1. 1. התובע נפגע בברכו הימנית ביום 10.2.04 כתוצאה ממעידה במהלך עבודתו. לטענת התובע יש לקבוע כי הארוע בו היה מעורב הוא בגדר "תאונת דרכים" כמשמעו של ביטוי זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק). הנתבעת 2 טענה כי הארוע לא התרחש באופן בו טען התובע, וכי הפגיעה לא אירעה במסגרת "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק.
נסיבות הארוע
2. 2. לטענת התובע אירעה התאונה תוך כדי כניסתו לרכב ששימש אותו ואת חבריו לצוות בעבודתם בשטח (התובע וחבריו הם עובדים של חברת החשמל). לטענת הנתבעת התאונה לא אירעה כמתואר על ידי התובע, ופגיעתו נבעה מהילכדות רגלו בין אבנים בשטח, ללא כל קשר לכניסה לרכב, כפי שעולה גם לכאורה מהודעה שמסר למעבידתו מיד בסמוך לאחר התאונה. טענות עובדתיות אלה ידונו להלן, ולאחר שתוכרע השאלה העובדתית האופפת את נסיבות הארוע - תדון נפקותה המשפטית של ההתרחשות העובדתית.
3. 3. על פי הנטען בסעיף 5 לכתב התביעה נפגע התובע "אגב עלייתו לרכב למטרת תחילת נסיעה", כאשר תוך כדי פעולה זו מעד ונפל. בתצהיר עדותו הראשית, מיום 17.11.05, מסר התובע בסעיף 3 גירסה מלאה יותר, לפיה "בסיום יום העבודה התחלנו להתארגן לקראת החזרה מהשטח". הוא פתח את דלת הרכב "והייתי עם רגל אחת על האבנים שהיו ליד הרכב ואת הרגל השניה כבר הנחתי על המדרגה של הרכב שהיתה גבוהה. באותו רגע עקב התנועה של הכניסה לרכב איבדתי את שיווי משקל, והרגל החליקה ונתפסה בין האבנים. סובבתי את הברך".
4. 4. חברו לצוות העבודה, הנתבע 1, מסר בסעיף 4 לתצהירו כי ישב ליד ההגה ושמע כי פותחים את הדלת האחורית הימנית. "הסתכלתי אחורה וראיתי שאילן נכנס לתוך הרכב כשפתאום הוא איבד שיווי משקל ונפל. אציין שראיתי את אילן מחזיק את הדלת בעת הכניסה לרכב". התובע לא ציין בתצהירו כי אחז בדלת, אך השלים פרט זה במהלך חקירתו הנגדית (עמ' 6 לפרוטוקול עדותו, שורה 13). עד נוסף מטעמו של התובע, חברו לעבודה ששון דחליקה, ששימש כסגן מנהל העבודה, מסר בסעיף 3 לתצהירו כי עמד בחזית הרכב "וראיתי שאילן מנסה לעלות לרכב כשפתאום הוא מתמוטט ונופל על הריצפה".
5. 5. כנגד עדויות אלה עומדות שתי הודעות שמסר התובע לחברת החשמל בסמוך עד מאד לארוע. הודעות אלה לא נגבו על ידי חוקר מטעם חברת הביטוח, ואין מחלוקת כי נכתבו ונערכו על ידי התובע ללא כל לחץ חיצוני, ונחתמו על ידיו ועל ידי מנהל העבודה (עמ' 5 לפרוטוקול עדותו, שורות 20-25). שני מסמכים אלה, שצורפו כנספח א' לתצהירו, הם טופס "הודעה על תאונה בעבודה", שהוא טופס סטנדרטי של חברת החשמל, ו"מזכר" נוסף, כתוב בכתב ידו של התובע, ובו פירוט מלא של נסיבות הארוע.
6. 6. בטופס ההודעה על תאונה בעבודה נרשם תחת הכותרת "מהות הפגיעה" כי "כתוצאה מדריכה לא נכונה בין אבנים נוצרה תנועה סיבובית של ברך ימין ומעידה". כן נרשם במקום בו התבקש הנפגע לתאר את מהלך התאונה וסיבותיה כי "בסוף יום עבודה בהתארגנות לקראת חזרה לירושלים דרכתי על מספר אבנים גדולות בשטח. הרגל נלכדה בין מספר אבנים וכתוצאה ממעידה הברך הסתובבה ונפלתי לאחור". התובע הוסיף והבהיר "זה פשוט חוסר מזל זה לא קשור לתנאים הפיסיים בשטח זה יכול לקרות לכל אחד בכל מקום". הטופס נחתם ביום 17.2.04, שבעה ימים לאחר הארוע. כפי שניתן להבחין, הרכב אינו מוזכר ולו ברמז בטופס זה, והנפילה אינה נקשרת אליו כל עיקר.
7. 7. במזכר הנוסף שנערך בו ביום רשם התובע כי "לקראת סוף העבודה בשטח התארגנו לקראת נסיעה לכיוון תחנת משנה מעלה אפרים... בסוף ההתארגנות היינו בדרכנו לכלי הרכב לקראת נסיעה. בדרכי לרכב (ממש בצמוד) מעדתי וסובבתי את הברך ונפלתי לאחור". זו הפעם נזכר הרכב בתיאור, אולם התאונה התרחשה, כפי שנאמר במפורש, בדרך לרכב ובסמוך לו, ולא תוך כדי הכניסה אליו.
8. 8. בעדותו שב התובע על הנטען בתצהירו לפיו פתח את הדלת, הניח יד אחת על משקוף הדלת והרים את רגלו השניה להיכנס. או אז איבד את שיווי משקלו, מעד ונפל (עמ' 6 לפרוטוקול עדותו, שורות 13-14). תיאור זה אינו מתיישב כלל עם התיאור שמסר בכתב בזמן אמת. כפי שצוטט לעיל, התובע הבהיר בהודעותיו, שנערכו על ידיו, כי המעידה התרחשה בשל הילכדות רגלו בין אבנים בדרך אל הרכב. לו היה מועד בשל איבוד שיווי משקל בזמן הכנסת הרגל השניה לרכב, ולו איבוד שיווי משקל זה הוא שהיה גורם להחלקת הרגל והילכדותה בין האבנים (כפי שתיאר בתצהירו) יש להניח כי לא היה משמיט פרט מעין זה בתיאור המפורט שמסר (פעמיים!), ולא היה מתאר כי הסיבה לנפילה היא הילכדות הרגל בין האבנים, שהיא רק תוצאה של איבוד שיווי המשקל. התובע הסתפק בהודעתו אמירה כי המעידה אירעה "בדרכי לרכב (בצמוד לרכב)", כאשר למעשה היה עליו לאמר כי פתח את הדלת, איבד את שיווי המשקל, החליק, ורק אחר כך נלכדה רגלו והוא מעד. יוער כי הגירסה שמסר לחברת החשמל אינה תמציתית, והתובע אף מצא לנכון למלא מזכר נוסף ומפורט, כך שלא עמדה בפניו כל מגבלת מקום ככל שהדברים אמורים בתיאור הארוע.
9. 9. גם לולא טרח התובע לשוב ולהבהיר בתצהירו ובעדותו כי איבד את שיווי המשקל בעקבות הרמת הרגל והכניסה לרכב, עניין שהשמטתו מהתיאור המפורט לחברת החשמל אומר דרשני, די היה בעובדה כי לא הזכיר בהודעות את עצם פתיחת הדלת ותחילת פעולת הכניסה כדי לשמוט את הבסיס מתחת לגירסתו. עיון בתיאוריו בחברת החשמל מגלה כי לא החסיר כל פרט רלוונטי. פתיחת הדלת והנפת רגל, ואגבה איבוד שיווי המשקל, הם חלק מהותי מהתיאור. על פני הדברים נראה כי השמטתם לא נבעה מהעדר ידע משפטי בחוק הפיצויים, אלא מהעובדה כי לא כך אירעו הדברים.
10. 10. יש לציין כי גם מועד הפנייה למשטרה, ביום 1.2.05, כשנה לאחר התאונה וחודש בלבד לפני הגשת התובענה, אף הוא אומר דרשני. עד לאותה פנייה לא נמסרה כל גירסה הקושרת את הנפילה לכניסה לרכב. סמיכות הזמנים להגשת התובענה, וריחוק הזמנים בין הארוע לבין פנייה זו, אף הם מעוררים תהייה.
11. 11. לו עמדה עדותו של התובע לבד, לא היה כל קושי לדחותה. במקרה דנא שונים הם פני הדברים. התובע העמיד שני עדי ראייה כתמיכה לטענתו. אומנם, עדים אלה הם חבריו לעבודה, שיש להניח כי טובתו עומדת לנגד פניהם, אולם לא ניתן לדחות את עדותם ללא בחינה של ממש.
12. 12. עדותו של ששון דחליקה (להלן: "דחליקה" או "העד דחליקה") אין בה כדי להועיל לתובע. בין עדות זו ובין ההודעה שמסר העד דחליקה לחוקר קיימות סתירות מהותיות. העד דחליקה פתח את עדותו בבית המשפט בעניין זה באומרו כי החוקר "הלחיץ אותי והוביל אותי לדברים שממש הוא סידר אותי... זה היה בלבול אחד שלם... אני הייתי לחוץ ללכת מהבית... את כל זה רציתי לומר לפני שתתחילי לשאול" (עמ' 3 לפרוטוקול עדותו, שורות 17-22). עיון בתמליל החקירה מגלה תמונה שונה ביותר. על פני הדברים התנהלה החקירה באופן רגוע. העד דחליקה לא מסר לחוקר כי הוא ממהר, הזמין אותו להיכנס פעם ופעמיים (עמ' 1 לתמליל, שורות 11-13), ואף הציע לו לשתות במהלך החקירה (עמ' 3 לתמליל, שורה 21). גם מהלך החקירה לא תאם כלל את עדותו של דחליקה. בארבעת עמודי התמליל הראשונים מתאר דחליקה לחוקר את הארוע, כאשר רק לעיתים הוא נשאל שאלות ממוקדות. לאחר מכן, כאשר החוקר עורך את ההודעה בכתב, הוא מקריא לעד כל שורה והעד מאשר או מעיר הערות, שבהתאם להן נערכה ההודעה. לא ניתן להצביע על בלבול כלשהו מטעם החוקר, או על נסיון להלחיץ את העד. העובדה כי העד מסר גירסה שונה בתכלית מזו של התובע אין בה כדי להביא למסקנה כי גירסה זו היא תולדה של לחץ חיצוני, ודומה כי המסקנה המתבקשת היא דווקא אי גירסה זו אינה אלא האמת כפשוטה.
13. 13. מהודעתו של דחליקה בפני החוקר (נ/1) עולה כי הארוע התרחש בצמוד לרכב כאשר התובע מעד בשל האבנים במקום בעוד הוא מושיט את ידו אל הדלת, שהיתה סגורה לאורך כל הארוע. הוא נפל על הרכב והצידה. מהתמליל עולה כי דחליקה עצמו עמד מצדו השני של הרכב (צד הנהג) ולא כפי שטען בתצהירו (לפיו עמד בחזית), וכי ראה את התובע "דרך החלון" של הרכב. מכל מקום, עדותו תומכת בהודעה שמסר התובע בתחילה, שגם ממנה עולה כי התובע היה בדרכו של הרכב, ונפגע לפני תחילת פעולת הכניסה לרכב, בטרם נגע בידית הרכב וכאשר דלת הרכב עודנה סגורה.
14. 14. העד הנוסף, יוסף אלאלוף (הנתבע 1), דבק בגירסתו לפיה פתח התובע את הדלת ורק לאחר מכן נפל. כשנשאל מדוע הסתכל אחורה בעת שישב במושב הנהג והתכונן לנסיעה, הסביר כי מדובר בפעולה טבעית כתגובה לפתיחת הדלת האחורית (עמ' 4 לפרוטוקול עדותו, שורות 16-19). עוד הסביר העד כי בכל פעם שנכנס אדם לרכב הוא מסתכל מי נכנס (שם, שורות 26-27). הוא הבהיר כי רק לאחר שהתובע פתח את הדלת, וכתוצאה מפעולת הפתיחה, הוא הסתובב לאחור לראות מי נכנס (שם, שורות 16-19). על אף זאת, מיד לאחר מכן מסר (בתשובה לשתי שאלות שונות) כי כאשר הסתובב הדלת היתה סגורה ורק אז פתח התובע את הדלת והחל בפעולת הכניסה לרכב (עמ' 5 לפרוטוקול עדותו, שורות 1-4; אך ראו שורות 14-15). אם כך הם פני הדברים, מדוע פנה העד לאחור? הרי לשיטתו נבעה הפנייה לאחור מהרעש שמשמיע אדם הנכנס לרכב, ואם זה טרם פתח את הדלת - כיצד ידע לנחש כי מאן דהו עומד להיכנס לרכב?
15. 15. העולה מכל האמור לעיל הוא כי בין הודעותיו של התובע לתצהירו ועדותו נפלו סתירות מהותיות. סתירות של ממש התגלו גם בין הודעתו של ששון דחליקה בפני החוקר ובין עדותו, כאשר גירסתו בפני החוקר קרובה עד למאד לגירסה שמסר התובע בהודעתו. בגירסתו של יוסי אלאלוף נפלה סתירה עיקרית אחת, אולם כאשר יש לשלבה עם הסתירות ביתר העדויות, אין אלא להגיע למסקנה כי התמונה הכוללת היא זו העולה מהודעת התובע במועד הקרוב לארוע, ולא זו העולה לכאורה מהגירסה שנמסרה בעדויות התובע ועדיו בבית המשפט.
16. 16. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי העובדות שהוכחו הן כדלהלן: התאונה אירעה בדרכו של התובע לרכב, בסמוך לרכב. תוך כדי הליכה בשטח הזרוע אבנים, נלכדה רגלו של התובע בין אבנים והוא מעד. באותה עת היה התובע סמוך לרכב, ואף הושיט ידו אל כיוון הדלת, אולם לא נוצר מגע פיזי בין ידו ובין הרכב בשום שלב משלבי הארוע. התובע נפל לאחור (על פי גירסתו), או הצידה (לגירסת ששון דחליקה) ויתכן כי היה מגע בינו ובין הרכב בשל הנפילה (מעדות התובע לא עולה כן; ששון דחליקה טען דבר והיפוכו בעניין זה). מכל מקום - דלת הרכב לא נפתחה על ידי התובע, והתובע לא נגע בידית הדלת. מתיאור התובע בהודעה עולה גם כי אין בין הילכדות הרגל בין האבנים ובין נסיון הכניסה לרכב ולא כלום, וכי היא אירעה בטרם החל כל נסיון כניסה לרכב.
הארוע - תאונת דרכים?
17. 17. מחלוקתם של הצדדים בשאלה אם הארוע, כפי שתואר לעיל, נכלל בגדר "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק, סובבת את הגדרת המונח "כניסה לתוכו" שבהגדרת "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לחוק. התובע טוען כי אף אם יקבע כי הארוע התרחש בטרם פתח את דלת הרכב, יש לראותו כתאונת דרכים. לשיטתו אירעה התאונה תוך כדי הושטת היד לכיוון הדלת, ויש לראות פעולה שכזו כחלק מפעולת הכניסה, ולכל הפחות כ"פעולת לוואי" של הכניסה לרכב, אף אם טרם נוצר מגע פיזי בין התובע ובין הרכב. מסקנה זו מבקש הוא לבסס, בין היתר, על פסק-דינו של הרוב בע"א (חי') 1351/00
עזרא נ' דרור, תק-מח 2001(4) 1864 בו נקבע כי נפילה במהלך תנופת הכניסה לאוטובוס, אף בטרם הגיע אליו הנוסע, מהווה "תאונת דרכים".