פר"ק 3929-05-12 לוין ברזל בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ ואח'

לפניי בקשת נאמן, שמונה לצורך בדיקת נסיבות קריסתה של החברה, לקבוע כי יצירות אומנות שרכשה החברה (תמונות ופסלים), ובכלל זה יצירות שנמצאות או שנמצאו במשרדיה (לפי רשימה המצורפת לבקשה - "א"), הן בבעלות החברה. מר אליעזר לוין, מי שהיה בעל השליטה בחברה ומנהלה ("מר לוין"), מתנגד לבקשה בטענה כי מדובר ביצירות שבבעלותו ובבעלות רעייתו, שאותן רכשו בכספם, ושאותן רק איחסנו במשרדי החברה, בדרך של הצגתן ותלייתן שם. 

1. רקע

לבקשת החברה, נתתי ביום 7.5.12 צו הקפאת הליכים נגדה. באותו מעמד הוריתי על מינויו של רו"ח אריאל אלפסי נאמן לניהול החברה, ועל מינויו של עו"ד גיורא רובננקו נאמן לצורך חקירת הסיבות לקריסתה של החברה.

ביום 4.9.12 ניתן תוקף של פסק דין להסדר נושים לרכישת החברה ("הסדר הנושים" – בקשה 24), תוך שהובהר בבקשה לאישור ההסדר כי "הממכר איננו כולל תמונות ופסלים, המצויים בשטח נכס המקרקעין, שלגבי זהות הבעלים בהם קיימת מחלוקת נשואת בקשה מס' 19 ..." (ס' 6 בבקשה 24; ס' 5.2 בהסדר הפשרה), וכי "נושי [החברה] זכאים לפנות לערכאות לביטול 'העדפות במרמה', שבוצעו ככל שבוצעו, בתקופה שסמוך להקפאת ההליכים" (ס' 18.2 בבקשה 24).

2.הבקשה

את הבקשה דנן הגיש עו"ד רובננקו ("המבקש"). על פי הבקשה היו במשרדי החברה, בעת קריסתה, יצירות אמנות רבות ויקרות ערך (רשימת היצירות – נספח א' לבקשה). מבדיקה שערך המבקש עולה כי בשנת 1993 רכשה החברה את היצירות מידי בעל השליטה ורעייתו, תמורת 87,000 דולר, והרכישה נרשמה בספרי החברה בסכום של 251,940 ₪. החברה אף ביטחה את היצירות בסכום של 1.6 מיליון ₪.

כחודשיים לפני מועד מתן צו הקפאת ההליכים התיימר מר לוין לרכוש חזרה את היצירות, כשהוא עושה כן בדרך של רישום פעולה חשבונאית בספרי החברה, שעל פיה רכש לכאורה מר לוין את היצירות בחזרה, בתמורה לערך הדולרי ששילמה החברה כעשרים שנה קודם לכן (332,500 ₪ למועד הרכישה החוזרת). נטען כי מר לוין לא שילם את התמורה לחברה, וכל שנעשה היה חיוב כרטיס הנהלת החשבונות שלו כנגד זכות להחזר של הלוואת בעלים.

לשיטת המבקש חלות בעניין זה הוראות ס' 98 בפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 ("הפקודה"), בדבר ביטול העדפות בהליכי חדלות פירעון, שכן בעת הרכישה החוזרת לא הייתה לחברה היכולת לפרוע את חובותיה. הרכישה החוזרת, שנעשתה תוך שלושת החודשים שקדמו למועד מתן צו הקפאת ההליכים, הייתה מיועדת להעדיף את בעל השליטה מר לוין על פני נושים אחרים.

המבקש מסתמך גם על הוראת ס' 2 בחוק המיטלטלין, תשל"א-1971 ("חוק המיטלטלין"), הקובעת "הבעלות במיטלטלין היא הזכות להחזיק ולהשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה, בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם". לטענתו עצם היותם של המיטלטלין (היצירות) ברשות החברה, מחזקת את המסקנה כי החברה היא הבעלים שלהם.

3.            תגובת מר לוין

לגרסת מר לוין, לא החברה אלא הוא ורעייתו הבעלים של היצירות. לדבריו, במשך השנים רכשו הוא ורעייתו יצירות אומנות שונות. בשנת 1993, כאשר צר היה המקום בביתם, הם העבירו 118 מהיצירות (נספח א' לתגובה) למשרדי החברה, שהיו ממוקמים אז ברחוב אילת ביפו, ובהתאם לעצה שקיבל, נרשמו 118 היצירות הללו בחברה, לצורכי ביטוח, באופן הצהרתי בלבד, בדרך של זיכוי כרטיס הנהלת החשבונות שלו בחברה, בסכום של 237,496 ₪ שהוא שווי היצירות על פי שומה שנערכה לצורכי הביטוח ("היצירות שנרשמו").

בשנת 1998, עם העתקת משרדי החברה לגן יבנה, הועברו כ- 88 יצירות מתוך 118 היצירות שנרשמו למשרדים החדשים, ונוסף על כך, הועברו עוד יותר מ- 100 יצירות נוספות (תמונות ופסלים), שלא נרשמו בחברה ("היצירות שלא נרשמו"). נוסף על יצירות אלו, נמצא בגן יבנה פסל המכונה "המלאך", שאין חולקין כי הוא רכוש החברה.

מר לוין מוסיף וטוען כי אין במיקומן של היצירות במשרדי החברה כדי לשנות את מצב הזכויות בהן. ספק אם החברה יכולה להיחשב כמי שמחזיקה ביצירות, שכן לצורך החזקה נדרשת שליטה וכוונת שליטה, בעוד שאלו נותרו תמיד בידי בני הזוג לוין, שברצותם מותירים את היצירות במשרדי החברה, וברצותם מעבירים אותן למקום אחר. משרדי החברה שירתו למעשה כמחסן חיצוני לאיחסון היצירות ולשמירתן, וכוונת בני הזוג לוין הייתה רק לאחסן ולהציג את היצירות שבבעלותם במשרדי החברה, ולא להעביר את הבעלות בהן לחברה. בני הזוג לוין, כבעלי היצירות, העניקו לחברה "זכות שימוש" מוגבלת ולחלופין "זכות שאילה" ביצירות, הא ותו לא. מכל מקום, לא די בהחזקת החברה ביצירות כדי להקים לה בעלות בהן.