1. בפני בקשה לחיוב המשיבה, לשם (ד.נ) טכנולוגיות בע"מ, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של המבקש/ המפרק, עו"ד דוד אמסל (להלן: "המבקש") בגין תגובותיו לבקשות שמספרן 26 ו-28. במסגרת בקשה מס' 26 עתרה המשיבה ל"בקשה דחופה לכפיית ציות, פסיקת צו מאסר והשתת קנס על מר דוד אמסל לפי סעיף 6 לפק' בזיון ביהמ"ש" ובבקשה מס' 28 עתרה המשיבה ל"בקשה/ עתירה דחופה לביטול מינויו של עו"ד דוד אמסל וכן גם צו "המונע מלפעול" – זאת משום מינויו (ע"י הכנ"ר) שלא כחוק בניגוד לדין ובניגוד לפסיקת בג"צ בתיק 3182/08".
2. לטענת המבקש, המשיבה מרבה להגיש בקשות ללא בסיס משפטי או עובדתי וללא כל חשש מההשלכות בהגשת הבקשות במטרה להרתיע את המבקש ולפגוע בעבודתו. כך, מפרט המבקש שבחודש 4/2014 הגישה המשיבה ומנהלה, מר בנימין ברכה (להלן: "ברכה"), תביעת לשון הרע נגדו בגין פעולתו במסגרת תפקידו. ביום 28.10.2014 החליטה כב' הש' פינצ'וק אלט כי על המשיבה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקש בסך 10,000 ₪. המשיבה וברכה לא קיימו את החלטת ביהמ"ש ולכן התובענה נמחקה והאחרונים חויבו בתשלום הוצאות בסך 10,000 ₪ ,אלא שסכום זה לא שולם למבקש.
3. מוסיף וטוען המבקש כי לאור התנהלותה זו של המשיבה יש יסוד סביר להניח כי האחרונה תוסיף לפתוח בהליכים בניסיון לפגוע בו כמפרק ומתוך מחשבה כי להתנהגות זו אין השלכות עתידיות. המבקש טוען כי למשיבה אין יכולת כספית לשאת בהוצאות המפרק, ככל שתפסקנה. בהקשר זה מפנה המבקש לחקירת ברכה מיום 13.7.2014. עוד סבור המבקש כי בקשות 26 ו-28 מצדיקות את חיוב המשיבה בהוצאות מאחר שמינוי המבקש כמפרק נקבע בהחלטת ביהמ"ש מיום 15.3.2014 ומועדי הערעור חלפו; מאחר שהמשיבה לא קיימה את החלטות ביהמ"ש מימים 2.7.2014 ו-13.7.2014 בעניין דמי השכירות ששולמו לברכה עבור המשיבה ומטרת האחרונה בהגשת בקשות 26 ו-28 היא להימנע מקיום החלטות ביהמ"ש; מאחר שהמשיבה הגישה ערעור לביהמ"ש העליון אשר נמחק על הסף. המבקש מציין, לסיום, כי חברה נוספת בבעלות ברכה חויבה בתשלום הוצאותיו בסך 15,000 ₪ ולא שילמה דבר.
4. המשיבה מתנגדת לבקשה. לשיטתה, בתמצית, המבקש הגיש זה מכבר תגובותיו לבקשות 26 ו-28 ומטרת הבקשה דנן לדחות את מתן ההכרעות בהן; המבקש לא צירף לבקשתו תצהיר, הגם והבקשה כוללת תיאור עובדתי; על המבקש להפקיד ערבות בנקאית בעצמו בגין כל בקשה שמגיש.
5. בתשובה לתגובה מוסיף המבקש וטוען, על קוצו של יוד, כי המשיבה אינה מכחישה את טענותיו בדבר מצבה הכספי הרעוע וכי טרם פרעה חיובים חלוטים. כל טענות המשיבה מתמקדות בעניינים טכניים. עוד מדגיש כי הבקשה דנן הוגשה לאחר שבתגובת המבקש לבקשת המשיבה למתן החלטה טען המבקש כי יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה. ביום 4.1.2015 קבע כב' הש' אורנשטיין כי על המפרק/ המבקש להגיש בקשה נפרדת להפקדת ערובה וכי ככל שתוגש ובכפוף להכרעה בה תידונה בקשות 26 ו-28 לגופן.
6. בבקשה למתן החלטה אשר הגישה המשיבה טענה היא כי מצבה הכלכלי אינו רלוונטי לעובדה שהמבקש הגיש זה מכבר תגובותיו לבקשות 26 ו-28 וכי אין היא החברה שבפירוק אלא צד ג' ולכן למבקש אין כל ידע אודות מצבה הכלכלי.
דיון והכרעה
7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, כפי שיפורט להלן. בטרם אסקור את ההלכה אסיר מסדר היום את טענת המשיבה לפיה מאחר והמבקש כבר הגיש את תגובתו לבקשות 26 ו-28, אין מקום להורות על הפקדה כאמור.
8. בעניין זה מקבלת אני את עמדתו של המפרק לפיה בקשתו לחיוב בערובה הוגשה בהתאם להחלטת בית המשפט, לאחר שדרישה כזו נזכרה מצידו בתגובה למתן החלטה. אמנם, לכאורה למפרק כבר נגרמו ההוצאות, כיוון שנדרש לתת הוא את תגובתו. עם זאת, החלטה עדיין לא ניתנה. המשיבה היא זו שיזמה את בקשות מס' 26 ו-28 והיא זו שרוצה לקדם את מתן ההכרעה בהן. אם מבקשת המשיבה לקבל הכרעות בבקשה, עליה גם לשאת בתוצאות העלולות לנבוע מדחייתן, ולשם כך דרושה ההפקדה טרם מתן ההכרעה (ולאו דווקא טרם מתן התגובה). משכך, לא די בטיעון זה אשר הועלה על ידי המשיבה כדי להוביל לדחיית הבקשה להפקדת ערובה ויש לבחון אותה כעת משפטית ועניינית.
הפקדת ערובה – המסגרת הנורמטיבית
9. כבר נקבע לא אחת במסגרת תיקי פירוק ופשיטות רגל, כי ניתן לחייב מגיש בקשה (בין אם נושה; בין אם חייב) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות בעל התפקיד. המקור החוקי הינו סעיף 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, במקרה של מגיש בקשה אדם פרטי, וסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 כמגיש הבקשה הינו חברה בע"מ. כידוע, חיוב אדם בשר ודם בהפקדת ערובה לפי תקנה 519(א) הינו דבר חריג הנעשה בהתאם לשיקול דעתו של ביהמ"ש. מנגד, הנחת היסוד הגלומה בהוראות סעיף 353א היא כי חברה צריך שתפקיד ערובה להוצאות, אלא אם כן סבר בית המשפט כי הנסיבות אינן מצדיקות ביצוע ההפקדה או שהחברה הוכיחה שיש באפשרותה לשאת בתשלום ההוצאות אם תחויב בהן. במקרה שלפנינו מגישת הבקשה הינה חברה בע"מ. אצטט להלן פסקי הדין בהם נקבע שיש להשית ערובה לחיוב הוצאות על אדם בשר ודם, לפיכך מקל וחומר הדברים ישימים גם במקרה של חברה.
10. ברע"א 4037/12 רחל סופר סייג נ' עו"ד איתן ארז אישר כב' הש' עמית את החלטת כב' הש' אלשייך אשר חייבה את החייבת בהפקדת ערובה במסגרת בקשת האחרונה להעביר את הנאמן מתפקידו, תוך הדגשה שמדובר לחריג לכלל:
"תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת, כי הרשם או בית המשפט רשאים לצוות על תובע להפקיד ערבון להבטחת הוצאותיו של נתבע אם תידחה התביעה. חיוב בהפקדה כתנאי לדיון בתביעה או בבקשה הוא צעד חריג שעלול לפגוע בזכות הגישה לערכאות, והלכה פסוקה היא שבית המשפט לא יחייב תובע בהפקדת ערובה אך ורק בשל עוניו והחשש שידו לא תשיג תשלום הוצאות לנתבע (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1)645, 650 (1990)), והדברים נכונים במיוחד כשמדובר בבקשה במסגרת הליכי פשיטת רגל. לא בכדי, החובה להפקיד ערבון נשמרה להליכי ערעור, בר"ע או דיון נוסף, כך שברגיל, הגשת הליך לבית משפט בערכאה ראשונה אינה כרוכה בהפקדת ערובה, ועל בית המשפט לנהוג בעניין זה בסבירות ובמתינות (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 750 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן)).
הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים (גורן, שם; רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים אברהים, פ"ד נח(5) 865 (2004)). רציונל זה עומד אף אל מול זכות הגישה לערכאות והנגישות לבית המשפט, שאין חולק על חשיבותן.
המקרה שלפנינו הוא אחד מהמקרים מצדיקים הטלת ערובה על רקע רציונל זה, ואין לי אלא להפנות לנימוקים הרבים שפורטו בהחלטתה הנ"ל של השופטת אלשיך. כאמור, המבקשת מנהלת עשרות הליכים משפטיים בערכאות שונות, איננה נוהגת לשלם הוצאות שהושתו עליה, ונראה כי היא עושה שימוש לרעה בהליכים כדי להתיש את הנאמן, הנושים ובית המשפט. לא למותר לציין את התרשמות בית משפט קמא כי המבקשת היא "חייבת מתוחכמת העושה דין לעצמה, באורח שאין לו מקבילות רבות בתיקי פשיטת רגל" (פסקה 7 להחלטה מיום 15.9.2011). לכך יש להוסיף כי על פניו, ומבלי לקבוע מסמרות, נראה כי מרבית טענותיה של המבקשת אינן מבוססות דיין, וסיכויי הבקשה נמוכים".
11. ואין זה המקרה היחיד כאמור בו בית משפט חייב בהפקדת ערובה בגין הגשת בקשות בתיק פש"ר. בתיק פש"ר 2059/04 חנן זלצמן נ' הכנ"ר (11/6/2013) [פורסם במאגרים] חייבה כב' השופטת אברהמי את הנושה יחזקאל יפת עודי בהפקדת ערובה כתנאי לדיון בבקשה אותה הגיש להעברת הנאמנים מתפקידם. וכך נקבע באותו מקרה: " לא היתה מחלוקת, ומטעם טוב, בדבר סמכותו של בית המשפט לחייב מבקש בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות משיבים, גם בבקשות בהליכי פשיטת רגל (ר' למשל החלטת כב' השופט עמית מיום 18.10.12 ברע"א 4037/12 סופר-סייג נ' עו"ד ארז). אין גם מחלוקת כי חיוב בהפקדה כתנאי לדיון בהליך הוא צעד חריג. הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע הליכי סרק ולהבטיח את תשלום הוצאותיו של הצד שכנגד, במיוחד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים. "רציונל זה עומד אף אל מול זכות הגישה לערכאות והנגישות לבית המשפט, שאין חולק על חשיבותן" (רע"א 4037/12 הנ"ל)".