מבוא:
1. התובע, בנימין ונונו, הגיש תביעה כנגד הנתבעת, פלאפון תקשורת בע"מ. התביעה הוגשה בגין נזק אשר לטענתו נגרם לרכבו, משאית מסוג מאן, על ידי רכב השייך לחברת פלאפון (להלן: המכונית) בתאונה שארעה בתאריך 10/11/2003. הרכב היה נהוג בידי הדסה גלעד, אשת עובד בחברת פלאפון. חברת הביטוח אריה, צורפה לתביעה כנתבעת על פי בקשתה.
אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעים אחראים לתאונה. והשאלה העומדת לדיון נוגעת אך לגובה הנזק.
הכרעה במחלוקת העובדתית
2. אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת קרות התאונה, ובשאלת האחריות לקרותה. מוסכם עליהם כי האחריות לקרות התאונה הינה על אשת עובד חברת פלאפון, ולפיכך גם חברת הביטוח מסכימה באשר לאחריותה.
המחלוקת לגבי גובה הנזק מתרכזת בשלושה רכיבי נזק: עלות תיקון הנזק הישיר שנגרם למשאית, גובה שכר טרחת השמאי ששולם ע"י התובע והפסד ההכנסות שנגרם לתובע בגין השבתת הרכב בזמן תיקונו. בכל הנוגע לנזק הישיר, התובע צירף לתביעתו חוות דעת של שמאי, הכוללת תמונות של הנזקים אשר נגרמו לרכב. מדובר בנזקים אשר נגרמו בעיקר לחלקה הימני תחתון של חזית המשאית. הנתבעות לא צירפו להגנתם חוות דעת כלשהי, אך טענו כי היה מוטל היה עליו למצוא חלקים תחליפיים ו/או חלפים משומשים, ובכך להקטין את הנזק.
התובע טען כי משאיתו, משנת היצור 1998 ועליה מותקן מנוף, הינה מדגם ייחודי אשר ממנו אין משאיות רבות בארץ, ולפיכך חוות דעת השמאי מתיחסת לחלקים חדשים ומקוריים. לטענתו, אשר אף כתובה בחוות דעת השמאי, נעשה נסיון לאתר חלקים משומשים ו/או תחליפיים, אך כאלו לא נמצאו.
הנתבעות טענו כי לאור גילה של המשאית היה עליו למצוא חלפים משומשים, אך לא גיבו טענה זו בכל חוות דעת שהיא, או במסמך מטעמו של בית עסק כלשהו אשר מאשר קיומם של חלקים כאלו, או לחילופין במסמך מטעמו של יבואן המשאית המאשר את אי נדירותו של דגם זה של המשאית.
התובע אף טען כי בשל השבתת המשאית ליומיים, הפסיד שני ימי עבודה, וצירף אישור רו"ח בדבר מחזור הכנסות היומי הממוצע ודורש סך של 5640 ש"ח. הנתבעות מצידן, טענו כי ימי השהייה במוסך לא הוכחו, וכי המדובר במחזור עסקאות כולל, ולא באישור בדבר רווח כתוצאה מהפעלת המשאית, והיא בלבד.
התובע צירף קבלה לגבי שכ"ט שמאי בסך 1200 ש"ח כולל מע"מ . גם באשר לדמי חוות דעת השמאי, טענו הנתבעות כי סכום זה הינו גבוה מדי, אולם לא צירפו שום מסמך שהוא להוכחת טענה זו.
דין והכרעה
3. כאמור, הסכימו הצדדים ביניהם בשאלת האחריות, לפיכך הריני מוצאת כי מוטלת על הנתבעות האחריות לכיסוי נזקיו של התובע.
התובע צירף לתביעתו חוות דעת שמאי, ולפיה נעשה נסיון להשתמש בחלפים משומשים תואמים, אך כאלו לא נמצאו. לפיכך, כוללת חוות דעת השמאי את מחירם של החלקים שניזוקו מקוריים וחדשים. משהנתבעות לא הרימו את נטל הראיה, ולא סתרו חוות דעת זו והאמור בה, הרי שאין לי אלא לקבל את חוות דעת השמאי ככתבה וכלשונה. לפיכך, גובה הנזק בראש נזק זה הינו כמפורט בחוות דעת השמאי, ואשר מגובה גם בחשבונית חלקים ובחשבונית תיקון, ולפיו הנזק הינו 5,382 ש"ח.
שכר טרחת השמאי, כנטען בתביעה וכמופיע בחשבונית, הינו 1016.95 ש"ח בצירוף מע"מ. כאמור, טענת הנתבעות באשר לגובהו של סכום זה לא גובתה בשום מסמך שהוא, אלא רק בטענה כי המקובל בשוק הינו סכום של 700-800 ש"ח. משהוגשה קבלה, ומשמדובר בחוות דעת ביחס לנזקים שנגרמו למשאית, אני מקבלת גם בראש נזק זה את הסכום כפי שהוצא ומשמדובר ברכב מסחרי, התובע זכאי לסכום ללא מע"מ, קרי 1016.95 ש"ח.
באשר לגובה ההפסד בשל יום עבודה, הרי שהתובע לא הוכיחו כנדרש. שכן האישור אותו צירף התובע נוגע לגובה ההכנסות ברוטו, אך לא מציין את הפסד ההשתכרות בפועל, בניכוי הוצאות קבועות, הוצאות משתנות ומיסים שונים. בהתאם לאישור שצורף מחזור העסקאות של התובע - מהובלות בשנת 2003 בתקופה 1-10/03 הסתכם בסך של 620,409 ש"ח, כאשר סכום זה מהווה ממוצע של כ-2,820 ש"ח ליום עבודה. גם אם אצא מנקודת הנחה שמחזור העסקאות משקף אך את העסקאות מהמשאית נשוא התביעה, כפי שטען התובע, הרי שאין בכך כל אינדיקציה בקשר להוצאות, לתשלומי המס ובסופו של דבר, להפסד שנגרם לו בגין כל יום השבתה. כאשר נשאל השיב התובע שאינו יודע כמה מס הכנסה הוא משלם. התובע טוען כי המשאית היתה מושבתת ליומיים.
משכך, בשל אובדן שני ימי עבודה, הריני קובעת על דרך האומדנה, לאחר שעיינתי באישור רואה החשבון ושמעתי את טיעוני הצדדים סך כולל של 1,000 ש"ח בשל ראש נזק זה.
מכיוון שמצאתי כי הנתבעות חייבות בנזקיו של התובע, הריני מחייבת אותן לשלם לתובע סך של 7399 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.11.03, ובצירוף הוצאות משפט בסך של 250 ש"ח.
ניתנה היום י"ד בסיון, תשס"ה (21 ביוני 2005) בהעדר הצדדים.