אלי בקאל נ' לי מעון בע"מ ואח', בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' נ' רפאלי ואח'

לפני ערעור לפי תקנה 96(א) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה–1985, על הכרעת הנאמן מיום 19.2.17 בתביעות החוב של המערערים. המערערים הם דיירים שרכשו 14 דירות מגורים בבניין מגורים באשדוד.

הרקע להגשת הערעור

1.ביום 5.9.2010 הוכרז מר שמעון רפאלי פושט רגל (להלן: "החייב") ועו"ד יששכר בר הלל התמנה כנאמן על נכסי החייב. הנאמן התמנה קודם לכן למנהל מיוחד (החלטת כב' השופט ד' מינץ מיום 5.9.10 בתיק פש"ר 6072/09).

2. לי מעון בע"מ (להלן: "החברה") היתה חברה קבלנית אשר התקשרה בשנת 1989 עם המערערים, קבוצת רוכשי דירות, בחוזי מכר של מקרקעין בבעלותה והסכמים למתן שירותי בנייה, לבניית 14 יחידות דיור באשדוד. בשנת 1991 נערך בין הצדדים הסכם נוסף, בו התחייבה החברה להשלים עבור המערערים את בניית הבניין והדירות.

בחוזים הנ"ל נכלל סעיף בוררות, אשר קבע כי במקרה של סכסוך בין הצדדים, יכריע בו הרב משה חיים שיינפלד מבני ברק (להלן: "הבורר").

3.למערערים היו טענות שונות כלפי החברה בעניין ליקויי בנייה, איחור במסירה, ירידת ערך וטענות נוספות והצדדים קיימו בעניין זה בוררות בפני הבורר.

4.ביום 14.12.04 נתן הבורר את פסק הבוררות, בגדרו חייב את החברה ואת מנהלה שמעון רפאלי לשלם למערערים סכום כולל של 264,317 דולר בגין ליקויי בניה, ירידת ערך הדירות, איחור במסירת הדירות ופיצוי בגין הפרת ההסכמים.

5.ביום 12.12.05 כתב הבורר מכתב לב"כ המערערים בגדרו הוסיף ופסק טרחת עו"ד בשיעור של 10% מהסכום הכולל שנפסק, הוצאות עבור שכ"ט מהנדס, שכ"ט עו"ד בגין הבוררות הראשונה וכן הוצאות הבוררות. כמו כן, נקבע פיצוי בגין אי רישום הדירות ע"ש המערערים עד ליום 15.11.05.

6.בכל הנוגע לפסק הבוררות ולהשלמתו במכתב הנ"ל הוגשו לבית משפט זה, בקשה לאישור הפסק ובקשה לביטולו, מטעם החברה ומטעם החייב. ביום 27.8.07 ניתן פסק הדין בתובענות הנ"ל, בגדרו בוטל הפיצוי שנפסק למערערים בגין אי רישום הדירות במועד, בוטל פסק הבוררות המשלים כפי שפורט במכתבו של הבורר והדיון הוחזר לבורר בבקשות המערערים לתיקון והשלמת הפסק, למעט חלק מסוים לגביו נקבע שלבורר לא היתה סמכות לדון. כמו כן, הוחזר הפסק לבורר לשם השלמה בעניין היתרות החוזיות להן טענו החברה והחייב ולשם הבהרת החיוב בפיצוי לגבי הרכוש המשותף. כל יתר חלקי הפסק אושרו ובכפוף לאמור לעיל, נדחתה הבקשה לביטול פסק הבורר.

7.ביום 15.9.08 ניתן פסק בורר משלים, בגדרו ביטל הבורר את החיוב בפיצויים בגין אי רישום הזכויות על שמם; הבהיר כי הסכום שנפסק בגין הליקויים ברכוש המשותף הוא 109,984 דולר; וקבע כי החברה והחייב לא הוכיחו (אפילו לכאורה) את קיומו של חוב בסך 123,124 דולר שלדבריהם נותרו המערערים חייבים להם. נקבע, כי הסכום הכולל נשאר בעינו, דהיינו, 264,317 דולר, נכון ליום 14.12.04.

תביעות החוב והכרעת הנאמן

8.תביעות החוב הוגשו על ידי המערערים ביום 10.1.2010. ביום 19.2.17 ניתנה הכרעת הנאמן בתביעות החוב. במסגרת הכרעתו, אישר הנאמן סך של 92,518 דולר עבור כל קבוצת המערערים (תוך חלוקת הסכום הנ"ל בין המערערים השונים) כאשר הסכום הומר לש"ח לפי שער הדולר ביום צו הכינוס (13.7.2009) לסך של 368,868 ₪.

טענות הצדדים בתמצית

9.לטענת המערערים יש לבטל את הכרעת הנאמן ולהורות כי תביעות החוב, המבוססות על פסק הבוררות, תוכרנה במלואן שכן אל לו לנאמן לשים עצמו כשופט הרשאי לבטל את פסק הדין שאישר את פסק הבורר, בהעדר סמכות לפעול כך.

10.במסגרת הערעור תקפו המערערים את הכרעות הנאמן בסוגיות הבאות:

א. הנאמן הכריע כי המערערים נותרו חייבים כספים בגין רכישת הדירות בסך של 123,124 דולר. לטענת המערערים, קביעה זו עומדת בסתירה חזיתית עם פסק הבורר, בו נקבע כי החברה והחייב לא הוכיחו את קיומו של חוב זה.

ב. הנאמן הכריע כי המערערים זכאים לשכ"ט בשיעור 10% והוצאות בוררות בסך 7,000 דולר בלבד, ולטענת המערערים בכך הפחית הנאמן את יתר רכיבי ההוצאות שנפסקו על ידי הבורר.

ג. הנאמן ביטל את הפיצוי בגין ליקויים ברכוש המשותף בסך של 51,655 דולר ולטענת המערערים, מדובר בסכום שנפסק על ידי הבורר ואושר על ידי בית המשפט.

ד.הנאמן קבע כי לא תשולם ריבית על החוב שנפסק בבוררות ולטענת המערערים, חל על תשלום החוב חוק פסיקת ריבית והצמדה, ביחס לתקופה שבין שנת 2004 ועד לשנת 2017.

11.המערערים טוענים לניגוד עניינים בעבודת הנאמן, עקב היותו מייצג את בנק לאומי לישראל בע"מ, שהוא אחד הנושים הלא מובטחים של החייב. נטען כי הנאמן הכיר בסכום השווה לכ-17% מסכום החוב המגיע למערערים על בסיס פסק הבורר ופסק דינו של בית המשפט וקביעה זו משרתת את הבנק שגם הוא נושה בלתי מובטח "המתחרה" על כספי החייב שיחולקו בין הנושים.

12.לטענת הנאמן, אותו חלק מפסק הבורר שאושר על ידי בית המשפט המחוזי, אושר על ידו בגדרה של הכרעת החוב ואילו החלק שבוטל בפסק דינו של בית המשפט, נדחה על ידו. לפי עמדת הנאמן, בכל הסוגיות שבמחלוקת בערעור, לא קיימות קביעות בפסק הדין של בית המשפט ועל כן, הייתה לו סמכות לדון ולפסוק כפי שפסק.

13.בכל הנוגע לסוגיות שבמחלוקת טוען הנאמן כי ראשית, ביחס לחוב המערערים כלפי החייב, הכרעתו של הבורר בפסק דינו המשלים אינה יכולה לעמוד ומאחר והמערערים לא הוכיחו בפניו את תשלום מלוא התמורה, נקבע שיש לקזז מתביעתם את הסכום של 123,124 דולר בהתאם לטענות החייב. שנית, טוען הנאמן כי השלמת הבורר מיום 12.12.05 פגומה, שכן ניתנה במעמד צד אחד ומשום כך אושר החיוב בשכ"ט בשיעור 10% והחיוב בהוצאות הבוררות בסך 7,000 דולר בלבד, ללא אישור והכרה בהוצאות הנוספות שפסק הבורר. שלישית, ביחס לפיצוי בגין נזקים לרכוש המשותף סבר הנאמן כי הבהרת הבורר מיום 15.9.08 הינה "לאקונית, סתמית ונטולת כל הגיון". הנאמן סבר כי הפיצוי צריך להתבסס על עלות התיקון בערכים עכשוויים כפי שנעשה בחוות הדעת מטעם הבורר, אולם מאחר וחוות דעת המומחה לא הומצאה לנאמן, נקבע על ידו כי הפיצוי יהיה בסך של 223,355 ₪ אותו יש לתרגם לדולרים ליום מתן פסק הבורר (14.12.04) וכך להעמידו על 51,655 דולר. נקבע כי סכום הערבות הבנקאית שחולטה על ידי המערערים אותה הם פדו לחובת החברה (בסך 59,000 דולר), יקוזז כנגד מלוא הסכום הנ"ל ויתרת הערבות תקוזז מהפיצוי המוסכם שנפסק לטובת כ"א מהמערערים.

רביעית, ביחס לנושא הצמדה וריבית לאחר פסק הדין, טען הנאמן כי הבורר קבע בפסק הבוררות כי אין מקום לפסוק ריבית והצמדה מאחר והצדדים גילו דעתם שהם סומכים על ערך הדולר. בהתאם לכך קבע הנאמן כי כל רכיבי תביעות החוב יאושרו בערכים דולריים, לפי השער היציג ביום מתן צו הכינוס (3.987 ₪ לדולר).

14.אשר לטענת ניגוד העניינים שהעלו המערערים, השיב הנאמן כי מזה שנים ידוע למערערים כי את הליך פשיטת הרגל יזם בנק לאומי באמצעות משרד הנאמן והמערערים לא ביקשו שגורם אחר יבדוק את תביעות החוב, למרות שהוצגה בפניהם האפשרות כי הדבר ייעשה על ידי המפרק של החברה, אשר בדק את תביעות החוב של הבנקים. נטען כי כבישת טענת פסלות עד לאחר ההכרעה בתביעות החוב היא התנהגות פסולה המצדיקה דחיית הטענה.

15.עמדת הכנ"ר בדיון שהתקיים בפניי הינה כי סמכות הנאמן "להציץ" מאחורי פסק הבורר היא סמכות מצומצמת למקרים חריגים בלבד. לטענת נציגת הכנ"ר, הנאמן התערב רק בסוגיות שלא אושרו על ידי בית המשפט המחוזי, בסוגיות לגביהן היו סתירות בפסק הבורר, או באותן סוגיות שהמערערים ביקשו לתת פרשנות לפסק הבורר. בכל הנוגע לחיוב בריבית בגין התקופה שלאחר פסק הבורר נטען כי תביעות החוב מוכרעות על בסיס שיעורן במועד צו הכינוס ורק אם מתברר כי יש עודף בקופת הנאמן המאפשר לשלם ריבית, אזי נעשה תחשיב לגבי תביעות כל הנושים של הריבית בגין התקופה שלאחר מועד צו הכינוס.

דיון והכרעה

16.השאלה העיקרית שיש לדון בה במקרה זה נוגעת לסמכותו של הנאמן בפשיטת רגל "להציץ" מאחורי פסק הדין עליו מתבססת הוכחת חוב המוגשת לו.

17.ההלכה היא כי כאשר מוגשת לנאמן הוכחת חוב המבוססת על פסק דין, הוא רשאי להציץ מאחורי פסק הדין ( "to go behind the judgement") ולבחון את התמורה שניתנה בעדו. כך גם לגבי בדיקתו של פסק דין המוגש בבקשת נושה למתן צו כינוס (ע"א 471/65 מפרק חברת קסטנבאום לייצור בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(3) 46). אחד מן הטעמים לכך, יסודו בחשש מפני קנוניה בין החייב לבין מקורביו, שתאפשר הברחת רכוש החייב לחוף מבטחים, הרחק מידי הנושים. הצדקה לכלל הנ"ל מתעוררת גם מקום בו הושג פסק הדין בתרמית או כאשר לא היה כל דיון לגוף העניין (ע"א 1057/91 הרצל נ' מכטינגר, 28.7.92 (להלן: "עניין מכטינגר")).

18.בעניין מכטינגר לא התעורר חשד ולא היתה טענה כי פסק הדין הושג בתרמית או כי יש בו עיוות דין. ההליך התנהל לפני בורר והיה כרוך בבירור עובדתי מפורט. בית המשפט העליון קבע כי במצב זה, אל לו למפרק לתהות לגבי פסק הדין בלא שהתקיימו הנסיבות המיוחדות (תרמית, קנוניה או עיוות דין) וציין כי כך נפסק גם לגבי חוב שנקבע בפסק בורר (שם, בפסקה 6).

בעניין מכטינגר הורה בית המשפט המחוזי להחזיר את הפסק אל הבורר להשלמתו בסוגיה מסוימת שנדונה בפסק הבורר ולאחר מכן נתן הבורר החלטה המשלימה את פסקו המקורי. לאחר שהחברה נכנסה להליכי פירוק, הגיש המערער למפרק הוכחת חוב ובה כלל גם תביעות הנוגעות להלוואות מסוימות. המשיב טען בפני המפרק כי המערער מנוע מהעלאת תביעותיו לנוכח ההכרעה באותם עניינים בפסק הבורר, אשר הפך לחלוט ומהווה מעשה בית דין. מפרק החברה דחה את הטענה וסבר שאין כל מניעה שהוא יבדוק אם מגיעים חובות אלה, אם לאו. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיב ובית המשפט העליון אישר מסקנה זו, למעט ביחס לפריט אחד ויחיד להוכחת החוב, ביחס אליו לא קבע הבורר מסמרות באומרו: "בהיעדר ידיעה לגבי היבטים שונים של העניין וביניהם דרך הטיפול ביתרות אלה לצרכי מיסוי, אינני קובע החלטה לגבי הטיפול בהם, אלא המלצה בלבד". בהמשך ההחלטה נאמר כי אם ימונה לחברה מפרק, יצטרך הלה לקיים את הבירורים והבדיקות בעניין היתרות הנ"ל. לאור הדברים האלה, קיבל בית המשפט העליון את הערעור והחזיר על כנה את החלטת המפרק ביחס לאותו פריט בהוכחת החוב.

19.עתה נשוב לעניינו ונבחן ביחס לרכיבי תביעת החוב, האם הנאמן רשאי היה להחליט כפי שהחליט, לאור ההלכות שנזכרו לעיל.

20.ראשית, ביחס לקביעת הנאמן כי המערערים נותרו חייבים סכום של 123,124 דולר. בעניין זה נקבע בהשלמה לפסק הבורר כי טענות החברה והחייב בדבר יתרת חובם של המערערים לא הוכחה, אפילו לא לכאורה. בנסיבות אלה, לא היה הנאמן רשאי להתעלם מקביעת הבורר ולדון בסוגיה זו מחדש.

הנאמן קבע כי הכרעתו של הבורר בעניין זה "לא יכולה לעמוד" וכי בסוגיה זו הוא לא מוכן להניחה מבלי לרדת לשורש העניין, לאור טענת המערערים בבוררות ביחס לעדותה של מנהלת החשבונות של החברה אשר נסמכה על מסמך מזוייף. לדעת הנאמן, תצהירה של מנהלת החשבונות מהווה ראיה שראוי לבחון. נראה לי כי בעניין זה טעה הנאמן, אשר החליט להתעלם מפסיקת הבורר, בניגוד לכללים שנקבעו בעניין מכטינגר.

בהקשר זה התעוררה השאלה האם פסק הבורר המשלים אושר בבית המשפט המחוזי, אם לאו. בהחלטתו ציין הנאמן כך:

"אני למד מהנושים [המערערים - א.ד.] עצמם כי בשנת 2008

הגישו הנושים בקשה נוספת לאישור פסק הבורר המשלים ולא ביקשו לבטל את הקביעה לעניין הריבית המשפטית" (סעיף 13 להכרעת החוב).

לאור התייחסות זו של הנאמן לטענת המערערים, לא ניתן להתעלם לחלוטין מן הטענה בדבר אישור פסק הבורר המשלים.

מכל מקום, אני סבור כי הנאמן לא רשאי "לבטל" את הכרעת הבורר בפסק דינו המשלים, תוך קביעה כי המערערים נותרו חייבים תמורה בעד הדירות, מבלי שאף היו בפני הנאמן ראיות בדבר יתרת חוב זה.

21.שנית, בכל הנוגע לחיוב בהוצאות בגדרה של השלמת פסק הבורר. בעניין זה נקבע בפסק דינו של בית המשפט כי אין מנוס מביטול השלמה זו של פסק הבורר, אשר נעשתה במעמד צד אחד, מבלי שהתאפשר לחברה ולחייב להגיב על טענות ב"כ המערערים. בית המשפט החזיר הדיון בבקשות המערערים לתשלום ההוצאות לבורר, להשלמה או לתיקון הפסק.

בהשלמה לפסק הבורר מיום 15.9.08 שניתנה בעקבות פסק הדין אין התייחסות לחיוב בהוצאות, למרות שבית המשפט החזיר את הדיון בעניין זה לבורר.

בהכרעת החוב קבע הנאמן בסעיף 4 כי בית המשפט המחוזי לא החזיר לבורר את סוגיית החיוב בהוצאות. לפי הנאמן, רשאי בורר לתקן את פסק הבוררות בענייני הוצאות הבוררות, אך לא במעמד צד אחד (סעיף 5 להכרעת החוב). עוד הוסיף הנאמן כי לאור פסק הדין שלא החזיר את ענייני ההוצאות לבורר, הוא מאשר את רכיבי שכר הטרחה בגובה 10% בתוספת מע"מ וכן את הוצאות הבוררות בשיעור 7,000 דולר בלבד. אני סבור כי בעניין זה נתפס הנאמן לכלל טעות. החיוב בשכ"ט בשיעור 10% והסכום של 7,200 דולר בגין הוצאות הבוררות נכללו במכתב הבורר מיום 12.12.05 לב"כ המערערים, בגדרו גם פסק הוצאות עבור עבודת המהנדס ושכ"ט בגין הבוררות הראשונה. לנושא זה הוקדשו פסקאות 23-27 לפסק דינו של בית המשפט, אשר בסופם נקבע כי השלמת פסק הבוררות נפגמה בכך שנעשתה במעמד צד אחד בלבד ובנסיבות אלה, אין מנוס מביטול השלמה זו של פסק הבוררות והחזרת הדיון להשלמה או לתיקון של פסק הבוררות (פסקה 27 לפסק הדין של בית המשפט) למעט הוצאות הבוררות הקודמת וההוצאות שהוציאו המערערים כדי לקדם את רישום הבית בטאבו ובעניין הפיצוי בשל אי רישום הדירות מאז 15.11.05, ביחס אליהם נקבע שלא היתה לבורר סמכות להשלים את פסקו (פסקה 25 ביחד עם פסקה 30(ב) לפסק הדין של בית המשפט).

העולה מן המקובץ הוא שנושא שכר הטרחה וההוצאות בבוררות הוחזרו לדיון בפני הבורר, אשר לא נתן דעתו עליהם בפסק דינו המשלים מיום 15.9.08. מאחר ובית המשפט קבע שהבורר חרג מסמכותו בפסיקת הוצאות הבוררות הקודמת, החיוב היחידי בו הנאמן לא הכיר בגדרה של הכרעת החוב הינו החיוב בגין ההוצאות שנפסקו עבור שכר טרחתו של המהנדס ברגמן (7,000 דולר). חיוב זה בוטל בפסק דינו של בית המשפט המחוזי והוחזר לדיון בפני הבורר, אשר התעלם בהשלמת הפסק מנושא החיוב בהוצאות ולא דן בו.

המסקנה היא כי אין בפנינו פסק בורר תקף הכולל חיוב זה ורשאי היה הנאמן לדון בסוגיה זו, מבלי שידיו כבולות בפסק הבורר.

הנאמן לא הכיר בתביעת החוב הנוגעת לשכר המהנדס, מבלי שנימק את החלטתו. הכלל הוא כי התערבות בית המשפט בשיקול דעתו של בעל תפקיד בתביעות חוב תעשה במשורה (ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' שושני, 27.12.10).

לאור הכלל הנ"ל, אינו מוצא מקום להתערב בהחלטת הנאמן בסוגיה זו והערעור בנקודה זו נדחה.

התוצאה היא אפוא כדלקמן: בית המשפט המחוזי ביטל בפסק דינו את החיוב שנכלל בפסק הבורר המשלים מיום 12.12.05 בנושא הוצאות הבוררות הקודמת בהעדר סמכות (סעיף 25 לפסק הדין). החיובים בשכר טרחת עו"ד בשיעור 10% בתוספת מע"מ ובהוצאות הבוררות בסך 7,200 דולר הוכרו על ידי הנאמן. החיוב היחיד שלא הוכר (והיה בסמכות הבורר) על ידי הנאמן הוא החיוב בשכ"ט המהנדס. בנוגע לרכיב הוצאות זה, נדחה הערעור על הכרעת המפרק, שלא הכיר בו.

22.שלישית, בנוגע לפיצוי בגין הליקויים ברכוש המשותף. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו (פסקה 15) כי פסק הבוררות דורש הבהרה, משום שלא ברור כיצד הגיע הבורר לסכום של 109,984 דולר ועוד פחות ברור כיצד פסיקת סכום זה עולה בקנה אחד עם קביעת הבורר שבפרק הסיכום בעמ' 8 של הפסק, לפיה עבודות התיקון של הרכוש המשותף "מוערכות בסך של 223,355 ₪ נכון להיום".

בפסק הבורר המשלים מיום 15.9.08 התייחס הבורר לסוגיה זו והבהיר כי מאחר ולאורך כל הבוררות וכל ההתחשבנויות הכספיות נפסקו דולרית, אין מנוס גם בסעיף זה (סעיף 11 לפסק הבורר) שהסכום הוא 109,984 דולר. הנה כי כן, הבורר פעל בהתאם לפסק הדין והבהיר כי סעיף 11 לפסק הבורר יתוקן וכי במקום הסכום של 223,355 ₪ יבוא הסכום 109,984 דולר. בהכרעת החוב נכתב על ידי הנאמן כי "הבהרת הבורר הינה לאקונית וסתמית ונטולת כל היגיון והיה מקום לצפות מהבורר להסביר את דרך החישוב". הבורר ציין בגדרה של ההשלמה כי בהתאם לפסק דינו של בית המשפט, הצדדים חזרו אליו וכי התקיים דיון נוסף בפניו עם הצדדים. בנסיבות אלה, איני סבור שהנאמן היה רשאי להתעלם מהבהרת הבורר ולהכריע מחדש בסוגיה זו. לאור האמור, אני מקבל את הערעור על הכרעתו של הנאמן, בכל הנוגע לרכיב זה.

23.רביעית, בכל הנוגע לשלילת ריבית והצמדה. בערעור נטען כי טעה הנאמן בקביעתו כי לא תשולם ריבית על החוב הפסוק למרות שחלפו 13 שנים מיום מתן פסק הבורר וכן בקביעתו כי שער הדולר המחייב הוא השער הידוע ביום מתן צו הכינוס. לטענת הנאמן, הבורר קבע פעם אחר פעם ובאופן עקבי כי המערערים אינם זכאים לריבית או להצמדה שקלית וכי החיובים ישאו הצמדה לדולר בלבד לפי השער ביום התשלום. הנאמן מציין כי המערערים לא ערערו על קביעת הבורר בעניין זה "ואף הגישו בקשה לאישור פסק הבורר הן ב-2006 ולטענתם אף ב-2008" והעניין אושר על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו. עוד ציין הנאמן כי כל תביעות החוב שהוגשו לו, הוכרעו לפי יום מתן צו הכינוס (13.7.09) ובשלב זה, לא מוכרת לאף נושה ריבית לתקופה שלאחר צו הכינוס. נטען כי ההתייחסות בערעור לתקופה שמיום הכינוס ועד לשנת 2017 אינה בתום לב. בכל הנוגע לרכיב זה של תביעת החוב, אין בערעור ממש. הבורר דחה בפסק הבוררות את הדרישה לריבית והפרשי הצמדה ואף בגדרה של ההשלמה חזר על כך שכל ההתחשבנות בין הצדדים היתה דולרית. מכאן שצדק הנאמן בכך שאישר את כל רכיבי תביעות החוב בערכים דולריים, והמיר את סכומי החוב לשקלים, לפי השער היציג הידוע ביום מתן צו הכינוס.

בהתאם לסעיף 71(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"), המועד שבו יחושב שוויו של חוב הנקוב במטבע זר הינו יום מתן צו הכינוס (ראו גם אצל צ. כהן, פירוק חברות, מהדורה 2, כרך א', בעמ' 294, ביחס למועד חישוב חוב במטבע זר ביום מתן צו הפירוק של חברה). בהתאם לסעיף 81 לפקודה, הנאמן רשאי, לפי שיקול דעתו, לקבוע כי על כל החובות שנתבעו בפשיטת רגל, יתווספו, החל מיום צו הכינוס ועד לתשלומם בפועל, ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית. תקנה 101 לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה-1985 (להלן: "התקנות"), קובעת כי החלטתו של נאמן לפי סעיף 81 לפקודה לעניין הוספת הפרשי הצמדה וריבית, לא תיעשה אלא לאחר שישולמו במלואם כל החובות שנתבעו בפשיטת הרגל. החלטה כאמור תינתן תוך 60 ימים מיום תשלום הדיבידנד הסופי.

הנה כי כן, החלטת הנאמן עולה בקנה אחד עם הוראות הפקודה והתקנות ונכון פעל כאשר תרגם את החיובים הדולריים על פי פסק הבוררות למטבע ישראלי ביום מתן צו הכינוס. כל עוד לא שולמו במלואם כל החובות שנתבעו, נכון עשה הנאמן כאשר לא הוסיף לסכום החוב הפרשי הצמדה וריבית ביחס לתקופה מיום צו הכינוס ועד למועד הכרעתו (19.2.17). בהתאם לתקנה 101 לתקנות, הנאמן יוכל להידרש לתוספת הריבית וההצמדה, לאחר שישולמו במלואם כל החובות, ככל שניתן יהיה לפעול כך.

24.בכל הנוגע לטענות המערערים בדבר ניגוד עניינים בעבודת הנאמן, הגישו המערערים אף בקשה להעברת הנאמן מתפקידו, ממנה הם חזרו, לאור המלצת בית המשפט. המערערים מודעים מזה תקופה ארוכה כי משרדו של הנאמן ייצג את בנק לאומי וב"כ המערערים היה נוכח בדיון בבית המשפט כאשר הוחלט (ביום 5.9.10) להכריז על החייב פושט רגל, לבקשת בנק לאומי, באמצעות הנאמן. משום כך, אין לקבל את טענות המערערים והטלת הדופי המקצועי בנאמן הייתה שלא במקומה ואין היא מתקבלת.

סוף דבר

25.הערעור על הכרעת הנאמן בתביעות החוב שהגישו המערערים מתקבל באופן חלקי, כדלקמן:

(א)הערעור מתקבל בכל הנוגע לקביעת הנאמן כי המערערים נותרו חייבים סכום של 123,124 דולר והחלטת הנאמן ביחס לרכיב זה, מבוטלת.

(ב)הערעור מתקבל בכל הנוגע לקביעת הנאמן כי הפיצוי בגין הליקויים ברכוש המשותף יהיה בסך של 51,655 דולר ביום פסק הבוררות (14.12.04). החלטת הנאמן ביחס לרכיב זה מתבטלת. סכום הפיצוי יעמוד על 109,984 דולר ביום פסק הבוררות.

(ג)הערעור על הכרעת הנאמן בכל הקשור להוצאות ושכר הטרחה וכן בכל הקשור להפרשי ריבית והצמדה נדחה.

26.על הנאמן לערוך חישוב מתוקן של החוב, בהתאם לאמור לעיל.

27.לאור העובדה שהערעור התקבל ביחס לשני רכיבים מתביעות החוב אולם נדחה ביחס לשני רכיבים נוספים, אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים

ניתנה היום, י"א תשרי תשע"ח, 01 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.