחילה לעו"ד לקפיש, ב"כ המשיבים 1-2, האוחז בהמחאת זכות מטעמם. החברה לא שילמה דבר לעו"ד לקפיש.

5.לאור פסקי הדין וההחלטות המתוארות לעיל, פנו המשיבים ועו"ד לקפיש בדרישה לתשלום החוב הפסוק. לטענת המשיבים דרישותיהם לא נענו ולפיכך הוגשה בקשת הפירוק, המבוססת על סעיפים 257 (4) ו – (5) לפקודת החברות. המשיבים מפנים בבקשתם לסעיף 258 לפקודה המגדיר חדלות פירעון מהי, וטוענים כי במקרה הנדון יש תחולה לסעיפים 1 ו-2 לסעיף 258 לפקודה. המשיבים טוענים כי העובדה שתלוי ועומד ערעור בבית המשפט העליון אינו גורע מזכותה להגיש בקשת פירוק, ראו ע"א 1938/11 מגדל הזוהר בע"מ נ' גוב גיא בע"מ (1/12/11) [פורסם במאגרים] וכן תיק פר"ק 2475-02-13 גזפרום טרנגז אוכטה בע"מ ואח' נ' דאבל קיי מוצרי דלק 1996 בע"מ (20/8/13) [פורסם במאגרים], להלן: "מקרה גזפרום".

6.בנוסף ולחלופין טענו המשיבים בבקשת הפירוק כי יש להורות על פירוק החברה מטעמי צדק ויושר. לטענתם, החברה הינה בעלת מקרקעין בלבד וכל פעילותה מתמצה בהשבחת המקרקעין ובנייה עליהם בעתיד. המשיבים טוענים כי יש חשש שהנכס יוברח ואין לה למעשה כל פעילות עסקית.

7.החברה לא הגישה התנגדות לבקשת הפירוק אלא הגישה ביום 21/5/15 בקשה לסילוק בקשת הפירוק על הסף. לטענתה, בקשת הפירוק מגלמת התנהלות פסולה ומהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט. החברה הדגישה בבקשת הסילוק על הסף כי בית המשפט המחוזי בתל אביב לא אישר את מימוש העיקול, וזאת חרף מתן פסק הדין החלקי, בין היתר, כנגד החברה, אלא רק את רישומו. עוד ציינה החברה כי המשיבים לא נקטו בהליכי הוצאה לפועל כנגד החברה ולמעשה הגשת בקשת הפירוק דנא היא, לשיטת החברה, פעולת "הגבייה" הראשונה שנעשית על-ידם .

8. החברה הפנתה לדיון המקדמי שנערך ביום 28/1/14 בפני כב' השופט יצחק עמית, אשר בסופו של הדיון נתן את החלטתו כדלקמן: "בית המשפט הביע דעתו הלכאורית כי ספק אם היה מקום ליתן פסק דין חלקי בתיק העיקרי וזאת מן הטעם שהן בסעיף 3 והן בסעיף 6 לכתב ההגנה וכן בפרוטוקול ההודאה בחוב הייתה מסויגת, וזאת מבלי להביע דעה לגבי משקלה של ההסתייגות או לגופם של דברים. בכל מקרה, נראה כי כל קביעה של בית המשפט בפסק דין החלקי אינה יכולה להוות פלוגתא פסוקה לגבי אופי מערכת היחסים בין הצדדים ולו מן הטעם שבית המשפט לא נדרש לשאלה זו. בהיעדר הסכמה בין הצדדים, התיק יועבר להרכב. אין באמור לעיל כדי לגרוע מזכותם של המערערים לחזור ולעתור לבית המשפט זה בבקשה להמיר את ההפקדה שהושתה עליהם על-פי החלטתו של השופט שהם בבקשה לעיכוב ביצוע". עוד ציינה החברה כי בסופו של יום נדחתה תביעת המשיבים כנגד החברה (אשר היוותה את חלקו הארי של הסכום הנתבע) והמשיבים הגישו ערעור על פסק הדין הדוחה את חלקה הארי של תביעתם (ע"א 1083/15).

9.לשיטת החברה, המצב הוא כדלהלן: לטובת המשיבים קיים פסק דין חלקי כנגד החברה על סך של כ-520,000 ₪, עליו הגישו החברה ויתר בעלי הדין באותה תביעה ערעור. יתר תביעת המשיבים מעבר לאותו פסק דין חלקי (ולמעשה חלקה הארי, לשיטתה), נדחתה ועל פסק הדין הסופי הדוחה את התביעה הוגש ערעור מטעם המשיבים. הדיון בערעורים בפני בית המשפט העליון אוחד. לטובת המשיבים קיים עיקול זמני מוגבל לסך של 1.4 מיליון ₪, זאת על אף שתביעתם נדחתה. בעניין העיקול הזמני הוגשה בקשה על-ידי המשיבים להותרתו על כנו עד לסיום ההליכים בפני בית המשפט העליון, בקשה אליה התנגדה החברה. יש לציין כי ביום 7/7/15 ניתנה החלטת כב' השופט שוהם המקבלת את בקשת המשיבים ומורה על הותרת העיקול על כנות (להלן: "ההחלטה מיום 7/7/15", אתייחס להחלטה זו בהמשך).