1. זוהי תביעה לתשלום סכום של 250,000 ש"ח.
התובע הינו הבעלים של בניין מסחרי בבאר-שבע.
הנתבעת מס' 1, ניהלה עם התובע מו"מ לקראת כריתת חוזה שכירות, לשם שיכון משרדיה באותו מבנה. המו"מ נוהל בשם הנתבעת ע"י הנתבעים 2 ו-3.
לטענת התובע - נוהל המו"מ שלא בתום לב ובדרך מקובלת ובסופו נכרת בין הצדדים חוזה.
אין מחלוקת שהנתבעת לא העבירה את משרדיה למבנה האמור ולא שילמה דבר עבור דמי שכירות.
לטענת התובע - הוא ביצע שיפוצים ושינויים במבנה עפ"י בקשת הנתבעת 1, שעלותם הכוללת 240,000 ש"ח וכן היה זכאי לתשלום דמי שכירות, אם ההסכם היה מבוצע כלשונו, בסך של 244,354.73 ש"ח.
התובע העמיד את תביעתו על 250,000 ש"ח משיקולי אגרה.
2. את המו"מ עם התובע ניהלו הנתבעים 2 ו-3.
באשר לשאלה, אם אכן נכרת חוזה בין הצדדים, הרי שלטענת התובע, כל הפרטים היו מוסכמים בין הצדדים ואף נשלחה טיוטת חוזה ע"י הנתבעת, אשר בסופו של דבר, לא נחתמה. אולם, מאחר והסכם שכירות אינו חייב להיות בכתב, נכרת בפועל הסכם בין הצדדים, הסכם אשר הופר ע"י הנתבעת.
בנוסף, טוען התובע, כי ניהול המו"מ ע"י הנתבעת נעשה שלא בדרך תום לב ובדרך מקובלת ונגרמו לו נזקים גם לעניין זה.
3. התובע מבסס את טענתו בדבר כריתת ההסכם על המו"מ המפורט שנעשה והן על התשריט אשר נעשה ע"י הנתבע 3, אשר בו מופיעים פרטים המעידים על גמירות הדעת והמסוימות אליה הגיעו הצדדים.
לטעמי, לא נכרת חוזה בין הצדדים, מאחר ועל התובע היה לדעת כי הנתבעת כתאגיד, אינה יכולה להיות מחויבת בחוזה באמצעות מנהלת סניף באר-שבע של התובעת ובאמצעות הנתבע 3, האחראי על נושא מבנים ומשק אצל הנתבעת.
התובע, אשר הינו קבלן בניין בתיק ומנוסה, ידע, וצריך היה אף לדעת, כי הנתבעת, כי רוב התאגידים, יכולה להיות מחויבת רק כאשר מנהליה מאשרים זאת, חותמים על מסמך ומצרפים את חותמת החברה.
עצם העובדה שנשלחה טיוטת חוזה, מלמדת שהמו"מ טרם הושלם. לכן, לא יכול היה הנתבע לחשוב שההסכם נעשה כדת וכדין ומחייב ומזכה את שני הצדדים.
4. לטענת התובע - פעלה הנתבעת שלא בתום לב ובדרך מקובלת.
בעניין זה, דעתי כדעתו. הנתבעת, מעולם לא הודיעה לתובע במפורש ובכתב, שלא לבצע את עבודות השיפוץ הנרחבות שביצע במבנה לצורך אכלוסה של הנתבעת שם. המכתב הראשון בעניין זה הוא מיום 13.8.01, במענה למכתבו של ב"כ התובע מיום קודם לכן.
אין ספק, שהתובע השקיע במקום סכומי כסף גדולים וביצע עבודות שיפוץ נרחבות. אולם, התובע כשל בהוכחת נזקיו, עקב ביצוע אותם שיפוצים. הנתבעת, ידעה על עבודות השיפוץ הנרחבות של התובע במבנה וזאת מכח ביקוריהם של הנתבעים 2 ו-3 במקום לכל אורך התקופה. לכן, אם סברה הנתבעת שהמו"מ יקרוס, או אם חפצה להיות זהירה, יכולה היתה לומר לתובע לחדול מעבודותיו. מה עוד, שבפועל אמרה לו דברים הפוכים. בעניין זה, יש לראות את ביקורה של הנתבעת 2 במקום בחברת בעלה, אשר בדק את ענייני התאורה ואביזרי החשמל במקום. מצג כזה, אין ספק שיש בו כדי להטעות את התובע לחשוב, שכריתת החוזה קרבה והשיפוצים נעשים על דעתה ובהסכמתה של הנתבעת.
בעניין המעלית - הרי שההסכם עם חברת המעליות נעשה ביום 7.8.01 וזאת למרות שבמכתב שנשלח ע"י בא כוחו של התובע, נאמר ששבועיים קודם לכן הודע לתובע להקפיא את ההכנות בבניין. כלומר, בשעה שעשה את ההסכם עם חברת המעליות, ידע כבר התובע שהנתבעת לא תשתכן במבנה שלו.
באשר לעבודות החשמל - צירף התובע את נספח ט', שהוא דרישה לתשלום, אך הוא לא צירף כל קבלה המעידה על התשלום. באותו מסמך מפורטים חומרים שונים אשר אין ספק כי הם יכולים לשמש כל סוחר אחר במבנה, כגון: לוח בזק, אמבטיה לבזק, כבלים וכו'. גם התובע בעדותו, לא מפרט ולא אומר איזה סכום שולם עפ"י נספח ט' הנ"ל.