לפנינו ערעור וערעור שכנגד על החלטת ביה"ד האזורי מיום ט"ו כסליו תשס"ח, וכן ערעור על החלטת הבהרה של ביה"ד האזורי מיום ב' שבט תשס"ח.
האשה מערערת על החלטות ביה"ד האזורי בעניין הדירה, תכולתה, דמי שימוש ראויים, קיזוז כספי פנסיה, ודחיית תביעתה להחזר תשלום חובות ששולמו על ידי משפחתה. האיש מערער על החלטת ביה"ד בעניין המגרש ב[פ'].
פרק א': בית הצדדים
הצדדים נשאו בשנת 1975 ולהם שני ילדים בגירים. בשנת 1977 רכשו הצדדים מגרש ברח' [...] ב[א"י], ובנו עליו את ביתם הראשון. בשנת 1992 קנו הצדדים מגרש [...] ב[א"י], ובנו עליו את ביתם השני. ביום 16/10/96 העביר האיש את חלקו בבית הצדדים לאשה [להלן 'ההעברה']. וביום 18/10/96 חתמה האשה על כתב נאמנות שבו נכתב שחלקו של האיש בבית ניתן לילדי הצדדים, והאשה מחזיקה בו רק בנאמנות. עוד נכתב, שלאיש זכות מגורים בבית ללא הגבלת זמן.
האשה תבעה גירושין ביום 03/03/98 והאיש הגיש תביעת גירושין כרוכה ביום 30/03/98.
הצדדים חלוקים ביניהם באשר להעברת הזכויות בבית. האיש טוען שהעביר את הזכויות לאשה כאשר היה במצב נפשי קשה, ובגלל שחשש מגירושין. האשה טוענת שהאיש העביר את הזכויות על שמה בגלל שהבית נרכש מכספים שלה ושל הוריה, וכפיצוי על כך שמכר נכסים והעלים כספים. האשה מכחישה את טענת האיש, שבזמן שבוצעה ההעברה היה במצב נפשי קשה וחשש מגירושין, וטוענת שבאותו זמן כלל לא רצתה להתגרש.
האשה מתארת בפירוט את ענייני הכספים של הצדדים מאז נישואיהם ומצרפת מסמכים. טענתה בתמצית היא, שהבית הראשון נבנה על קרקע שניתנה לצדדים במתנה על ידי בני משפחתה, והאיש מכר את הבית הראשון ובנה את הבית השני מבלי שהייתה מעורבת, ובינתיים העלים כספים רבים. סמוך למועד ההעברה, האיש מכר מגרש ב[פ'] שהיה רשום על שמו והעלים את התמורה, כשהדבר נודע לאשה, לחצה על האיש להעביר את חלקו בבית על שמה. האשה טוענת גם, שכתב הנאמנות הוצא ממנה תחת לחץ, וכי המסמך היחיד שבתוקף הוא הסכם העברת הזכויות. האשה מוסיפה וטוענת, שגם אם נניח שההעברה אינה בתוקף, יש לתת את הדעת לכך שבכל השנים מאז שהאיש נעצר ונכלא, היא שילמה לבדה את תשלומי המשכנתא.
האיש משיב שהמגרש שעליו נבנה הבית הראשון נרכש בכסף מלא מבני משפחתה, על ידי משכנתא שנטלו בני משפחתו. גם בניית הבית שולמה על ידי הצדדים. אך גם אם נקבל את דברי האשה, הן המגרש ניתן לצדדים כעשרים שנה לפני ביצוע ההעברה, ובכל השנים הצדדים ניהלו משק בית משותף, וכיצד ניתן לטעון שההעברה בוצעה בגלל נתינת המגרש. האיש מכחיש את הטענה שהעלים כספים במהלך מכירת הבית הראשון, ומציע חשבון אחר, כמו כן, האיש טוען שהאשה ידעה והסכימה למכירת המגרש ב[פ'], וטוען שתמורת המגרש שימשה להוצאות הבית, נסיעות לחו"ל והוצאות היתרי בניה למגרש של האשה ועליו ידובר בהמשך. באשר לתשלומי המשכנתא, האיש מודה שהאשה שילמה את המשכנתא בכל השנים מאז שנעצר, אלא שטוען שכל עוד היו נשואים והוא במעצר, המשכנתא שולמה מכספים משותפים, ולאחר שהתגרשו, יש לקזז מהתשלומים את דמי השימוש שעל האשה לשלם עבור חלקו.
ובאשר לכתב הנאמנות, האיש מכחיש את דברי האשה, וטוען שהסכם ההעברה וכתב הנאמנות נחתמו באותו יום, וההבדל בתאריך נבע ממועד כתיבת הסכם ההעברה במשרד עוה"ד. עוד טוען האיש, שהרישום על שם האשה נעשה רק בתחילת שנת 1998, לאחר המעשה הפלילי.
האשה הוסיפה וטענה שלאחר הגירושין נודע לה שהאיש היה מכור להימורים, ולשם כך העלים כספים רבים. האיש הכחיש את הדבר וטען שמעולם לא היה מהמר.
ביה"ד האזורי קיבל את טענת האיש שביצע את ההעברה בזמן שהיה במצב נפשי קשה ובגלל חששו מגירושין. ביה"ד גם מציין שהאיש שייר לעצמו יד בבית, כנ"ל בכתב הנאמנות, וגם זה מורה שלא הייתה לו גמירות דעת לבצע את ההעברה. ביה"ד הוסיף שגם לדברי האשה, ההעברה בוצעה כדי למנוע מנושים לעקל את חלקו של האיש בבית, ויש להעברה דין של "שטר מברחת".
בהחלטה מיום ב' שבט תשס"ח ביה"ד הבהיר שהאיש זכאי למחצית הבית ולא רק למחצית שוויו.
בכתב הערעור ובדיון שהתקיים לפנינו טענה האשה שביה"ד האזורי התעלם מטענותיה ומהמסמכים הרבים שהציגה. עוד טענה שרק לאחר הגירושין נודע לה שהאיש מהמר, כך שלא ייתכן לומר שזו הייתה מטרת ההעברה.
הצדדים צרפו מסמכים שונים שתומכים בטענותיהם בעניין הבית הראשון, מכירתו, ורכישת המגרש השני, וכל אחד מהצדדים חישב בצורה שונה את ההפרש במחיר הבתים, ובעניין זה ראה גם פרוט' הדיון בביה"ד האזורי ביום 19/07/04 את עמדות הצדדים בפירוט, ואולם בעניין זה מקובלת עלינו הטענה המקדמית של האיש שאין לעסוק בדברים שנעשו שנים רבות לפני ביצוע ההעברה בזמן שהצדדים חיו בשלום וניהלו משק בית משותף. גם טענות האשה בעניין המגרש שנמכר סמוך לביצוע ההעברה, לא הוכחו, וגם לו הייתה לאשה ראיה שהמגרש נמכר בלי ידיעתה, עדיין לא מסתבר שרק בשל כך הבעל יעביר לאשה את חלקו בבית.
האיש צירף חוות דעת שהוגשו לביהמ"ש בתיק הפלילי ובהן נכתב שמאז ששוחרר מהצבא בשנת 1991 סבל מירידה משמעותית בתפקוד ובשלבים מאוחרים יותר היא באה לידי ביטוי גם בהרטבת לילה. עוד נכתב שהאיש סבל מהפרעה מוחית. בגין חוות הדעת הללו נקבע לאיש עונש מופחת על המעשה הפלילי שעשה.
האשה השיבה שלא הוכח שהאיש לא היה כשיר לבצע פעולות משפטיות.
ביה"ד האזורי מנמק מדוע ביטל את ההעברה, מפני שמדובר במתנה שדי באומדנא כדי לבטלה, כדאיתא ברמ"א סי' רז סעי' ה' שבמתנה דברים שבלב הוי דברים. ועיין בסמ"ע ובביאור הגר"א שם שכתבו שבמתנה לא צריך אומדנא דמוכח, וסגי באומדן דעת כל דהו כדי לבטלה.
עיינו בתיק בית הדין האזורי, בפרוטוקולים ובהחלטות, ובפסק דינו של ביה"ד האזורי מיום כ"ב תמוז תש"ס והחלטת ביה"ד הגדול מיום י"ד חשוון תשס"ב, וראינו שהצדדים חזרו על טענותיהם בעניין הבית לאורך כל שנות ההתדיינות הארוכות בביה"ד האזורי. ביה"ד קיבל את טענת האיש מהנימוק הנ"ל, אך לנו מקום עיון בנימוק זה. משום שמעיון בתיק עולה שלא הוכחה טענת האיש שביצע את ההעברה בגלל מצבו הנפשי ובגלל שחשש מגירושין. אדרבא, בפרוט' האזורי אמר האיש שעד המעשה הפלילי הצדדים חיו באושר. ובדיון ביום 09/03/99 האשה נשאלה האם הייתה מתגרשת במידה שהאיש לא היה מעביר את הבית על שמה, והשיבה שהאיש העביר את חלקו בבית ללא בעיות, הרי שלא הייתה מריבה על כך. גם חוות הדעת הרפואיות שצורפו אינן ראיה מספיקה. נציין שחודשים מספר לפני ההעברה האיש מכר את המגרש ב[פ'], ועסק בקבלת היתרים לבניה במגרש של האשה, ולא נטען שנפל פגם כל שהוא במעשיו.
ככל הנראה, ביה"ד האזורי החליט לקבל את טענת האיש על נסיבות ההעברה, בגלל שלא מצא הסבר אחר מניח את הדעת לביצוע ההעברה. ביה"ד סבר שדי בכך כדי לבטל את המתנה, אך דעתנו שונה. דהנה מקור דברי הרמ"א שבסי' רז ס"ה הוא מהש"ג כתובות נו ע"א מדפי הרי"ף בשם האו"ז. ובגר"א ציין גם לפסקי האו"ז כתובות פי"א סוף ה"א, ואיתא שם שהאו"ז למד דין זה מדינא דשכ"מ שנתן את כל נכסיו ועמד מחוליו, ומדינא דשטר מברחת, ומדינא דמי ששמע שמת בנו ונתן את כל נכסיו לאחר, ואח"כ בא בנו.