1. התובעת אשת פרסום במקצועה, עבדה במשך שבע שנים בנתבעת, חברה גדולה העוסקת באספקת מידע תקשורתי, עד לפיטוריה באוקטובר 2008. לטענתה, פיטוריה קשורים לתלונות שהגישה בעניין הפרשות בחסר לקרן הפנסיה שלה. הנתבעת מכחישה, וטוענת שהתובעת פוטרה כחלק מתוכנית קיצוצים כללית. הפיטורים בוצעו באופן הבא: בעוד התובעת שוהה בביתה בחופשת מחלה, רגלה מגובסת והיא חסרת יכולת תנועה, הגיעו לביתה שני נציגי הנתבעת. לאחר שיחה קצרה, שתוכנה שנוי במחלוקת בין הצדדים, מסרו לידה מכתב פיטורים שהוכן מראש. בפנינו מונחת תביעה כספית שעילתה המרכזית פיטורים שלא כדין, ולצידה עילות תביעה נוספות.
בחלקו הראשון של פסק הדין נכריע במחלוקות באשר לתנאי העסקתה של התובעת, שהשתנו מספר פעמים לאורך שנות עבודתה. בחלקו השני נדון ונכריע בעילות התביעה השונות.
תנאי העסקת התובעת לאורך שנות עבודתה
2. באוקטובר 2001 החלה התובעת לעבוד אצל הנתבעת. היא הועסקה ברציפות עד לפיטוריה באוקטובר 2008. שבע שנות עבודתה התחלקו לשלוש תקופות:
תקופת העבודה הראשונה נמשכה שלוש שנים, עד לאוקטובר 2004. בתקופה זו אין מחלוקת שמשכורתה עמדה על 3,500 ש"ח בתוספת חודשית קבועה (שהנתבעת הגדירה כ"בונוס") בסך 600 ש"ח.
תקופת העבודה השנייה נמשכה כשנה וחצי, מנובמבר 2004 ועד אפריל 2006. בתקופה זו, בתמורה למטלות נוספות שלקחה התובעת על עצמה, בהסכמת הנתבעת, נוסף לשכרה סך 1,500 ש"ח לחודש.
תקופת העבודה השלישית החלה במאי 2006, ונמשכה עד לפיטוריה באוקטובר 2008.
3. בתקופה שלישית זו הוצע לתובעת, והיא קיבלה על עצמה, להוסיף עוד מטלה נוספת לתפקידה, בזו הפעם עריכת לקטים בנושאי בטחון ודובר צה"ל. במהלך ההתדיינות בפנינו היו הצדדים חלוקים ביניהם לגבי התמורה המוסכמת בגין מטלה נוספת זו.
לטענת התובעת, הוסכם שתקבל תוספת שכר של 2,000 ש"ח, תוספת נוספת של 200 ש"ח ל"בונוס" ששינה את שמו ל"מענק נוכחות" ו"מענק בוקר", וכן סוכם שהתוספת תיכלל בבסיס השכר לצורך חישוב ההפרשות הסוציאליות.
לטענת הנתבעת, הסיכום עם התובעת לגבי מטלת הלקטים היה על תשלום 2,000 ש"ח כ"בונוס מותנה" ולא כחלק מהשכר, וכן סוכם במפורש שסכום זה לא ייכלל בחישוב ההפרשות לקופת הגמל וביטוח המנהלים. הנתבעת הסבירה שאך בשל טעות נרשם הבונוס במשכורתה של התובעת כשכר, ובשל אותה הטעות ההפרשות הסוציאליות בוצעו על בסיס שכר של 7,000 ש"ח במקום 5,000 ש"ח. במאי 2008 התגלתה הטעות, ואז הודיעה הנתבעת לתובעת שהחל ממשכורתה הבאה יתוקן הרישום במשכורת ויופחתו ההפרשות. עוד הודיעה הנתבעת שהתובעת לא תידרש להשיב את הכספים שהועברו (לטענתה ביתר) בעקבות "הטעות הנגררת".
4. בטרם נפנה להכריע במחלוקת, נציין שהמעסיקה הנתבעת הפרה במקרה שלפנינו את החובה המוטלת עליה לפי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב-2002, ולא מסרה לתובעת הודעות על תנאי עבודתה, ועל השינויים שחלו בהם במשך השנים. לו הייתה המעסיקה טורחת למלא את הוראות החוק, יכול היה הדבר לסייע בידינו מאוד בהכרעה במחלוקת בשאלת התמורה שהובטחה לתובעת עבור העבודה הנוספת, שנטלה על עצמה בתקופת עבודתה השלישית והאחרונה. הפרת הוראות החוק יוצרת חזקה ראייתית נגד המעסיקה ומעבירה אליה את הנטל להוכיח את צדקת עמדתה במחלוקת. כך נקבע בפסק דינה של כב' השופטת סיגל דוידוב-מוטולה בעניין שניידר (ע"ע (ארצי) 154-10 קלרה שניידר נ' ניצנים אבטחה בע"מ (3.5.11)):
"הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינה ענין טכני, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה - ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו; לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה; ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים... הפרתו של חוק הודעה לעובד מהווה עבירה פלילית, אך יש לה גם השלכות במערכת היחסים המשפטית שבין העובד למעסיק. כך וכדוגמא, הפרת החוק עשויה להעביר את הנטל למעסיק, ככל שקיימת מחלוקת על תנאי העבודה".
במאמר מוסגר נציין שביום 3.8.11, דהיינו ממש החודש, עיגנה הכנסת בספר החוקים את הלכת שניידר שלעיל, בתקנה את חוק הודעה לעובד. אל החוק הוסף סעיף 5א, שכותרתו "נטל ההוכחה בהעדר הודעה". הסעיף החדש קובע כך:
"5א. בתובענה של עובד נגד מעבידו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעביד לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3 בכלל או לגבי אותו עניין, תהא חובת ההוכחה על המעביד בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971".
5. לאור מכלול הראיות שהוצגו בפנינו בתיק זה, אנו קובעים שהמעסיקה לא הרימה את הנטל להוכיח את צדקת עמדתה במחלוקת שבין הצדדים לגבי שכרה של התובעת בתקופת העבודה השלישית. ואלה נימוקינו:
ראשית טענת הנתבעת הייתה שהסיכום עם התובעת על תנאי העסקתה נעשה באופן אישי על ידי מנכ"ל החברה: "במקרה של התובעת המנכ"ל ישב איתה וסיכם איתה את השכר בשנת 2006" (עמ' 12 ש' 2 לפרוטוקול). אלא שהנתבעת בחרה שלא להעיד את המנכ"ל, מר גבי בגס, על אף שעודנו משמש בתפקידו (עמ' 12 ש' 5). היא אף לא העידה את הממונה הישיר על התובעת לכל אורך התקופה, מר שרון מזרחי. תחת אלה הייתה העדה היחידה מטעמה מנהלת משאבי אנוש חדשה, גברת רעות מאיר, שכלל לא עסקה בתנאי העסקת התובעת בתקופה הרלוונטית (עמ' 10 ש' 24);
שנית בחקירה הנגדית טענה גברת מאיר שהסיכום בין הצדדים בעניין זה הועלה על הכתב:
"יש נייר שהתובעת טוענת שהיא לא מכירה אותו. ב- 2008 כשהיא ביקשה פגישה עם מר בגס הוא הציג בפניה את הנייר והיא טענה שהיא לא מכירה אותו. על הנייר הזה היה סיכום של תנאי העבודה" (עמ' 12 ש' 12).