בפני בית הדין תביעת האשה לגירושין ולקביעת דמי מזונות, וכן נכרכו בתביעה זו תביעות נוספות.
בשנתיים האחרונות התקיימו חמישה דיונים לבירור תביעת הגירושין, ולהלן פסק הדין ביחס לתביעה זו.
בעקבות ההחלטה מיום י"ז טבת תשע"ג (30/12/2012) התקבלו סיכומי הצדדים ביחס לתביעת הגירושין, וביום כ"ה אדר תשע"ג (07/03/2013) ניתנה הפסיקה הראשונה ובה נקבע כי על יסוד העובדות שהתבררו בבית הדין באותה עת, אין מקום לחיוב הבעל בגירושין, הגם שנקבע שהאשה אינה חייבת בשלוםבית.
באותה החלטה התייחס בית הדין לטענה המייחסת לבעל הפרעה נפשית, ונכתב כדלהלן:
"התנהגות הבעל בדיונים מביאה את בית הדין להניח שלבעל הפרעת אישיות בעייתית, שאינה מאפשרת לו לחיות חיים סבירים עם אשתו. אך מאחר שבית הדין אינו הגורם הפסיכיאטרי המוסמך, ואין בפנינו חוו"ד מקצועית התומכת בהנחה זו, לא יהיה נכון שפסק הדין יתבסס על כך. במידת הצורך ובהעדר הסכמה להתגרש בהקדם, בית הדין יחייב את הבעל באבחון פסיכיאטרי לבירור הנושא."
בהמשך להחלטה הנ"ל, ובהעדר הסכמה להתגרש, ביום כ"ט סיון תשע"ג (07/06/2013) חזרנו על האמור בהחלטה זו, וביחס להנחה הנזכרת אודות מצבו הנפשי של הבעל כתבנו:
"מאחר שהנחה זו אינו מיוסדת על חוות דעת מקצועית והבעל מכחיש זאת, אנו מטילים על הבעל להציג לבית הדין תוך 30 יום חוות דעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי או מנהל מחלקת בריאות הנפש בבית החולים "זיו" בצפת, הכוללת הערכה ואבחון ביחס למצבו הנפשי. הבעל יציג את ההחלטה הנוכחית לעורך חוות הדעת, ובנוסף עורך חוות הדעת יוכל לקבל ישירות מבית הדין קטעי פרוטוקולים כדי להכיר את הטענות שעלו כנגד הבעל וההתנהגות המיוחסת לו על ידי אשתו. בהעדר שיתוף פעולה מצד הבעל בקיומו של ההליך הנזכר תוך 30 יום, בית הדין ישלים את ההליך גם בהעדר חוות הדעת הנ"ל."
למעשה, הבעל התעלם מהוראת בית הדין, ובנסיבות אלו מוטל עלינו להשלים את ההליך לבירור תביעת הגירושין. יובהר, ההוראה הנ"ל, ניתנה על יסוד התרשמות בלתי אמצעית של בית הדין מההתנהגות החריגה והבלתי סבירה של הבעל בעת הדיונים. בנוסף, רצף הטענות שעלו מצד האשה כנגד הבעל, המייחסת לו הטרדה מתמשכת, התנהגות אלימה כנגדה וכנגד הילדים, הטרדה של נשים לרבות בגיל צעיר, הגם שהוכחשו על ידי הבעל באופן גורף, מעוררת חשד שהתנהגותו הכוללת, מעידה על הפרעת אישיות, הפרעה הדורשת אבחון מקצועי שבמסגרתו תינתן תשובה מוסמכת על אודות מצבו הנפשי של הבעל - האם אכן קיימת מחלת נפש ומהי רמת החומרה, וכן מהו הטיפול המומלץ שבלעדיו ספק רב אם הבעל יוכל לשוב להתנהגות ראויה ומקובלת.
בנסיבות המתוארות, עלינו לברר מהי ההשלכה של סירובו של הבעל לציית להוראת בית הדין.
שיקול דעת בית הדין כתחליף לאבחון המקצועי בנסיבות של העדר שיתוף פעולה
בטרם נברר מהי ההלכה ביחס לבעל דין המסרב להיבדק בבדיקה שחויב בה בהחלטת בית הדין, יצוין: בעבר הרחוק, לפני למעלה ממאתיים שנה ויותר, בטרם בא לעולם מדע הפסיכיאטריה, ככל שהדבר היה נוגע לדיני גירושין או להלכות אחרות, כשהתעורר ההכרח בקביעת מעמדו של האדם כשוטה שאינו בר חיובא ואינו בר כריתות, או כאדם הסובל מבעיה נפשית קשה וההשלכות ההלכתיות הנובעות מכך, האבחון וקביעת מעמדו ההלכתי היו מסורים לבית הדין שדן בעניינו, ובית הדין דן את דינו על יסוד התנהגותו הידועה להם ועל יסוד הסימנים הקבועים בש"ס במסכת חגיגה דף ג: ובשאר הפוסקים. יצוין לספר אור הישר ולספר אור ישראל בתשובות גדולי הפוסקים ביחס לגט מקליווא שסודר בשנת תקכ"ו, שדנו במעמדו של אותו בעל על פי התנהגותו, בלא להיעזר בגורמי מקצועיים, שלא היו בנמצא באותם ימים.
נכון שבימינו שלנו נעזרים ברופאים פסיכיאטרים לצורך האבחון המקצועי, ואבחון זה מהווה בסיס לפסיקת בית הדין, וכפי העולה מעיון בפסקי הדין הנזכרים להלן שדנו בשאלת חיוב גירושין בבעל חולה נפש. אך אם הבעל מסרב לפנות לאבחון המקצועי, ובהעדר אמצעים מתאימים לאכוף עליו את שיתוף הפעולה המתבקש בעריכת האבחון, בסירובו זה, הבעל מאלץ אותנו שלא להיעזר בגורמים המקצועיים הקיימים כיום, אלא לפעול כפי שנהגו בתי הדין לפני למעלה ממאתיים שנה, בטרם בא לעולם מדע הפסיכיאטריה. עקב כך, האבחון ייקבע באופן בלעדי על יסוד התרשמותם האישית של הדיינים, למרות העדר הכשרתם המקצועית בתחום זה.
יובהר: בנידון דנן אין בפנינו נסיבות של טענה מול טענה בלבד כשנדרשת הכרעת בית הדין בין טענותיהם. אלא בדיונים שהתקיימו נכחו הדיינים באופן בלתי אמצעי בעת ההתנהגות החריגה, הכוחנית ונעדרת הגבולות של הבעל, ובאחד הדיונים בית הדין אף נאלץ להורות על מאסרו למספר ימים בעקבות התנהגותו הפרועה באולם בית הדין. די בהתרשמות זו כדי שנקבע שבפנינו עילה לחיובו בגירושין, מאחר שקיים אצל הבעל ליקוי יסודי הגורם שחיי האשה במחיצת בעלה כרוכים בסבל מתמשך. ניתן להסיק שהתנהגותו נובעת ממחלה בלתי מטופלת, ופסיקת חיוב גירושין יכולה להינתן בדומה לפסיקה שניתנה בפד"ר ח"א עמ' 77.
באותו פסק דין כתבו כדלהלן:
"בכל דברי התובעת אשר טענה לפנינו, עוברת כחוט השני התמרמרות עצומה ועזה שהצטברה בקרב לבה חודשים על חודשים נגד בעלה בגלל הנהגותיו המשונות כלפיה, הן באינתינת פרנסה, הן בהעדרו תכופות מהבית, הן מהתעלומה החופפת על כל הנהגותיו, ובהיות לו כמה מקומות מגורים, והן בהתפרצויותיו והכאותיו, וניכרים בהם דברי אמת כי אמנם הגדיש הבעל את הסאה כלפי אשתו, וסבלותיה ממנו הן למעלה מנשוא, עד שבהכרח באו תוצאות המשבר הזה.
[...] בהביאנו בחשבון את כל המקרים יחד, יש יסוד חשוב להצדיק את האשה בתביעתה לגט, וגם לא לדונה בשביל כך כמורדת להפסידה את כתובתה, כי הבעל הוא שהפך בהתנהגותו המוזרה את חיי האשה לגיהנום, ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. וברור הדבר שיש להשוות נידון דידן לנפסק בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ח' שנשאל שם באשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכול יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שונאה את החיים, וז"ל תשובתו:
קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקיי"ל לחיים נתנה ולא לצער, דנפקא לן מקרא דכתיב כי היא הייתה אם כל חי בפרק אף על פי (ס"א ע"א), ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כ"כ אמרינן יוציא ויתן כתובה כדאיתא בהמדיר בהרבה מקומות (ע' ע"א), וכ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. ואף על גב דבאומר איני זן ואיני מפרנס פסק הרי"ף ז"ל דלא יוציא ויתן כתובה, התם היינו טעמא משום דאפשר בתקנה עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון, אבל הכא מעוות לא יוכל לתקן, ומקרא מלא דבר הכתוב: טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב, ועוד כתוב טוב ארוחת ירק ואהבה בה משור אבוס ושנאה בו, הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות, ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום. ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מק"ו דבעל פוליפוס, (שם ע"ז ע"א) והשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תדיר שהוא מר ממות לכ"ש, וכיוצא בזה הק"ו הזכירו בירושלמי (כתובות פ"ה ה"ז) על איני זן ואיני מפרנס, וגם יש פוסקים באומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא, ואם זה מרעיב אותה הרי הוא בכלל זה וכו', עיין שם.
וכדברים האלה וכלשון הזה השיב גם נכדו של הרשב"ץ ביכין ובועז ח"ב סי' פ"ד ע"ש. ועיין גם בחוט המשולש שעם התשב"ץ בטור השלישי סי' ל"ה ד"ה עוד ראיתי לכתוב עיין שם. והרי נידון דידן בכל הקיפו דומה לנידון התשב"ץ שם ויש ללמוד משם לכאן.
[...] לכן לאור כל האמור מחליטים - על הצדדים להפרד זה מזו בג"פ כדמו"י."