לפנינו ערעור הבעל על החלטת ביה"ד האזורי בפתח תקווה מיום ו' ניסן תשע"ג (17.3.13), ובה החליט ביה"ד, כי מאחר שביום ז' באדר תשע"ג (17.2.2013) נדון עניין מזונות הקטינים בביהמ"ש והבעל בחר שלא להשיב לתביעה וניתנה החלטה למזונות זמניים, אין בידו של ביה"ד להתערב בנידון.
לטענת המערער, הגם שנפסקו מזונות זמניים בביהמ"ש, נאמר שם שהוגש ערעור לביה"ד הגדול בנושא הסמכות וביהמ"ש אמר שימתין להחלטת ביה"ד הגדול. אך כדי שיהיה לילדים ממה ליזון עד אז, נתן ביהמ"ש החלטה למזונות זמניים 1,250 לכל ילד ועוד 1,750 ש"ח עבור מדור.
לטענת המערער, ביום ד' בכסלו תשע"ג (18.11.2012) הגישה האשה תביעת גירושין ובה כרכה את הסדרי הראיה, המשמורת והמזונות.
אמנם לאחר כשבועיים, ביום י"ט בכסלו תשע"ג (3.12.2012), הגישה האשה בקשה לסגור התיק לגירושין בטענה כי: "אנחנו מנסים לקדם את ההליכים בינינו ללא בית הדין... ולכן אני מבקשת לסגור את התיקים, וב"ה מקווה שנגיע לשלום בית."
למחרת, ביום כ' בכסלו תשע"ג (4.12.2012), הגיש האיש בקשה דחופה לביה"ד שלא לסגור את התיק, ונימק שבקשתה של האישה לסגור את התיק אינה כנה, והאיש הוסיף ג"כ תביעת גירושין משלו שבה כרך גם את מזונות הילדים.
ביום הדיון, ג' בטבת תשע"ג (16.12.2012), הודיעה ב"כ האשה, שהגם שהבעל כרך מזונות הילדים, אין היא מסכימה שמזונות הילדים יידונו בבית הדין.
ולשאלת ביה"ד אם הגישו כבר תביעה בביהמ"ש, השיבה ב"כ האשה כי הם טרם הגישו אותה. תוך כדי הדיון אומרת האשה (כמופיע בשורות 91 ו96 לפרוטוקול): "אני רוצה מזונות זמניים עכשיו... אין לי כסף לקנות מטרנה וטיטולים לילדים", וביה"ד משיב לה: "אלו מזונות הילדים ואת ביקשת לדון בהם בביהמ"ש."
למחרת אותו דיון, ביום ד' בטבת תשע"ג (17.12.2012), הגיש האיש "בקשה דחופה לפסיקת מזונות זמניים לילדים - מזונות ילדים". ביה"ד קבע לכך דיון ליום ט"ז בטבת תשע"ג (29.12.2012), אשר נדחה לבקשת האשה לתאריך ד' באדר תשע"ג (14.2.2013).
בינתיים, ביום כ' בטבת תשע"ג (2.1.2013) פתחה האשה תיק תביעת מזונות ילדים בשם הקטינים בביהמ"ש לענייני משפחה. ביום ד' באדר תשע"ג (14.2.2013) התקיים דיון בביה"ד הרבני, אשר במהלכו הודתה האישה שאמנם חתמה על הסכם עם האיש ביום 17.9.2012, לפיו יידונו ענייניהם כולל מזונות הילדים בבית הדין הרבני, אלא שטענה שהסכמתה זו ניתנה תחת לחץ. בעקבות אותו הסכם הפנה ביה"ד את הצדדים לגישור בענייני הגירושין, המשמורת ומזונות הילדים.
אחר שהתברר כי הניסיון לא צלח, החליט בית הדין על פי חו"ד משפטית שקיבל מהיועץ המשפטי, כי אין צורך בשלב זה להכריע בשאלה האם הילדים הם צד עצמאי ונפרד מתביעת מזונות האשה, שהרי אין חולק על כך שעניין מזונות הילדים מונח כחוק לפני ביה"ד, ואין תביעה בעניין מזונותיהם תלויה בביהמ"ש.
באותו יום הוציא ביה"ד החלטה המורה לצדדים להודיע לו האם הוגשה תביעה מזונות ילדים אל ביהמ"ש לענייני משפחה. בעקבות כך עדכנה ב"כ האישה את ביה"ד כי אכן הוגשה תביעה כזו אל ביהמ"ש ביום כ' בטבת תשע"ג (2.1.2013), ואף נתקיים בעניינה דיון בביהמ"ש ביום ז' באדר תשע"ג (17.2.2013) שבסופו נתן ביהמ"ש החלטה למזונות זמניים לילדים.
מכאן, שגם ביום ג' בטבת תשע"ג (16.12.2012) בו ביקשה האשה מביה"ד לקבוע מזונות זמניים לילדים, וגם ביום ד' בטבת תשע"ג (17.12.2012) שבו האיש ביקש מביה"ד מזונות זמניים לילדים, עדיין לא הייתה תביעה לפני ביהמ"ש, וביה"ד אמנם קבע דיון ליום ט"ז בטבת תשע"ג (29.12.2012) אלא שהאשה ביקשה לדחותו, ומיהרה להגיש תביעה לביהמ"ש ביום כ' בטבת תשע"ג (2.1.2013) לביהמ"ש.
דבר זה אינו תקין ואינו מוסרי, שהרי בו בזמן שהאשה בעצמה דורשת מביה"ד במהלך הדיון שיקבע לה מזונות זמניים, וגם הבעל מבקש זאת למחרת, וביה"ד אף קובע תאריך לדיון - האשה מוצאת לנכון לבקש דחייה של הדיון בבית הדין, ומיד למחרת היא פונה לפתוח תיק בביהמ"ש, זאת אף שנקבע הדיון בבית הדין הרבני. בכך למעשה ניסתה האישה 'לחטוף' סמכות אשר כבר נקנתה לביה"ד, הן ע"פ בקשתה הן ע"פ בקשתו של האיש. זאת בפרט כשהכריכה של שניהם הייתה כדין ובכנות. משכך, ראוי לקבוע כי במקרה זה הסמכות נתונה לביה"ד הרבני. למסקנה זו אפשר להגיע גם מכוח ההסכם שביניהם שהכול יידון בבית הדין הרבני, שהרי טענת הלחץ לא הוכחה. ויובהר: אין מדובר בהסכם לגבי גובה המזונות אלא אך ורק בהסכם כי עניין המזונות יידון בבית הדין, ועל פי פסיקת בג"ץ הסכם שנערך בין הורים לגבי ערכאת השיפוט שתדון בעניינם של ילדיהם מחייב אותם כאפוטרופוסים של הילדים, וכאשר הורה מתנער מהסכם שערך עם ההורה האחר בנימוק שאין הוא מחייב את הילד - יש לבדוק אם אין הוא עושה שימוש לרעה במעמדו כאפוטרופוס כדי להתחמק מהתחייבותו בהסכם (
בג"ץ2898/03 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נח (2) 550, 562-563 (2004) וההפניות שם; בג"ץ 7395/07
פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (2008)). עם זאת, איננו צריכים לקבוע מסמרות לגבי תוקף ההסכם במקרה זה, מאחר שכאמור די בכך כי האיש או האשה הביאו את נושא המזונות לפתחו של בית הדין כעניין הכרוך בתביעת גירושין אף ללא הסכם, ובפרט כששניהם עשו זאת - כל אחד בנפרד.
כאמור, גם לאחר התאריך י"ט בכסלו תשע"ג (3.12.2012), בו האשה ביקשה לסגור את התיק שפתחה, ביום ג' בטבת תשע"ג (16.12.2012), תוך כדי הדיון מבקשת האשה מביה"ד שיפסקו לה מזונות זמניים לילדים, באומרה כי אין לה מטרנה וטיטולים לילדים. ביה"ד אמנם מעיר לה, שהיא כבר פנתה בעניין זה לביהמ"ש, אך מאוחר יותר מתברר שהדבר אינו נכון, שהרי, כאמור, האישה פנתה לביהמ"ש רק ביום כ' בטבת תשע"ג (2.1.2013), אחר שביה"ד כבר קבע דיון ליום ט"ז בטבת תשע"ג (29.12.2012) לדון במזונות הזמניים, לבקשת האשה ולבקשת הבעל. בדרך זו מנסה המשיבה לרקוד בו בזמן בין שתי ערכאות שונות או "לכרכר" מערכאה לערכאה.
מהלכים אלו אינם מוסיפים כבוד לרשויות השיפוטיות - וחייבים להפסיקם. תופעת הכרכור בין הערכאות המשפטיות וכפילות הליכים על ידי ניצול הליך תביעת "מזונות ילדים" עצמאית כביכול, היא פסולה מעיקרה וראוי למונעה מראש. כידוע, "לא אחת הגדירה הפסיקה תביעות אלו כפיקציה, בהתברר כי הקטין הוא כה קטין עד שאינו יודע כלל להביע צרכיו... והגשת ההליך ודאי אינה מיזמתו" (ד"ר י' כהן,
"מעמדו העצמאי של הקטין בדיני משפחה - תהליכים, מגמות ודרכים לאיזון מחודש", משפטים מא (התשע"א) עמ' 255). כך גם התבטא בעניין זה השופט י' עמית ב
בג"ץ 4407/12
פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (7.2.13) בפסק דין עקרוני שנתן בית המשפט העליון בשנה החולפת:
"ההבחנה בין הקטין לבין ההורה המייצג אותו היא לעתים קרובות פיקציה. התביעה הראשונה מוגשת על ידי ההורה בשמו של הקטין, וגם התביעה השנייה מוגשת על ידי ההורה בשמו של הקטין, אך הפעם כתובענה נפרדת בכובע של תביעה עצמאית."
אנו ערים לטענת המשיבה כי קיימים פסקי דין של בית המשפט העליון אשר עורכים הבחנה בין תביעה שהגישה אשה למזונות ילדים בבית הדין הרבני - שעשויה להיחשב כתביעה להשבת יציאותיה עבור מזונות ילדים, ובין תביעה שהגישה אשה למזונות ילדים בבית המשפט - שעשויה להיחשב כתביעה עצמאית של הילדים, מה גם שמבחינה צורניתפורמלית הפרקטיקה היא לרשום את שמות הילדים כתובעים בכתב התביעה שמגישה האשה לבית המשפט. ברם, בפסק דין שנתן בית המשפט העליון בבג"ץ 4407/12 הנ"ל בוטלה הגישה הפורמליסטית שנקטה את "המבחן הפרוצדורלי" ותחתיה העדיף בית המשפט העליון את "המבחן המהותי."
בית המשפט הסביר כי הלכת התביעה העצמאית, פותחה בפסיקה בעקבות החשש ממצב בו תיפגע ותיבלע טובתו של הקטין תוך כדי המאבק המשפטי בין הוריו. ולכן, על מנת להגן על עניינו של הקטין, נדרש בית המשפט לתהות על קנקנו של הסכם גירושין שכלל גם התייחסות למזונות קטינים ולוודא שהוא אכן תואם את טובת הקטין ועונה באופן ראוי לצרכיו. יתרון נוסף הצומח ממוסד התביעה העצמאית, הוא הגנה על אינטרס האם, לנוכח החשש כי על מנת לקבל את הגט, האם תהא נכונה לשלם "במטבע קשה" בדמות הפחתה משמעותית בסכום המזונות שייפסק לזכות הילדים במסגרת הסכם הגירושין.
מנגד הסביר בית המשפט כי למוסד זה יש חסרונות לא מבוטלים (פגיעה בעקרון מעשה בי"ד; ריבוי הליכים ועומס על הערכאות; "חזקת הזנחת הילד" מצד ההורים ומצד בית המשפט; פרימה של מכלול הסכם הגירושין; עצמאות התביעה היא פיקציה; היעדר וודאות ויציבות; אי כיבוד הסכמים; פגיעה בהורים ובטובת הקטין). לאחר דיון ארוך וממצה קבע בית המשפט, כאמור, כי יש לדבוק במבחן המהותי.