לפניי תביעה נזיקית שהגישה אישה כנגד אבי ילדיה, בגין עוולות של פגיעה בפרטיותה ובפרטיותם של הקטינים וכן בגין פרסום לשון הרע. התביעה הוגשה גם בשם הקטינים ובמסגרתה, עותרת התובעת לקבלת פיצויים בסכום העולה על 3,300,000 ₪.
לשם הנוחיות, יקראו הצדדים להלן: "התובעת/ו' והנתבע/מ'".
רקע
- הצדדים שלפניי היו בני זוג בין השנים 2007 ועד 2013 והם הורי הקטינים ל' וב', תאומים ילידי מרץ 2010.
- בחודש אפריל 2013, הגישו הצדדים בקשות הדדיות למתן צווי הגנה האחד כלפי משנהו. בסופו של הדיון שהתנהל במעמד הצדדים, ניתן בהסכמה צו הדדי והוסכם כי מ' יעזוב את הבית.
- חרף עזיבתו את הבית, המאבק בין הצדדים נמשך והגיע לעוצמות גבוהות במיוחד, בעיקר על רקע הטענות שנטענו ע"י מ' באשר לתפקודה של ו' כאם, טענות חמורות, הן באשר להעדר מסוגלות הורית והן באשר להתעללות בקטינים ואלימות של ממש.
טענות אלו נטענו במסגרת ההליכים שנגעו לעניין משמורת הקטינים, שהיו באותה עת, בני שנתיים לערך.
- בעקבות הטענות האמורות, הגיש מ' מספר תלונות למשטרה, פנה לעו"ס ממחלקת
הרווחה שטיפלה במשפחה ושטח טענותיו גם לפני הפסיכולוג שמיניתי במסגרת ההליכים,
כמומחה מטעם בית המשפט.
- בתביעה זו מעלה התובעת מספר טענות כנגד הנתבע, כאשר לטעמה יש לראות בהתנהגותו עוולות המזכות אותה בפיצויים, בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
התובעת מעלה בין היתר טענות בדבר פגיעה בפרטיות, הוצאת לשון הרע, הפרת חובה חקוקה, ועוולת הנגישה.
- פגיעה בפרטיות
במסגרת הטענות האמורות מלינה התובעת כי הנתבע הפר את פרטיותה, עת עקב אחרי תנועותיה ומעשיה, הן בבית (באמצעות מצלמות מעקב) והן מחוצה לו (באמצעות שירותי חוקר פרטי ששכר), כי שיתף גורמים שלישיים בנושאים אישיים הנוגעים למצבה ולמצבם של הקטינים, כמו גם להליכים שהתנהלו בבית המשפט.
התובעת מתייחסת בעניין זה לשיחות שקיים הנתבע עם גורמי טיפול שונים בעניינים של הקטינים (רופאים שטיפלו בקטינים, אנשי מקצוע שטיפלו בקטינים בהתאם למינוי בית המשפט, עו"ס לסדרי דין ועוד); וכן כי במספר הזדמנויות לפני גורמים שונים טען כי היא מטופלת בכדורים פסיכיאטרים וכן כי היא מתעללת בקטינים ומעמידה אותם בסכנה.
התובעת טוענת כי הנתבע קיים שיחות בעלות אופי דומה גם עם חבר משותף של הצדדים – מר א'.
- הוצאת לשון הרע
לטענת התובעת, שיחותיו האמורות של הנתבע מהוות אף משום פרסומים שיש בהן "לשון הרע", שכן טען לפני גורמים שונים (הן הגורמים המטפלים, הן החבר – מר א', והן הקטינים), כי היא משוגעת וכי היא מתעללת בקטינים ונוקטת כלפיהם באלימות. התובעת טוענת כי הדברים האמורים נועדו לפגוע בה, לבזות אותה ולהשפילה והדבר מצדיק חיובו של הנתבע בפיצויים.
- הפרת חובה חקוקה
התובעת טוענת שהנתבע בצע האזנות סתר אסורות, הן באמצעות הפעלת מצלמות מעקב
בבית, הכוללות רכיב שמע, שאפשר לו להאזין לשיחותיה ולקטינים, הן בתקופה שהיה בבית והן לאחר שעזב וכן כי הקליט שיחות שניהל עם גורמי המקצוע.
עוד טוענת התובעת כי הנתבע פרסם כתבי טענות מתוך ההליכים שהתנהלו בדלתיים סגורות, ובכך הפר את החובה שלא לפרסם הליכים המתנהלים בדלתיים סגורות.
- 9. עוולת הנגישה
התובעת טוענת כי הנתבע הגיש כנגדה 15 תלונות שווא, באמצעותן אף הביא להרחקתה מהקטינים, ולפיכך יש לחייבו בפיצוי בהתקיים התנאים הקבועים ביחס לעוולת הנגישה.
דיון
- הנתבע מאשר את מרבית הטענות העובדתיות, כפי שתוארו על ידי התובעת, אלא שלטענתו
פעל כפי שפעל, מתוך כוונה להגן על ילדיו הקטינים, לאור החשש הממשי שהיה לו כי התובעת פוגעת בהם.
- להלן אתייחס לכל אחד מהאירועים בגינם מבקשת התובעת פיצוי מהנתבע.
ביחס לכל אירוע, אבחן אם מדובר בעוולה לפי פקודת הנזיקין, וככל שאשיב על שאלה זו בחיוב, אדרש לגובה הפיצוי.
פגיעה בפרטיות
הצבת מצלמות מעקב
- אין חולק כי הנתבע התקין מצלמות מעקב בבית ששימש את התובעת והקטינים.
- לטענת התובעת, יש בפעולה האמורה כדי להוות פגיעה בפרטיותה ובפרטיות הקטינים והיא מוסיפה וטוענת כי התקנת המצלמות נעשתה בשל כוונה לפגוע בה, מה שמצדיק, לדעתה, חיוב הנתבע בכפל הפיצוי הקבוע בחוק.
- הנתבע אישר כי הציב בבית בו התגוררו הצדדים מצלמות מעקב, וטען כי זמן קצר לאחר שעזב את הבית הסיר את המצלמות.
- על מנת להצדיק מעשיו, טען מ' כי נחשף לסימני אלימות על גופם של הקטינים, שאף סיפרו לו, לטענתו, שאימם הכתה אותם. לפיכך פעל כפי שפעל.
- לטענתו, הוא זכאי להגנה, בהתאם לסעיף 18 (2) (ב) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981, היות והפגיעה בפרטיות נעשתה בתום לב, בנסיבות שבהן הייתה מוטלת עליו חובה חוקית, מוסרית וחברתית לעשותה.
- בטרם בחינת טענת ההגנה של הנתבע, נשאלת השאלה אם אדם שמציב מצלמות מעקב בביתו שלו, פוגע בפרטיותם של יתר דיירי הבית (כמובן בהנחה שאלה לא ידעו על קיומן).
- בית המשפט העליון השיב בחיוב לשאלה דומה, בפסק הדין בעניין בג"צ 6650/04 פלונית נ'
בית הדין הרבני האזורי בנתניה, פ"ד כא (1) 581, והבהיר כי גם במסגרת חיי הנישואין זכאי
כל צד לשמור על פרטיותו.
באותו מקרה, פסל בית המשפט העליון את השימוש בצילומים שצולמו בתחום הפרט ושהבעל ביקש לעשות בהם שימוש, כדי להוכיח בבית הדין הרבני שרעייתו בגדה בו.
בית המשפט העליון הבהיר כי מדובר בראיות שהושגו באופן פסול, מהטעם של פגיעה בפרטיות, תוך שהוא מבהיר כי אין במוסד הנישואין כדי לפגוע בזכותו של כל צד לפרטיות כלפי העולם כולו, לרבות כלפי בן הזוג, על אחת כמה וכמה בכל הנוגע לבני זוג לשעבר, או בני זוג המצויים בסכסוך.
נראה כי ניתן להרחיב כלל זה בכל הנוגע לזכותה של ו' לפרטיות בביתה, כמו גם לפרטיותם של הקטינים.
- אינני מקבלת טענתו של מ', כי יש להכשיר את הפעולה, מהטעם שהצילום נעשה בשטח "הציבורי" של הבית, ולא בחדר השינה של ו'.
אף שמדובר במצלמה שכוונה למסדרון המוביל לחדר הילדים, לא ניתן להגדיר את אזור
הצילום כ"רשות הרבים".
- טענתו הנוספת והעיקרית של מ' הינה כי הצילום נעשה לאור חששו שילדיו הקטינים חשופים לאלימות מצד אימם.
כדי לבחון טענה זו, יש לבחון על מה היה מבוסס החשש האמור ולבחון אם הפעולה בה נקט
מ' היא מידתית וסבירה בנסיבות העניין.
שני ערכים יש לשקול לצורך קביעת המידתיות:
20.1 הערך הראשון הינו חשש אפשרי ששני הקטינים חשופים לאלימות והתעללות מצד אמם.
ככל שהיה בסיס ממשי לחשש האמור, היה התובע חייב לפעול להפסקת האלימות ולנקוט בכל פעולה נדרשת כדי להגן על הקטינים.
ברור כי אב שיש לו יסוד סביר להניח שילדיו חשופים להתעללות, חייב מכוח חובתו כאביהם לדאוג לשלומם ולביטחונם.
הלא גם אדם זר שיש לו יסוד סביר כאמור חייב לפעול להגנה על קטין, בין היתר מכוח חובת הדיווח (ראו לעניין זה סעיף 368ד(א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977).
20.2 הערך שני הינו הצורך לשמור על פרטיותה של ו' וכבודה כאם הקטינים, כמו גם
על פרטיות הקטינים.
- על מנת לאזן בין שני הערכים האמורים, יש לבחון על מה היה מבוסס החשש, והאם היה בו כדי להצדיק את פעולתו.
מ' טען כי נחשף לסימני פגיעה על ילדיו וכאשר שאל אותם לפשר הדבר, השיבו כי אמם פגעה בהם.
מדובר כזכור בפעוטות, שהיו בני שנתיים-שלוש באותה עת. אין לומר כי לא ידעו לדבר ולהתבטא בגיל זה, אולם יש לזכור כי כושר הביטוי שלהם היה מוגבל, בהתאם לגילם הצעיר.
- במסגרת הליכי המשמורת שניהלו הצדדים, העלה מ' טענותיו אלו ולשם הוכחתן, הציג צילומים שצילם בזמן אמת, בהם נראים הקטינים כשסימנים של חבלות על גופם, וכן תמלול של שיחות שערך עימם.
אמנם, בתמונות נראים הקטינים כשעליהם סימנים של שריטות, חבלות ונשיכות, אולם לא ניתן להתרשם כי מדובר בחבלות של ממש, מעבר למה שניתן לראות כדבר שבשגרה, אצל ילדים קטנים שמבקרים בגן ילדים, בגן שעשועים וכיוצא בזה.
יש להוסיף לעניין זה את התרשמותה של הגב' ק', שהייתה מטפלת בגן הילדים בו בקרו הקטינים, כפי שהעידה לפניי (עמ' 46 לפרוטוקול), שם תיארה מספר אירועים שהוגדו על ידי מ' כמקרים חריגים, אף שלא היה לטעמה כל חריג במצב הקטינים.
הגב' ק' ציינה כדוגמא את אחד המקרים, בו נראה היה שלקטין ל' היה סימן נשיכה ביד וכששאלה אותו מה זה הוא השיב: "אבא אמר שאמא נשכה אותי" (שם, שורה 21), הגב' ק' הבהירה כי לא דיווחה על האירוע היות והסיקה שמדובר בנשיכה של ילד אחר (שכן מדובר היה בסימן קטן ב"קוטר של פה של ילד קטן" (פרוטוקול עמ' 47 שורה 31)).
באירוע נוסף שתואר על ידי הגב' ק' התייחסה לבוקר בו הקטין הגיע לגן עם אביו כשעל רגלו סימן של נפיחות והאב טען לפני הגננת "תראי מה האמא עשתה לילד" והגננת השיבה לו שמדובר בעקיצה של יתוש (פרוטוקול עמ' 46 שורה 26).
חרף ניסיונו של ב"כ האב להטיל ספק בעדותה של המטפלת בטענה שאיננה רופאה ולא יכלה לאבחן את סימני הנשיכה, אני מקבלת את עדותה והדבר אף מתיישב עם התמונות שהוצגו לפניי ולפני אנשי המקצוע שטפלו במשפחה במסגרת תיק המשמורת.
- טענתו של מ' כי הקטינים ספרו לו שאמם היא שפגעה בהם, היא טענה בעייתית, לא רק לאור גילאי הקטינים, אלא גם ובעיקר לאחר עיון בתסקיר הע"וס ובחוות דעתו המקיפה של המומחה שמיניתי במסגרת הליכי המשמורת בין הצדדים, ד"ר גוטליב, אשר התרשם כי מ' מערב את הקטינים בפרטי הסכסוך, חוקר אותם ומקליט אותם.
- חיזוק להתרשמות זו של המומחים, מצאתי באחת ההקלטות שערך מ' לקטינים, ונשמעו
במסגרת ההליכים הרבים שהתנהלו לפניי. בשיחה שהוקלטה על ידי מ', הוא משוחח עם הקטינה ב', בשפה הספרדית ובתרגום חופשי (כפי שתורגם במהלך הדיון שהתקיים לפניי ביום 25.5.17, במסגרת תיקי המשמורת) נשמע מ' שואל את הקטינה מה הסימן שמופיע על גופה, הקטינה שואלת איזה סימן ומ' אומר לקטינה "אמא עשתה לך ? מתי היא עשתה לך? ...איך היא עשתה לך? עם הציפורניים? זה כאב לך ? ונתת לה לעשות לך סימנים ?", והקטינה השיבה: "אני עשיתי לה סימן", מ' שאל: "לאמא?....למה, כי היא עשתה לך? " (פרוטוקול הליך המשמורת מיום 25.5.17 עמ' 28 שורות 25-31).
- התמונה הבעייתית שהוצגה לפניי מגיעה לכדי הסתה של הקטינים על ידי אביהם, תוך תשאולים שערך להם בדרך סוגסטיבית, כשהוא ממש שם דברים בפיהם, כך שלא ניתן לקבוע שהיה לו יסוד ממשי להניח כי ו' פוגעת בקטינים.
- זאת ועוד, המועד בו הוצבה המצלמה איננו מתיישב עם המועד בו העלה מ' טענותיו בדבר חשש כאמור.
התלונה היחידה שמ' הגיש לפני הצבת המצלמות התייחסה לתקיפה שו' כביכול תקפה אותו, ולא לטענות באשר לתקיפת הקטינים (טענות שבאו לאחר הצבת המצלמות, ולא נסמכו על דברים שראה בצילומים).
- גם אם מ' אכן חשש, שילדיו חשופים להתעללות ולפגיעה פיזית ממשית, לא ברור מדוע בחר להטיל את האשמה דווקא על אמם, ולא לבחון אם מדובר בחבלות שקיבלו בגן הילדים, אם מאחד הילדים ואם מהצוות החינוכי (אם במתכוון ואם בטעות), או בגן שעשועים או בכל מסגרת אחרת.
התנהלות זו של מ' יכולה להעיד על עוצמת הסכסוך שהיה בין בני הזוג ועל האובססיביות מצידו.
- התנהלות זו של מ' אף גרמה לו לפסול את כל גורמי הטיפול שבחנו טענותיו, תוך שהוא
טוען כלפי כולם כי ו' הצליחה להטעותם, ונגד חלקם בחר לנהל הליכים משפטיים, שאין
זה המקום לפרט.
- לאור האמור, אינני מקבלת הטענה כי מ' הגיע למסקנה האמורה על סמך שיחותיו עם הקטינים.
- כאמור, הצדדים ניהלו הליכים משפטיים, בין היתר בשאלת משמורתם של הקטינים, וככל שהיו למ' חשדות כי הקטינים חשופים לאלימות, היה עליו לערב את רשויות הרווחה או את משטרת ישראל, כפי שעשה, ולאפשר לאלו לבצע חקירה מקצועית, בעזרת חוקרי נוער, ולא באמצעות שאלות סוגסטיביות שקרוב לוודאי השפיעו על דברי הקטינים לאביהם ועל המסקנות אליהן הוא ניסה להגיע.
- המסקנה המתבקשת הינה כי הצבת מצלמות בבית, מבלי ליידע את ו', פגעה בפרטיותה של ו', כמו גם בפרטיותם של הקטינים, שזכותם לפרטיות איננה פחותה רק משום היותם ילדים.
- כל מסקנה אחרת עלולה להקנות אישור לכל הורה שמצוי בסכסוך עם בן זוגו, להציב מצלמות
מעקב ברשות הפרט של ההורה האחר, בטענה שהוא חושש שילדיו חשופים לאלימות.
- בהתייחס לשאלה אם החשש של מ' היה מבוסס, לא ניתן להתעלם מהאופן שבו תושאלו הקטינים על ידי אביהם, כמו גם מהעובדה שבמסגרת ההליכים שננקטו ביחס למשמורת הקטינים, בסופו של יום, הוא נתן הסכמה לכך שהמשמורת ביחס לקטינים תיוותר בידי ו'.
- יחד עם זאת ואף שהמסקנה הבלתי נמנעת הינה כי מ' פגע בפרטיותם של ו' ושל הקטינים, לא מצאתי כי מדובר בפגיעה שנעשתה מתוך כוונה לפגוע, לא בו' וודאי שלא בקטינים, ולפיכך אינני מקבלת הטענה כי יש לחייב את מ' בכפל פיצוי.
- בהתאם לסעיף 27 (ב) (1) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981 אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים בגין הצבת מצלמות המעקב בבית ובכניסה לו, סך כולל של 50,000 ₪.
מעקב אחר התובעת באמצעות חוקרים פרטיים
- גם בעניין זה, אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, והנתבע אישר כי שכר שירותים של מספר חוקרים פרטיים, שבהזדמנויות שונות ערכו מעקבים אחריה, גם זאת, תוך פגיעה בפרטיותה ומתוך כוונה לפגוע בה.
- אין חולק כי הזמנת שירותי מעקב כאמור, פוגעת בזכותה של התובעת לפרטיות.
- טענת הנתבע כי עשה כן כדי להגן על ילדיו מפני אלימות מצד אימם, איננה מתיישבת עם
העדויות שנשמעו לפניי.
- החוקר שביצע את השירות עבור הנתבע העיד כי הוזמן על מנת לברר פרטים על מערכת
יחסים רומנטית שמ' חשש כי ו' מנהלת עם גבר אחר (פרוטוקול עמ' 29 שורה 20).
- החוקר אישר כי תוך כדי עבודתו הוא נתבקש לברר גם אם יש בסיס לטענתו של מ' כי הקטינים חשופים לאלימות מאמם (עמ' 30 שורה 1 ואילך) ואולם מצאתי שדי בכך שהמעקב הוזמן כדי לברר אם ו' מנהלת מערכת יחסים עם גבר אחר, ולא כדי לברר אם היא נוקטת באלימות כלפי הקטינים, כדי לבסס תביעתה של ו' בעניין זה ולקבוע כי גם בהזמנת שירותי המעקב פגע מ' בפרטיותה, ובפרטיות הקטינים, באופן המזכה אותם בפיצוי.
אני קובעת כי בגין הזמנת שירותי החקירה ישלם מ' לתובעים סך של 40,000 ₪ (בשים לב לפיצוי שכבר נפסק, כאמור לעיל, ובנוסף לו).
האזנות סתר
- התובעת טענה כי במצלמות שהותקנו בבית היו גם אמצעים להקלטת שמע, באופן המהווה האזנת סתר אסורה על פי חוק האזנת סתר, תשל"ט - 1979.
- התובעת הוסיפה וטענה כי הנתבע השתמש באמצעי הקלטה, על מנת להקליט שיחות עמה, עם הילדים ועם אנשים שונים, לרבות אנשי מחלקת הרווחה, המומחה שמונה על ידי בית המשפט, בניגוד להוראת סעיף 3 לחוק האזנת סתר.
- האזנת סתר הוגדרה בסעיף 1 לחוק, כהאזנה לשיחה ללא הסכמה של אף אחד מבעלי השיחה.
ברי כי הצבת מכשיר שמקליט שיחות בין מספר אנשים, ללא ידיעתם, מהווה משום האזנת סתר אסורה.
- התובעת טענה כי במצלמות שהציב הנתבע בבית היה גם מרכיב שמע.
הנתבע אישר טענה זו, אולם הבהיר כי לא הייתה לו כל כוונה להפעיל את מרכיב השמע וכי רק בשל טעות, הצילומים כללו גם שמע.
"ש. אתה הודית שהמצלמות שהתקנת כללו גם רכיב שמע?
ת. אני חוזר על מה שאמר י' (החוקר – נ.ג.) , להתקנים הללו יש בהגדרות אפשרות להשתיק, לעבוד עם שמע ובלי שמע.
ש. אתה השתקת?
ת. אני התכוונתי שכן, אך המצלמה פעלה עם שמע, וטוב שכך, אנו שומעים את מה שאנו שומעים, הבן שלי יוצא ובוכה בכי מר, ואומר 'את הרבצת לי' ולא מפסיק לבכות, ואני שמח שעבד עם שמע..." (פרוטוקול עמ' 50 שורות 10-16).
- לעניין האזנת הסתר בבית, דומה כי אין חולק שמדובר בהאזנת סתר, וגם אם הייתה תקלה שבעטיה הופעלו המצלמות עם רכיב השמע, הרי שעצם הצבתם בבית ולאחר שהתבררה התקלה, הותרתם שם, ועצם העובדה שהנתבע צפה באותם סרטים, תוך שהוא מאזין לאותן הקלטות, היא האזנת הסתר, וזו אסורה על פי חוק.
- אינני מקבלת טענתו של הנתבע בעניין זה, כי הדבר נעשה במסגרת רצונו להגן על ילדיו (כפי שפירט ביחס לטענות הנוגעות לצילום), מאותם טעמים שהועלו שם, ולא רק.
בכל הנוגע להאזנת סתר, המחוקק החמיר יותר ביחס לאיסור הפגיעה בפרטיות, ואסר באופן גורף האזנת סתר, אלא במקרים חריגים במיוחד (כמו הגנה על בטחון המדינה) ובתנאים מיוחדים (כגון קבלת אישור בית המשפט).
לפיכך, אני מקבלת טענתה של ו' כי האזנה לשיחות שהתקיימו בבית, מהווה האזנת סתר אסורה ומ' הפר את חובתו החקוקה בעניין זה.
- לטענת ו', יש לראות גם בשיחות שקיים מ' עם אנשי המקצוע ושהוקלטו על ידו, משום האזנת סתר, אף שמדובר בשיחות שהתקיימו בהשתתפותו והקלטתן נעשתה בידיעתו. בהתאם לסעיף 3 לחוק, ניתן לראות גם בשיחות אלו כהאזנות סתר אסורות, אם "נעשו למטרת ביצוע עבירה או מעשה נזק, או למטרת גילוי דברים שבינו לבינה והם מצנעת האישות ושלא לצורך הליך משפטי בין בני זוג".
- אף שניתן לקבל טענתה של ו' כי מדובר בהקלטה של שיחות שקיים מ' עם הפסיכולוג והעו"ס שטיפלו במשפחה ובילדים, ומן הסתם ניתן להניח כי שיחות אלו כללו פרטים אישיים ביחס ליחסי הצדדים ונוגעים לצנעת חייהם, לא מצאתי כי מדובר היה בהקלטות שנעשו על מנת לפגוע בו', ואף שהיה בהם משום גילוי פרטים אישיים, היה זה לשם ההליכים שבין הצדדים, באשר לשאלת המשמורת כמו גם בקשר עם ההליכים המשפטיים שניהל הנתבע כאן כנגד אותם גורמים טיפוליים. משכך, לא מצאתי לקבוע שמדובר בהאזנה אסורה.
- כאמור קבלתי הטענות באשר להאזנות הסתר בבית המגורים של ו', ולעניין זה, יש ממש בטענותיה של ו' באשר להפרת חובה חקוקה.
הפרת החובה החקוקה
- טענתה של ו' בעניין זה מתייחסת לשני מרכיבים – ראשית, טענה היא כי מ' הפר החובה האוסרת עליו להאזין לשיחות שהוקלטו במכשירי המעקב.
שנית, לטענתה הוא עשה שימוש בכתבי בי דין מתוך ההליכים המתנהלים בדלתיים סגורות.
לענין האזנת הסתר
- כאמור, קבלתי חלק מטענות התובעת בעניין האזנת הסתר, (שנטענו פעמיים – הן כעוולה נפרדת והן כהפרת חובה חקוקה), ולפיכך, אני מקבלת את הטענה כי הנתבע הפר את החובה החקוקה בעניין זה, ומחייבת אותו לשלם לתובעת סך כולל של 30,000 ₪.
לעניין פרסום כתבי טענות מהליכים המתנהלים בדלתיים סגורות
- התובעת טענה כי במסגרת תלונה שהגיש הנתבע ללשכת עורכי הדין, כנגד באת כוחה, צירף הוא מסמכים מתוך כתבי בי דין, חרף העובדה שמדובר בהליכים שמתנהלים בדלתיים סגורות, וזאת תוך הפרה של סעיף 70 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב].
- הנתבע לא הכחיש טענה זו והבהיר שהדבר נדרש, על מנת לבחון טענותיו באשר להתנהלותה של באת כוח התובעת.
הנתבע מוסיף ומציין כי לא ידע שיש מניעה חוקית להעביר מסמכים מתוך כתבי בי דין ללשכת עורכי הדין וכי המסמכים שהעביר נדרשו להוכחת טענותיו כנגד ב"כ התובעת.
- אם נזקק את טענותיו של הנתבע בעניין זה, אין בהן כדי להכשיר הפרת החובה החקוקה, שהרי סעיף 70(א) אוסר באופן גורף כל פרסום של הליכים המתנהלים בדלתיים סגורות, אלא אם ניתן לכך אישור בית המשפט, אישור שלא נתבקש בענייננו.
יחד עם זאת, מצאתי כי בטענות הנתבע יש כדי להצדיק התחשבות בגובה הפיצוי בו יחויב, בגין התנהלות זו.
- בנסיבות אלו, בגין הפרה זו אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 10,000 ₪.
הוצאת לשון הרע
- לטענת ו', מ' פרסם כנגדה פרסומים המהווים לשון הרע, לפני מספר גורמים, מתוך כוונה לפגוע בה.
טענה זו מתייחסת לדברים שאמר מ' לגננות של הקטינים, לרופאים שטיפלו בקטינים, לפסיכולוג שטיפל בו, לחבר של הצדדים ולקטינים עצמם.
ו' טענה כי מ' כינה אותה בשמות גנאי והציג אותה כ"משוגעת", וכמי שפוגעת בקטינים.
- מ' מצידו מבהיר שטענותיו התייחסו לחשש האמיתי שהיה לו כי התובעת פוגעת בקטינים, ולדברים שהיו בידיעתו באשר למצבה הרפואי.
- לעניין זה, מצאתי להבחין בין הדברים שאמר מ' לגורמים השונים - אנשי המקצוע, חבר של הצדדים והקטינים עצמם.
- הטענה של ו' כי מ' פרסם דברים שיש בהם משום לשון הרע, עת אמר למטפלים השונים שו' פוגעת בקטינים או כי מדובר באישה חולת נפש, היא טענה שלא מצאתי לקבל.
- אמנם, יש בדבריו של מ' כי ו' היא חולת נפש דברים שיש בהם כדי להשפיל אותה בעיני הבריות ולעשותה לעג ולבוז מצידם והדבר עומד בהגדרת סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, אלא שהעלאת הטענות בדבר מצבה הנפשי של ו' כפי שמ' הגדיר אותו, לפי התרשמותו, כמו גם החששות שהעלה כי היא פוגעת הקטינים, הן אמירות שהיה מצופה מכל אב להעלות מול אנשי המקצוע, כאשר החשש מתייחס להתנהלות מול ילדיו.
- כפי שהבהרתי לעיל, מצופה מהורה שחושד כי ילדיו חשופים לאלימות, לפנות לגורמי המקצוע, לעדכן בפני חששותיו ולעדכן בדבר כל מידע רלוונטי שיש בידו בעניין זה, לרבות בדבר מצבו הרפואי של ההורה האחר, על מנת שאלה יוכלו לבדוק את אותן טענות.
- כך פעל מ' עת פנה לעו"ס, למומחה מטעם בית המשפט ואף לגורמי החינוך בגנים של הקטינים, זאת כאשר החששות שלו באשר למצב הקטינים ולהשפעה של ו' על מצב זה, הם חששות שקיננו בלבו והוא פעל כפי שמצופה ממנו כדי לבדוק אם יש להם בסיס.
- בנסיבות אלו, אף שמצאתי כי יש בפרסום משום לשון הרע, הרי שעומדת לטענת מ' ההגנה הקבועה בסעיפים 15(2) ו- 15 (3) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965.
- באשר לפרסום שנעשה לחבר של הצדדים – א', היות ולא מדובר באיש מקצוע שהפרסום נעשה על מנת לקדם את בדיקת החששות של מ', יש לבחון אם הפרסום שהופנה אליו, חוסה גם הוא באחת ההגנות הקבועות בחוק.
- לעניין זה טען מ' כי שיתף את א' במצב של ו' (כפי שהוא תיאר אותו לעצמו) היות וא' הציג עצמו כחבר קרוב והוסיף כי הוא שהכניס לו את המילים לפה.
- בחקירתו הנגדית, אישר א' כי מ'ן ככל הנראה הרגיש קרוב אליו וזו הסיבה שחש נוח לשתף אותו בפרטים אישיים על הסכסוך בינו לבין ו' (פרוטוקול עמ' 25שורה 36) א' גם אישר שככל הנראה מ' חשש מו' לאור ניתוח פסיכולוגי שקיבל מפסיכולוגית שלו (ואפשר שהניתוח הזה לא היה מבוסס ) (פרוטוקול עמ' 26 שורות 23-24).
- לאור האמור, מצאתי כי ניתן לראות בפרסום האמור משום ניסיון של מ' להגן על עניין אישי שלו – שהרי לו באמת חשש לחייו או לילדיו, אך טבעי זה ששיתף חבר קרוב.
- עוד הוכח כי מ' בקש מאותו חבר שיכין עבורו אלות מעץ "נבוטים" שאפשר וישמשו
לאלימות כנגד התובעת. טענה זו הוכחה וברור כי לא מדובר בדרישה סבירה ומקובלת, אך ניתן לקבל, גם אם בדוחק, טענת הנתבע כי בקש שהאלות יוכנו עבורו, כדי שיוכל להגן על עצמו, משום שחשש מהתובעת.
- אנשים, בשעת כעס, נוטים לייחל לכך שאחרים יפגעו, לעיתים הם אף משתמשים בשפה אלימה ובוטה כדי "לייחל" לאותן פגיעות.
אף שאין לעודד התבטאויות כאמור, לא מצאתי כי יש בכך כדי להקנות לתובעת תרופה בהתאם לחוק איסור לשון הרע.
הדברים נאמרים ביתר שאת, כאשר מהתבטאויות התובעת כלפי הנתבע, עולה כי גם היא לא טמנה ידה בצלחת.
- לפיכך, אף שמדובר בטעם שונה, הרי שגם ביחס לפרסום שנעשה כלפי א' אינני מחייבת את הנתבע בפיצויים בגין הפרסום שנעשה ביחס לדברים שאמר לא'.
- בכל הנוגע לדברים שאמר הנתבע לקטינים, באשר לאמם, אין ספק שמדובר בדברים לא ראויים ובהתנהגות שאיננה מתאימה להורה בעל תובנה הורית טובה, שמבין את ההשלכות שיש לדברים שיאמר לילדיו הרכים על בריאותם הנפשית.
- ההחלטה לשתף את הקטינים בחששות שאמם לוקה בנפשה, גם אם היה חשש כזה, היא החלטה שגויה ולא ברורה, ואפשר ויש בה משום הסתה, ואולם אינני סבורה שמדובר בפרסום שיש בו משום לשון הרע.
- בצער רב ניתן לומר, כי לא פעם עת בני זוג מצויים בסכסוך, הם שוגים ומשתפים את ילדיהם בטענות ומענות כלפי ההורה האחר, אם כדי להגן על הקטינים מפני פגיעה שיש חשש שתתרחש מצד ההורה האחר, ואם מאחר ואינם מצליחים להסתיר כעסם.
- לא יהיה זה סביר לראות בכל התנהלות כזו משום התנהלות שמצדיקה הגשת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, לא מבחינת המדיניות השיפוטית הרצויה, וחשוב מכך לא מבחינת טובת הקטינים, שייחשפו להליך נוסף בין הוריהם כדי לבחון אילו דברים נאמרו באיזה הקשר, ומתי.
לפיכך, אינני מקבלת הטענה כי נעשה לשון הרע ביחס לקטינים.
- לאור האמור, אינני מקבלת את הטענות בכל הנוגע לפסיקת פיצויים בגין פרסום לשון הרע.
עוולת הנגישה
- ו' טענה כי היא זכאית לפיצוי בגין כל אחת מ- 15 תלונות שמ' הגיש כנגדה, כאשר לטענתה ביחס לכולן נקבע כי מדובר בתלונות שווא.
- נגישה הוגדרה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כך:
"נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".
- על מנת לבסס קיומה של עוולת הנגישה, יש להוכיח קיומו של "הליך נפל", שנפתח בזדון מתוך כוונה לפגוע, הליך שלא די בכך שנדחה, אלא שניתוח הנתונים לאחר מעשה, יביא לידי מסקנה שלא היה מקום לפתוח בו כלל.
נטל ההוכחה מוטל, כידוע, על הטוען לקיומה של העוולה.
- אין בעצם הגשת תלונה למשטרה, גם אם בסופו של דבר לא הוגש כתב אישום, או אם הוגש והנאשם זוכה, כדי ללמד על כך שלא היה צידוק להגיש את התלונה מלכתחילה.
ראו למשל פסק הדין בעניין תמ"ש (ב"ש) 30817-10-13 י.א נ' ל.א (פורסם במאגרים).
משנמסרו ידיעות שהיו ברשות האדם למשטרה, היא שתבחן אם יש בהן כדי להקים אחריות פלילית.
- בענייננו טוענת התובעת כי הנתבע הגיש כנגדה 15 תלונות במשטרה וכי מעבר להטרדתה והטרדת הקטינים שנדרשו להגיע עימו לתחנת המשטרה פעם אחר פעם, לא העלו התלונות דבר וכל טענותיו נדחו.
- התובעת צרפה לתביעתה אישור ממשטרת ישראל על סגירת כל התיקים נגדה, נספח ו'1 לתביעה, ממנו עולה כי התיקים כולם נסגרו מחוסר ראיות.
- התובעת אף מציינת, ובצדק, כי העובדה שהנתבע הסכים שינתן פסק דין למשמורת הקטינים בידיה, יכולה לחזק טענתה כי התלונות הוגשו בזדון ומתוך כוונה לפגוע בה.
אלא, שלא די בהנחה כאמור, מבוססת ככל שתהיה, כדי לקבוע שמדובר היה בהליך נפל, ביחס לכל אחת מהתלונות, לא כל שכן ביחס לכולן.
- אינני מקבלת טענות התובעת כי הנתבע הגיש תלונותיו על מנת לפגוע בה.
האמנתי לנתבע כי חשש שילדיו בסכנה, ובשל חשש זה הגיש תלונותיו למשטרה, אף שהחשש לא היה מבוסס, לא ניתן לקבוע כי הגיש תלונה למשטרה בזדון וכדי להרע לתובעת.
מקום שקבעתי כי הנתבע לא היה רשאי ליזום הליכי חקירה מיוזמתו (כגון שימוש במצלמות ומעקבים אחר התובעת והקטינים), הרי שהדרך החוקית שהייתה נתונה לו, הינה פנייה לרשויות, וכך עשה.
- העובדה שמדובר במספר רב של תלונות, מתיישבת עם אופיו של הנתבע, כפי שתואר על ידי גורמי המקצוע וכפי שעולה ממספר ההליכים הרב שהתנהלו לפניי (19 תיקים קשורים), אך לא ניתן להסיק מכך כי בקש לפגוע בתובעת ולכן הגיש את התלונות.
לפיכך, אני דוחה הטענה בעניין זה.
סיכום
- לסיום, עולה כי קיבלתי את התביעה בחלקה:
85.1 קבלתי טענות התובעת באשר לפגיעה בפרטיותה ובפרטיות הקטינים, ומצאתי
לחייבו בפיצויים בסך של 90,000 ₪, שישולמו בחלוקה של 45,000 ₪ לתובעת ו- 45,000 ₪ לשני הקטינים.
85.2 קבלתי הטענות באשר להפרת חובה חקוקה כלפי התובעת בפרסום כתבי הטענות
ללא קבלת אישור מבית המשפט, וחייבתי אותו בפיצויים בסך 10,000 ₪ לתובעת.
85.3 דחיתי טענותיה של התובעת באשר לפיצויים בגין לשון הרע וכן טענותיה בכל הנוגע לעוולת הנגישה.
- לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך 55,000 ₪ ולקטינים פיצויים בסך 45,000 ₪.
הפיצוי עבור הקטינים יופקד בתכנית חסכון שתפתח על שם הקטינים.
לשני ההורים תהא זכות חתימה שתאפשר ביצוע כל פעולה, לרבות משיכת הסכום, או חלקו, רק בחתימת שניהם.
הקטינים יהיו זכאים לקבל את הסכום האמור עם הגיעם לגיל 18, או במועד מוקדם יותר – אם שני ההורים יסכימו לכך.
בשל הפער בין סכום התביעה לסכום שנפסק בסופו של דבר, אינני מחייבת את הנתבע ההוצאות משפט.
ניתן היום, ה' אדר א' תשע"ט, 10 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.