פר"ק 22880-09-13 אמירים צפון בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז חיפה ואח'

המבקש מונה להיות נאמן בהסדר נושים לחברת אמירים צפון בע"מ ("החברה"), ובבקשה הנוכחית (מס' 24) הוא עותר למתן הוראות לחייב את המשיבה לשלם לו סכום של 245,994 ₪, שלטענתו מגיע לחברה בקשר עם הסכם קבלנות משנה שנחתם בחודש מאי 2012 בין החברה לבין המשיבה ("ההסכם").

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושקלתי את טענות הצדדים אני מחליט להיעתר לבקשה.

במתכונתה הקודמת הוגשה הבקשה (מס' 12), ואותה דחיתי מפני שסברתי שעמדת הנאמן בנוגע לדרישה שהופנתה אליו על ידי המשיבה איננה מבוססת די הצורך ולכן גם לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה באותה מתכונת. הבקשה הנוכחית היא איפוא בקשה מתוקנת, שאותה כאמור אני רואה לקבל.

הנאמן טוען שהסכום של 245,994 ₪ הוא סכום המעוכב בידי המשיבה מכוח הוראות ההסכם, אלא שטענתו היא שמדובר בסכום שאינו שנוי במחלוקת וכי החברה זכאית לתשלום מן המשיבה בסכום גדול יותר. הנאמן טוען שבנסיבות העניין אין מקום להתיר למשיבה להתנות את תשלום הסכום האמור בחתימה על כתב קבלה ושחרור שתוצאתו תהיה הקמת מחסום לתביעות של החברה כלפי המשיבה, המבוססות על התחשבנות שיש עוד לעשותה על פי ההסכם.

המשיבה טוענת כי ההסכם הוא הסכם קבלנות משנה לבניית אולם ספורט בנהריה, שהמשיבה זכתה במכרז לביצועו, והיא משמשת כלפי עיריית נהריה כקבלן ראשי. לטענתה, ההסכם מבוסס על העיקרון שתנאיו יהיו צמודים (Back to back) להסכם הקבלנות הראשי שבין המשיבה לעיריית נהריה. המשיבה טוענת עוד כי היא נתנה בידי עיריית נהריה כתב ויתור סופי לשם קבלת הסכום המגיע לה בקשר עם החשבון הסופי, ובעשותה כן היא הסתמכה על מצג שהוצג לה על ידי החברה, שלפיו גם החברה תחתום על כתב ויתור סופי כחלק מן ההתחשבנות בין הצדדים, ולכן המבקש מנוע מלעתור לתשלום הסכום האמור כל עוד אינו מסכים לחתום על כתב ויתור כתנאי להעברת התשלום.

עיינתי בהוראות ההסכם והגעתי למסקנה שטענת המשיבה אינה מבוססת די הצורך, ולכן אני דוחה אותה. בניגוד לטענת המשיבה, לא ניתן למצוא בהסכם הוראה בדבר התניית התשלום בחתימת כתב ויתור סופי, וגם אם יש בהסכם אזכורים כאלה או אחרים להסכם הקבלנות שבין המשיבה לעיריית נהריה, מדובר באזכורים בלבד ולא בהחלה ישירה של הוראות אותו הסכם ליחסים שבין הצדדים על פי ההסכם.

לענייננו רלבנטיות ההוראות שבסעיפים 9, 10 ובמיוחד סעיף 11 של ההסכם. בסעיף זה נקבע כי המשיבה רשאית לעכב 5% מכל סכום שיגיע לחברה "כדמי עיכבון עד להשלמת הפרויקט, מסירתו למזמין העבודות וקבלת תשלום של חשבון סופי". לטענת המבקש, הסכום שהוא עתר לתשלומו הוא הסכום שבו מדובר בסעיף 11, וגם אם ישולם הסכום – התשלום אינו מייתר את התשלומים המגיעים לחברה – לטענת המבקש – בהתאם לסעיף 9 להסכם, שהוראתו היא כללית והוא מזכה את החברה בשכר קבלנות משנה בשיעור של 85% מהסכומים שישולמו למשיבה על ידי עיריית נהריה. יוצא, איפוא, שקביעה מהו הסכום המגיע לחברה על פי סעיף 9 מצריכה התחשבנות, שכמסתבר טרם נעשתה, בעוד אשר בירור הסכום המעוכב, כאמור בסעיף 11, אינו מעורר קשיים והמשיבה לא טענה אחרת. קבלת טענת המשיבה, המתנה את תשלום הסכום המעוקל בכך שהחברה תוותר על כל תביעותיה, איננה מתחייבת מן ההסכם ובמובן מסוים היא נראית לי גם כהתנהלות שיש בה יותר מקורטוב של חוסר תום לב.

אוסיף עוד שהתקשיתי לראות את הבסיס לטענה שהמשיבה הסתמכה על מצג שהציגה לה החברה בעת שהיא מצדה חתמה על כתב ויתור כלפי עיריית נהריה, ראשית מפני שטענת הסתמכות ממין זה מצריכה פירוט ואימות בתצהיר, ושנית – וחשוב יותר – גם לגופה נראית הטענה כבלתי מבוססת. העיקרון הקבוע בסעיף 9 של ההסכם הוא שהחברה תקבל מן המשיבה שכר קבלנות בשיעור של 85% מן הסכום שישולם בפועל למשיבה על ידי עיריית נהריה. במצב דברים זה קשה לראות כיצד טענה או דרישה אפשרית מצד החברה כלפי המשיבה משליכה על ההתחשבנות בין האחרונה לבין עיריית נהריה.

סיכומו של דבר, משלא מצאתי יסוד לטענות המשיבה, אני נעתר לבקשה ומורה שהיא תשלם לחברה, באמצעות הנאמן, את הסכום של 245,994 ₪. התשלום יבוצע ללא דיחוי, ובכל מקרה לא יאוחר מארבעה ימים מעת שתוכן ההחלטה יגיע לידיעת באי כוח המשיבה.