בפניי ערעור על החלטת מפרק בתביעת חוב.
1. המערערים הם 97 עובדים שהועסקו על ידי רשות השידור. ההתדיינות בעניינם החלה ביולי 1992. לאחר הליכים שונים, הוכרו המערערים (כב' השופט הראשי י' נויגבורן, 18.11.04, בית הדין האזורי לעבודה, ירושלים, מוצג 4 להודעת הערעור). כעובדים של רשות השידור לגבי כל תקופת העסקתם. פסק דין סופי בעניינם של המערערים, המכמת את טענותיהם הכספיות, ניתן על ידי בית הדין האזורי לעבודה ביום 14.7.14. המערערים ערערו על פסק הדין. ערעורם התברר כתביעת חוב בפני המפרק. המפרק נתן את החלטתו (להלן – הכרעת החוב) ביום 13.10.15. בהכרעת החוב התקבל חלק מטענות המערערים, וחלק אחר – נדחה.
2. הערעור שבפניי סב על מספר רכיבים בהחלטתו של המפרק. הוא הוגש מכוח סעיפים 117, 118(ב) לחוק השידור הציבורי הישראלי תשע"ד – 2014 (להלן – חוק השידור הציבורי). אדון עתה בעניינים המועלים על ידי המערערים.
3. ריבית והצמדה. בית הדין האזורי לא פסק למערערים הפרשי ריבית והצמדה מלאים מיום היווצר העילה בעניינם. בהקשר זה הפנה בית הדין האזורי לתשובותיו של המומחה מטעמו, מר ארז, אשר חיווה דעתו כי בעצם חישוב זכויותיהם של התובעים לפי שכרם בחודש דצמבר 2009 מתבצעת הצמדה עד לאותו מועד. המומחה הותיר לשיקול דעתו של בית הדין את נושא פסיקת הריבית (ראו תשובתו לשאלה מס' 18 לשאלות הבהרה; ראו גם עדותו, בעמוד 59). בית הדין עמד על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 111/07 ברבי נ' ברבי (11.9.08)), לפיה הפרשי ריבית והצמדה נועדו לשמור על ערכו הריאלי של חוב פסוק, ואין מדובר בענישה של החייב. על פי פסיקה זו, גם השתהות בהגשת תביעה לא הצדיקה סטייה מן הכלל בדבר פסיקת הפרשי ריבית והצמדה מיום הזכאות, ועד למועד התשלום.
4. חרף זאת, לא פסק בית הדין האזורי הפרשי ריבית והצמדה מלאים מיום היווצר העילה. נקבע, כי אין מקום לפסוק הפרשי הצמדה וריבית קודם למתן פסק הדין מיום 18.11.04, בו הוכרו המערערים כעובדים של רשות השידור. בית הדין האזורי ציין בהקשר זה, כי קודם לכן המצב המשפטי הנוגע ליחסי העבודה בין הצדדים לא היה ברור. הוזכר, כי ההליכים התמשכו בשל התנהלות הצדדים ובשל העומס בבית הדין. נקבע, כי יש להתחשב בכך ששכרם של התובעים והזכויות הנגזרות מיחסי העבודה הוצמדו למשכורת 12/2009. התוצאה היא, כי נפסקו לתובעים הפרשי הצמדה מחודש דצמבר 2009 לגבי ביגוד, קרן השתלמות, נסיעות ופדיון חופשה. לתשלומים בגין דמי הבראה וקרן לביטוח הדדי הוספו הפרשי הצמדה מיום 18.11.04. לגבי ריבית, חויבה רשות השידור בריבית בשיעור של 1% מכל הסכומים שנפסקו לטובת התובעים מיום 18.11.04, פרט לפיצויי פיטורין. בהכרעת החוב, המפרק סמך ידו על נימוקים אלה.
5. דין הערעור בנקודה זו להתקבל בחלקו העיקרי. נקודת המוצא היא, כי לבית משפט שיקול דעת רחב בפסיקת ריבית והצמדה. עם זאת, הלכתו של בית המשפט העליון היא כי בהעדר נימוקים מיוחדים, יש לפסוק ריבית על סכומים המגיעים לבעל דין מיום היווצר העילה. הלכה זו עוצבה בתנאי היפר אינפלציה ששררו במשק הישראלי בשנות ה – 80', אשר גרמו לשחיקה מואצת בערך הכסף (ראו ע"א 607/83 אהרון נ' קרסנטי, פ"ד מב(1) 397 (1988), בפסקה 12 לפסק דינו של כב' השופט א' חלימה; ראו גם דברי כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 172/86 בוחבוט נ' וינינגר פ"ד מב(2) 173 (1988), בפסקה 4 לפסק הדין). היא עומדת בעינה גם היום. ברוח זו פסק בית המשפט העליון לא מכבר בע"א 8250/11 קרה – גרד הישרדות מדעית בע"מ נ' פרמה לייף בע"מ (22.6.15), כי רק במקרים נדירים יימנע בית משפט מלהפעיל את מלוא סמכותו לפסוק כי הפרשי ההצמדה והריבית יתווספו ממועד היווצרות העילה (בפסקה 27 שם). ברוח זו גם פסק בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 456/06 אוניברסיטת תל אביב נ' אלישע (16.6.08), בפסקאות 8 – 9).
6. במקרה הנוכחי, לא ניתן טעם מניח את הדעת לאי פסיקת הפרשי ריבית מיום היווצר העילה, ביחס לכל אחד מן המערערים. המערערים היו זכאים לכספים שונים. כספם הוחזק שלא כדין על ידי רשות השידור. אכן, המערערים הוכרו כעובדי הרשות רק ביום 18.11.04. עם זאת, תוקפה של הכרה זו לא היה פרוספקטיבי בלבד. על פי מהותה, קביעה זו הייתה יפה מתחילת עבודתם ברשות. בהקשר זה אף קבע בית הדין הארצי לעבודה בפסק דינו בעניינם של המערערים (ע"ע 300245/97 אסולין נ' רשות השידור פד"ע לו (2001) 689), כי רשות השידור התנתה את העסקתם של המערערים בכך שיקימו תאגידים ויעבדו דרכם, וציין בהקשר זה כי "לחצו של מקבל העבודה על מבצע העבודה להסכים לתבניות העסקה בלתי שגרתיות בדויות מהוה פעולה בחוסר תום לב" (בפסקה 14)). קביעה זו, כי המערערים הינם עובדי הרשות, משקפת את "מערכת היחסים האמיתית והאותנטית בין הצדדים" (שם, בפסקה 19). היא משקפת את מצב היחסים בין הצדדים בפועל. היא משקפת שיקולים של צדק חברתי, ואת תכליות משפט העבודה המגן (שם).
7. בנסיבות אלה, אף כי חלפו שנים ארוכות מאז החל ההליך בעניינם של המערערים, ועד היום, הטעמים שניתנו לא הצביעו על הצדקה עניינית מספקת לסטות במקרה זה מן הכלל של פסיקת ריבית חוקית מיום היווצר העילה, ועד ליום התשלום בפועל. גם העובדה, שניתן להניח כי מדובר בסכומי כסף ניכרים, בשים לב למספר התובעים בהם מדובר, לסכום התביעה ביחס לכל אחד מהם, ולחלוף הזמן הנדון, אין בה די על מנת לקפח את זכויות התובעים בדרך של הימנעות מפסיקת ריבית כאמור.
8. לא נעלמו ממני ההלכות, אליהן מפנה המפרק, בדבר התערבות במשורה בשיקול דעתו של בעל תפקיד בתביעות חוב (ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' שושני (27.12.10), בפסקאות 14 – 16). לא נעלמה ממני גם החלטת כב' השופט מינץ בפר"ק 11446-08-14 נסטלבאום נ' פרופ' דוד האן, כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק רשות השידור (9.2.15), בדבר היקף הביקורת המצומצם אותו יש להפעיל ביחס למפרק רשות השידור. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח העובדה, שההליך בפניי הוא הליך ערעורי שני על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה.
9. גם על פי אמות מידה אלה, אין מניעה לתקן בגדרי ההליך שבפניי טעות משפטית מהותית, הנושאת בחובה פגיעה פוטנציאלית לא מבוטלת בזכויות המערערים. זאת, ברוח פסיקתו של בית המשפט העליון בבג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד מ(1) 673 (1986). בהקשר של פסיקת הריבית, עולה מן המפורט לעיל, כי נפלה טעות כאמור בפסק דינו של בית הדין האזורי, אשר אושר על ידי המפרק. בנסיבות אלה, ישנה הצדקה מלאה להתערבות בהכרעתו של המפרק לעניין זה.
10. אשר לשיעור הריבית אותו יש לפסוק, נתתי דעתי לכך, שגם לגבי המערערים נקבע, כי פעלו בחוסר תום לב, בכך שהסכימו למסגרת המשפטית הפיקטיבית האמורה (בפסקה 21 לפסק דינו הנ"ל של בית הדין הארצי לעבודה). מכך עולה כי המערערים תרמו למצב המשפטי, אשר הוליד את הצורך בהתדיינות בין הצדדים. על פי קביעות בית הדין, ברי כי עיקר האחריות בהקשר זה רבץ על הרשות, אשר לגביה נקבע כי היא שלחצה על המערערים להסכים למתכונת העסקה בדויה. בהתחשב בכך, זכאים המערערים לעיקר הריבית החוקית, מיום היווצר העילה. אני קובע, אפוא, כי סכום הריבית שישולם לכל אחד מן המערערים יעמוד על 75% מסכום הריבית המלא המתחייב על פי החוק מיום היווצר העילה. לכך גם יש להוסיף הפרשי הצמדה, מדצמבר 2009, ועד ליום התשלום בפועל. התיק יוחזר למפרק על מנת שידאג לביצוע החישובים הנדרשים ביחס לכל אחד מן המערערים.
11. הודעה מוקדמת, פיצויים בגין פיטורין שלא כדין. בפסק דינו, בית הדין האזורי דחה את תביעת המערערים לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, ולדמי הודעה מוקדמת. הוא נימק את קביעתו בכך, שיחסי העבודה עם המערערים (לבד מ – 40 שנקלטו בשורות הרשות) נפסקו בשעה שהרשות אינה יודעת כי הם במעמד של עובדים. צורת ההתקשרות שהייתה עם התובעים לא חייבה נקיטת צעדים כלשהם כלפיהם, בהיותם עובדי תאגידים שונים. לכן, לא היו מוטלות על הרשות חובות שונות המוטלות על מעביד, ובכלל זה חובת שימוע. בית הדין קבע, כי אין לחייב את רשות השידור בחובות אשר לא היו קיימות לגביה על פי המצב המשפטי שהיה קיים בעת שהופסקה התקשרותה עם התובעים. בית הדין הוסיף וציין, כי בעת הפסקת יחסי העבודה בין הצדדים עמד בתוקפו פסק דין של בית הדין האזורי, אשר קבע כי אין יחסי עובד מעביד בין הצדדים. לגבי דמי הודעה מוקדמת, הוסיף בית הדין כי תכליתו של תשלום דמי הודעה מוקדמת לעובד היא לאפשר לו לחפש עבודה אחרת בתקופה זו, ותכלית זו אינה רלוונטית בעת מתן פסק הדין.
12. המפרק אישר קביעות אלה בהכרעת החוב. הוא הוסיף, כי המבקשים לא פירטו את הנסיבות הפרטניות של כל עובד שפוטר כטענתו, ולא הוכח כי בהכרח דובר בנסיבות של פיטורים שלא כדין, או נסיבות המצדיקות חיוב הרשות בפיצוי כספי. בהקשר זה נקבע, כי לא ניתן לקבוע באופן גורף כי המבקשים לא ידעו מבעוד מועד על הכוונה לסיים את ההתקשרות עימם או כי סיום ההתקשרות לא נעשה בתיאום עימם.
13. יש ממש בטענת המערערים, כי בקביעה לפיה הרשות פעלה כפי שפעלה על יסוד פסק דינו של בית הדין האזורי, נפלה טעות. הטעם לכך הוא, שפסק הדין האמור ניתן ביום 29.4.97 (ראו מוצג 2 לנספח 3 להודעת הערעור שבפניי). המשיב לא חלק בפניי על טענת המערערים, כי רק שלושה מהם פוטרו לאחר המועד האמור. יוצא, כי בעת הפיטורים של מרבית המערערים, לא עמדה לרשות השידור טענה בדבר הסתמכות סבירה על פסק דין של בית הדין האזורי שעמד בתוקף באותה נקודת זמן. אזכיר, כי בית הדין הארצי קבע כי רשות השידור הייתה נגועה בחוסר תום לב בכל הנוגע למתכונת ההעסקה הנדונה. קביעה זו מקרינה גם על טענה אפשרית לטעות בדין, כבסיס לאי קיום חובות כלפי עובדים בעת פיטוריהם. אוסיף, כי בהקשר זה נטלה הרשות סיכון, לרבות בכל הנוגע לדרך הפסקת עבודתם של העובדים.
14. אשר לקביעת המפרק, כי לא הונחה תשתית פרטנית ביחס לכל אחד מן המערערים. מתכונת ההתדיינות שאומצה במקרה זה הייתה הגשת תצהירים מדגמית מטעם המערערים. מעיון בתצהירים אלה עולה, כי לטענה בדבר פיטורין שלא כדין, ובכלל זה אי קיום שימוע, הונחה תשתית של ממש (ראו תצהיר מר יצחק יצקן, בפסקה 30 ואילך, חלק ממוצג 8 במסגרת נספח 3; תצהיר מר דרור שמחוני, בפסקה 29 ואילך, חלק ממוצג 8 במסגרת נספח 3; תצהיר הגב' יעל ברנר, בפסקה 59 ואילך). בהקשר זה המערערים מעירים בצדק, כי גם בעדותו של מר צימרמן, סמנכ"ל כוח אדם ברשות בתקופה הרלוונטית (להלן – מר צימרמן), אין תשתית המלמדת על קיום החובות הנדרשות בדין טרם פיטורי עובדים. אעיר, כי מדובר בעובדים שפוטרו בשנים 1992 ו – 1994, טרם ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה. בתצהירים אף עולה טענה, אשר יש לה בסיס מציאותי בנסיבות העניין, בדבר עוגמת נפש עקב הפיטורין שלא כדין (סעיף 47 לתצהיר מר יצקן; סעיף 47 לתצהיר מר שמחוני; סעיף 77 לתצהיר גב' ברנר). בהתחשב בכל האמור, לרבות קביעותיו של בית הדין הארצי לעניין תום ליבם של הצדדים, יש לפסוק לכל אחד מהמערערים, על דרך האומדן השמרני, סך של 25,000 ₪ בגין פיטורין שלא כדין. לסכום זה יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק דין זה, ועד ליום התשלום בפועל.
15. יש גם ממש בטענת המערערים, בכל הנוגע לדמי הודעה מוקדמת, כי לחובה זו היבט כספי, העומד בעינו גם תחת ההנחה שרשות השידור פעלה לעניין סיום העסקתם של המערערים על בסיס של טעות בדין. גם העובדה שחלפו שנים מן המועד בו היה על רשות השידור לתת הודעה מוקדמת, אשר תאפשר למי מן המערערים למצוא עבודה אחרת תוך זמן סביר, אינה גורעת כשלעצמה מן הזכות לתשלום בגין אי מתן הודעה מוקדמת. בתצהירים הנזכרים לעיל הונחה תשתית ממשית לכך, שחובת ההודעה המוקדמת לא קוימה כלפי המערערים. משכך, הם זכאים לתשלום בגין עניין זה, בשיעור המפורט בתצהיריהם, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין, בהתאם לקביעות לעיל. הדברים אינם חלים ביחס לאותם מערערים, אשר עבודתם הופסקה לאחר מתן פסק דינו של בית הדין האזורי בשנת 1997, ועל יסוד פסק הדין האמור.
16. בהמשך לאמור לעיל, בשני עניינים אלה, עולה טעות בעלת היבט עקרוני משפטי, אשר תיקונה מתחייב על מנת שייעשה עם המערערים צדק. יוצא, כי קיימת עילה להתערבות בהכרעתו של המפרק, גם על פי אמות המידה המצרות עליהן עמדתי.