א
בית המשפט המחוזי בתל אביב
|
2243-98
11/12/2005
|
בפני השופט:
ד. קרת-מאיר
|
| - נגד - |
התובע:
1. עזבון המנוחה מרים שלזינגר ז"ל
2. שלזינגר דוד
3. שלזינגר אייל משה
4. שלזינגר לימור
5. שלזינגר עידן (קטין)
|
הנתבע:
1. ד"ר יונס באסם
2. ד"ר דורון גורפינקל אצל קופ"ח מאוחדת
3. קופ"ח מאוחדת
4. מדינת ישראל - משרד הבריאות
|
| פסק-דין חלקי |
1
.
עילת התביעה:
התביעה שבפניי הינה תביעת פיצויים בגין נזקי גוף.
התובע 1 הינו עזבון המנוחה מרים שלזינגר ז"ל (להלן: "
המנוחה") אשר מיוצג על ידי יורשיה - התובע 2 (להלן:
"התובע") שהוא בעלה של המנוחה והתובעים 3-5 שהם ילדיה של המנוחה.
במותה של המנוחה היה בנה הבכור בן 15, בתה היתה בת 12 ובן נוסף היה בן 3.
הנתבע 1 הוא רופא תורן לביקורי בית אשר הועסק על ידי רותם בע"מ שירותים רפואיים (להלן:
"רותם").
הנתבע 2 הוא רופא משפחה של המנוחה אשר הועסק על ידי הנתבעת 3.
הנתבעים 2-3 נמחקו בהסכמה מכתב התביעה לאחר שמיעת הראיות .
הנתבע 4 היה בזמן הרלוונטי מפעיל, בעלים ומנהל ביה"ח אסף הרופא.
בכתב התביעה נאמר כי המנוחה נפטרה ביום 6.8.92 בהיותה בת 38 בבי"ח אסף הרופא (להלן: "
ביה"ח").
עד למועד הפטירה היתה המנוחה אישה בריאה ופעילה.
בלילה שבין 4-5 לאוגוסט 1992 חשה המנוחה ברע, סבלה מחום גבוה, רעידות, הקאות, כתמים על צווארה וכאבים בצד ימין.
התובע הזמין את הנתבע 1 לבדוק ולטפל במנוחה. בשעה 04:00 נערכה בדיקת המנוחה ונקבע כי מצבה טוב. הנתבע 1 נתן למנוחה שני כדורי מוסקול ורשם לה מרשם לאופטלגין ורספרים.
למחרת בשעות הצהריים, נוכח התובע כי מצבה של המנוחה מחמיר והוא פנה יחד עימה לנתבע 2, אשר אבחן ספסיס מנינגוקוקסמיה והפנה את המנוחה באופן מיידי לבית החולים באמצעות אמבולנס.
המנוחה הגיעה לבית החולים בשעה 17:15 כשהיא בהכרה.
במשך שלוש השעות הראשונות שהתה המנוחה בחדר מיון והטיפול היחידי שניתן לה היה טיפול תרופתי לשיכוך כאבים.
לאחר שלוש שעות הועברה המנוחה ליחידה לטיפול נמרץ, שם קיבלה לראשונה טיפול תרופתי אך כעבור מספר שעות היא נפטרה.
התובעים טענו כי יש להחיל במקרה הנוכחי את הכלל של "הדבר מדבר בעדו" ולקבוע כי חובת ההוכחה שלא היתה רשלנות חלה על הנתבעים.
עוד טענו התובעים כי מותה של המנוחה נגרם בשל רשלנות של הנתבעים:
הנתבע 1 לא בדק את המנוחה כראוי, לא אבחן את המחלה ולא נתן לה טיפול דרוש. כמו כן התעלם הנתבע 1 מסימני המחלה, הרגיע את המנוחה מבלי שהיתה הצדקה לכך, טעה בכך שלא שלח אותה לבדיקות מקיפות עוד באותו לילה ובאופן כללי לא נהג כפי שרופא סביר ומיומן היה נוהג בנסיבות.