פסק הדין שבפנינו עניינו תביעת אישה לכתובתה בסך 180,000 ש"ח. הטיעון המרכזי של הבעל להיפטר מתשלום הכתובה הוא הסכם קדםנישואין שנערך על ידי הצדדים, הכולל סעיף שבו הצדדים מוותרים מראש על כל תביעה מכל סוג שהוא, במידה והצדדים יתגרשו, וככל המפורט להלן. בנוסף, טען הבעל טענות כנגד האשה, שיש בהן, לדבריו, כדי להפסידה כתובתה.
א) הצדדים נישאו זל"ז ביום ט' בכסלו תשע"ד (22.11.12), בנישואין שלישיים לבעל ונישואין שניים לאישה. לאחר חמישה חודשים הצדדים נפרדו זמ"ז, וכל אחד מהם הגיש תביעת גירושין שנידונו כאחת. בתחילה סירבה התובעת להתגרש לפני שיובטחו לה כל הזכויות המגיעות לה. לאור הנסיבות שנגלו לעיני בית הדין בתיק זה שכנע בית הדין את התובעת להפריד בין סידור הגט, שנעשה לאלתר, לבין הדיון בתביעת הזכויות שלדבריה מגיעות לה, והוא התקיים במועד מאוחר יותר לאחר סידור הגט בפועל. לדבריה, בכלל הזכויות המגיעות לה הם תשלום הכתובה ופיצוי על נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהנישואין, שהגיעו לקיצם לאחר תקופה קצרה באשמת הנתבע - לדבריה. בכלל הנזקים כוללת התובעת את עזיבת מקום העבודה הקודם לטובת עבודה בחברה שמחזיק הנתבע, ובעקבות הגירושין הוצרכה לעזוב גם אותה, וכן טיפולים פסיכולוגיים לילד מנישואיה הקודמים, שנפגע נפשית כתוצאה מפירוק הנישואין, וככל המתואר בדבריה, כפי שהם מצוטטים בפרוטוקולי הדיון.
ביום י"ט בכסלו תשע"ג (3.12.2012), ערב נישואיהם, חתמו הצדדים על הסכם ממון קדםנישואין ובו הם הסדירו את כל ענייני הרכוש שביניהם. הסכם הממון אושר בביהמ"ש לענייני משפחה.
אלו הם עובדות הרקע החשובות לטענות ומענות שהיו בין הצדדים.
האישה הגישה את תביעתה לכתובה ולפיצויי נזיקין, שהוזכרו לעיל.
בדיונים שהתקיימו בתביעת הגירושין ובכתב התביעה מתארת התובעת את רצונה הבסיסי הראשוני לשלוםבית שלא נענה על ידי הנתבע על אף הפצרותיה, ורק לאחר שלא נותר לה מנוס הגישה את תביעתה לגירושין. לטענת האישה המשבר בזוגיות נבע מקשר מחודש שניהל הנתבע עם גרושתו מנישואיו הראשונים שממנה נולדו לנתבע שלושה ילדים. לדבריה, לאחר נישואיה של בתו של הנתבע מגרושתו, הקשר של הנתבע עם גרושתו התהדק והתעצם, וכתוצאה מזה המשבר בין התובעת לנתבע החריף עד כדי מאיסות הדדית והגשת תביעות גירושין הדדיות.
הנתבע הכחיש שהיה לו קשר רומנטי עם גרושתו מעבר לקשר טבעי שהיה לו אתה בהיותה אם ילדיו.
הנתבע בסיכומיו העלה שתי טענות מרכזיות להפסיד את האישה את כתובתה. הראשונה נוגעת לחוסר ההתאמה ביניהם ולהתנהגות האישה במהלך הנישואין הקצרים. השנייה היא הסכם קדםהנישואין - לטענתו, מהסכם זה עולה שהאישה ויתרה על זכותה לתבוע את כתובתה, כפי שיובהר בהמשך.
לטענת הנתבע, הסיבה המרכזית שהם מתגרשים היא איהתאמה קיצונית ביניהם, והוסיף לטעון שהאישה היא שקרנית וברחה מביתו מספר פעמים. מאידך גיסא, טוענת התובעת שהיא לא ברחה מביתו אלא סולקה ממנו לאחר שגמלה החלטה בלבו לחדש את הקשר שיש לו עם גרושתו ולפתוח בהליך גירושין.
אלו הם תורף העובדות והטענות.
לאחר ניתוח מכלול התמונה שהצטיירה לפנינו ולאור ההתייחסות לטענות הצדדים, לדעתי יש לקבל את גרסת התובעת בנוגע לשאלה מה בסופו של דבר הוביל לגירושיהם. כמו כן יש לדחות את טענת הנתבע, שלאור הסכם קדםהנישואין הנתבעת אינה רשאית לתבוע את תשלום כתובתה.
לפיכך, לדעתי, ברמה העקרונית יש לחייב את הנתבע בתשלום מלוא הכתובה, אבל בהתחשב בגורמים נוספים, שיוזכרו בסוף פסק דין זה, יש לחייבו בסך של 60,000 ש"ח בלבד. להלן הנימוקים למסקנתי זו.
ב) ריש מילין, יובהר שהעילה שאותה כותב ב"כ הנתבע בסעיף 7 לסיכומיו, שבית הדין בהחלטתו ביום י"ב בשבט תשע"ד (13.1.2014) בשעה 13.42 קבע, שהאישה מוחלת על כתובתה, ראוי היה לה, שלא הייתה נכתבת עלי דף בסיכומיו. גם לב"כ הנתבע ברור שמדובר בטעות סופר שנבעה מנוסח שבלוני של פסק דין לגירושין (ולא זכור לי מקרה דומה, שבו הנוסח השבלוני לא תוקן). בהחלטה נוספת של בית הדין מאותו תאריך כתוב מפורשות, שהאישה אינה מוחלת על כתובתה, ותביעתה תידון לאחר סידור הגט במועד אחר. לעולם, נוסח החלטה מפורט וספציפי גובר על נוסח שבלוני מובנה, ואכמ"ל.
תיאור תקופת הנישואין הקצרה, ובפרט בחלקה האחרון, על ידי שני הצדדים היא של מערכת נישואין עכורה מלאה בהכפשות ובשנאות תהומיות, שאין בה תוחלת לעתיד טוב יותר, מה שהוביל את שני הצדדים לפתוח תיק גירושין. השאלה המרכזית שעומדת לפתחנו היא, מי ומה גרם את השתלשלות הדברים עד כדי השנאה התהומית שנגלתה לנגד עינינו. אין ספק, שלא כך היו פני הדברים כשהצדדים החליטו להינשא זל"ז. הטיעונים שאותם מציג ב"כ הבעל בסיכומיו להיפטר מתשלום הכתובה, שהאישה רוצה ורצתה בכל מאודה בגירושין אינם ממין הטענה. לבית הדין ברור שהצדדים הגיעו למצב שאין טעם להחיות את הנישואין שכבר "מתו", ולכן הם פנו להליך הגירושין. השאלה היחידה שבפנינו היא מי גרם את "מיתתם".
לדעתי, אין ספק שסיטואציה רגשית שאליה נקלע הנתבע היא, בעיקר, זו שבסופו של דבר גרמה לגוויעת הנישואין ולהבאתם לקיצם, וכפי שאבאר.
התובעת הציגה בפני בית הדין ראיות (שלא הוכחשו על ידי הנתבע) שהתובע המשיך לנהל קשר עם ז.ד. גרושתו מנישואיו הראשונים. (התובעת היא גרושתו מנישואיו השלישיים).בית הדין השתכנע שקשר זה כלל גם קשר רומנטי מעבר לקשר שנדרש לקיים עם מי שהיא אם ילדיו. נסיעתו של הנתבע לחו"ל עם מספר זוגות, כשהוא יוצא לטיול זה עם גרושתו לא מותירה ספק באשר לטיב הקשר. עובדת נסיעתו זו אומתה על ידי בית הדין ועלתה וצפה לה מאליה לעיני בית הדין, מבקשת הנתבע עצמו לביטול צו עיכוב יציאה שהושת נגדו.
חז"ל במבטם המעמיק על נפש האדם אסרו מפגשים מסוג מסוים עם גרושתו של אדם, ואף אסרו מגורים סמוכים, וניהול משא ומתן ישיר, וכל זה מתוך הנחה שמפגשים ומגורים שכאלה אלו עלולים להוביל לקשר אסור. איסור זה מתייחס גם למצב שהגרושה נישאה כבר לאדם אחר, שאז החשש הוא קטן יותר (וככל המפורט בשו"ע אבהע"ז סי' קי"ט סעי' ז' ואילך). הרגלי החיים האינטימיים של איש ואישה שהיו להם לפני הגירושין (מכיר ברמיזותיה כלשון חז"ל) יכולים להוביל אותם לקשר אסור לאחר הגירושין. קל וחומר ובן בנו של קל וחומר, מי שיוצא עם גרושתו לטיולי זוגות בחו"ל. במסגרת בקשתו לביטול צו העיכוב יציאה מהארץ שהוצא כנגדו הודה הנתבע בפני בית הדין שהוא יוצא לטיול עם גרושתו. יש יסוד גדול להניח שהמשבר בזוגיות בין התובע לנתבעת התחיל מהקשר המחודש של הנתבע עם גרושתו.
קשר שהתעצם לאחר נישואיה של בתם המשותפת של הנתבע וגרושתו. העובדה שגרושתו של הנתבע פונה אליו בלשון "אשתך", בהודעות אסאםאס שהוצגו בפנינו, כשהנתבע נשוי לתובעת, מבטאת היטב את הקשר הזה שהלך והתקבע. התיאורים של השנאה התהומית שהתפתחה בין התובעת לנתבע, כולםכולם, הם פרי הקשר של הנתבע עם גרושתו. דרישת הנתבע מהתובעת לעזוב את ביתו, וכינויי הגנאי שהוטחו בנתבעת, כפי שהוצגו בפנינו, אף הם מפרות הבאושים של הקשר האסור שנוצר. אמנם בית הדין רואה צורך לציין שאין בדברים הללו משום הטלת אשמה בנתבע, עד כדי תיאורו כאדם מפלצתי, נוכל ובלתי אנושי, וכפי שמתארת אותו התובעת. בנוגע לעניין זה דוחה בית הדין את דברי המשטמה של התובעת. הקשר הפנימי של בעל עם אשתו אינו נמחה בהינף יד על ידי הגירושין בגט ובפרט כאשר ישנם ילדים משותפים. גם אחרי גירושין יכולים להתפתח געגועים וזיכרונות נעימים מהאישה לשעבר, שיובילו לרצון לחדש את הקשר (כמובן, אין הדברים אמורים בכל גירושין, וזה תלוי באופי הגירושין ובמה שהוביל אליהם). אולם גם אם זוהי התפתחות טבעית (וחז"ל ניסו למנוע בחכמתם) היא יכולה להרוס לחלוטין נישואין חדשים (ולדעתי, כך קרה לנגד עינינו בצדדים הניצבים בפנינו). במצב זה, הבעל (הגרוש)צריך לשאת באחריות על הרס הנישואין - בדמות תשלום הכתובה לאישה שנקלעה למצב זה שלא בטובתה.
מעבר לאמור, מקובלת עלינו גרסת האישה שהבסיס שלה לנישואין היה גם הבאת ילדים נוספים, דבר שהבעל סירב לשתף פעולה במימושו או שלא היה יכול לקיים אותו כלל - כטענת האישה. (בית הדין לא נכנס לאימות הטענה הזו כלל, בהעדר הצורך לכך). לאישה ילד אחד בלבד מנישואיה הקודמים.
ג) ב"כ הנתבע ציטט את שכתבנו במספר פסקי דין, שנישואין שניים שונים הם באופיים מנישואין ראשונים. בעוד שבנישואין ראשונים מדובר על
כריתת ברית בין בני הזוג הרי שבנישואין שניים הם בדרך כלל נתפסים
כניסיון בלבד לבחון את התאמת הצדדים לנישואין. בדרך כלל, מאחורי נישואין שניים אין עומדת כריתת ברית. הנפקות ההלכתית והמשפטית והמעשית של ההבחנה הזו תהיה כאשר בני הזוג נפרדים לאחר שהם גילו שהם אינם מתאימים זל"ז, והפירוד מוסכם על שני הצדדים. במצב שכזה, בנישואין שניים לא יהיה לאחד כלפי השני טענה ותביעה כלשהי, מדוע הם אינם מתאימים זל"ז. לכן גם האישה, על פי רוב, לא תגיש תביעה למימוש כתובה. ב"כ הנתבע ביקש להקיש מהבחנה זו למקרה שבפנינו. היקש זה מוטעה הוא ביסודו.