לפניי תביעה כספית שהגיש התובע נגד הנתבעים להשבת סכום השווה ל-950,000 דולר ארה"ב, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בטענה כי הסך האמור, אשר נמסר לנתבעים לצרכי השקעה, לא הושקע כלל אלא שולשל לכיסם של הנתבעים.
העובדות שאינן שנויות במחלוקת
1. במועדים הרלבנטיים לתובענה זו עסק הנתבע 1, מר אפרים שליסר (להלן: "הנתבע"), בתיווך וייעוץ בהשקעות באמצעות חברת השקעות בשם Israel Trading Fund (להלן: "חברת ההשקעות" או "ITF"). התובע, מר יעקב מלר, השקיע את כספו, באמצעות הנתבע וחברת ההשקעות. הנתבעת 2, הגב' טליה שליסר (להלן: "הנתבעת"), רעייתו של הנתבע, היתה בעלת מחצית ממניות חברת ההשקעות ולאחר מכן רכשה את יתרת המניות והיתה בעלת המניות היחידה של חברת ההשקעות.
2. השקעת הכספים נעשתה בדרך של מתן הלוואות פרטיות לחברות ציבוריות (PIPE- Private Investment in Public Entities), בתמורה לרכישת אגרות-חוב להמרה, המרתן למניות ומכירתן בבורסה. השקעה בדרך זו התאפשרה על יסוד החקיקה הידועה בארצות הברית כ-Regulation S, אשר מטרתה היתה לתמרץ משקיעים להזרים כסף זר לשוק האמריקאי. אין חולק, כי ההשקעה באמצעות Regulation S התאפשרה אך ורק למשקיעים זרים (שאינם תושבי ארצות הברית) הרוצים להשקיע בחברות שניירות הערך שלהן נסחרים בבורסה האמריקאית, וזאת לאור המטרה האמורה.
3. עניינה של תביעה זו בשתי השקעות בהן השקיע התובע: ההשקעה הראשונה, על סך של 300,000 דולר ארה"ב, אשר יועדה להשקעה בחברתFORTUNE PETROLEUM CORPORATION (להלן: "FPX"); וההשקעה השניה, על סך של 650,000 דולר ארה"ב, אשר יועדה להשקעה בחברת ECO². הסכום הכולל אותו השקיע התובע היה 950,000 דולר ארה"ב (להלן: "סכום ההשקעה" או "כספי ההשקעה"). אין מחלוקת בין הצדדים, כי סכום ההשקעה הועבר לנתבע, חלקו באמצעות העברה בנקאית וחלקו בדרך של קיזוז מסכומים שהגיעו לזכות התובע כתוצאה מרווחים שהרוויח בהשקעות קודמות שביצע באמצעות חברת ההשקעות.
המחלוקת
4. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה מה נעשה עם סכום ההשקעה. התובע טוען, כי הנתבע כלל לא השקיע את סכום ההשקעה, אלא שילשל אותו לכיסו, תוך הונאת התובע וניצול האמון שרחש לו. לעומת זאת, הנתבע טען בכתב הגנתו, כי סכום ההשקעה הושקע במלואו בחברות להן יועד, אך כתוצאה ממספר גורמים, ההשקעה גרמה להפסדים (סעיף ו'6 לכתב ההגנה). לעת הגשת התצהירים תיקן הנתבע את טענתו וציין, כי רק ההשקעה בחברת FPX גרמה להפסד (בסך של כ-165,000 דולר) בעוד ההשקעה בחברת ECO² הניבה רווח קטן (בסך של כ-20,000 דולר).
מבט על הראיות
5. מטעם התובע העידו התובע עצמו; רו"ח אברהם עומר, אשר נתן חוות דעת בעניין מסמך המכונה "תדפיס חשבון מלר", אשר צורף כנספח ד' לתצהיר התובע; וכן העידה הגב' שולמית פריצקר, שעל עדותה נעמוד בהמשך הדברים (להלן: "גב' פריצקר").
מטעם הנתבעים העידו הנתבע עצמו; ע"ה/2 - מר אלימלך (מייעלך) אייזנברג (להלן: "אייזנברג"), אשר עבד בחברת ההשקעות במחלקה האחראית על ניהול החשבונות ושירות הלקוחות; ע"ה/3 - רו"ח אלן ריטר (להלן: "רו"ח ריטר"), אשר שימש רואה-חשבון חיצוני של חברת ההשקעות עד לשנת 96'; ע"ה/4 - יוסף (יוסי) גולדשטיין (להלן: "גולדשטיין"), אשר הקים את חברת ההשקעות יחד עם הנתבע והיה המנהל האחראי על מחלקת ניהול החשבונות; וכן העיד ע"ה/5 - עו"ד ג'ורג' מייסנר (להלן: "עו"ד מייסנר"), שהינו עורך דין במדינת ניו-יורק. כל עדיהם של הנתבעים הגיעו במיוחד מארצות הברית להעיד.
כן הגישו הצדדים עשרות מסמכים בשפה האנגלית לתמיכה בטענותיהם.
ב"כ הצדדים הגזימו בסיכומים שהוגשו בכתב. ב"כ התובע פרש את סיכומיו על פני 64 עמודים וב"כ הנתבעים על פני 71 עמודים והגדיל ב"כ התובע לעשות כאשר הגיש סיכומי תשובה שהשתרעו על פני 39 עמודים.
בטרם נפנה לבחינת העדויות והכרעה במחלוקת שהותווה לעיל, יש לדון בטענות המקדמיות שטענו הצדדים: טענת הנתבעים כי התביעה התיישנה; וטענת התובע כי יש להחיל את הכלל בדבר "הודאה והדחה".
התיישנות
6. לטענת הנתבעים, תביעת התובע הוגשה בחלוף למעלה משבע שנים וחצי ממועד היווצרות העילה, שהינה בחודש דצמבר 1995 (לגבי ההשקעה בחברת FPX) וינואר 1996 (לגבי ההשקעה בחברת ECO²), ולפיכך דינה להידחות מחמת התיישנות. אליבא דהנתבעים, התובע היה מעורב בתהליך ביצועה של כל השקעה מתחילתו ועד סופו בזמן אמת, ולכל המאוחר, מספר ימים עד שבועות לאחר ביצוע ההשקעה, ולפיכך ידע, ולמצער היה עליו לדעת, על עילת התביעה הנטענת על ידו - תרמית והונאה - בסמוך לאחר שהעביר את הכסף להשקעה. טענה זו מבוססת על כך, כי התובע ידע שההשקעה מבוצעת בדרך של קופה משותפת, כפי שיפורט בהמשך (להלן: "קופה משותפת" או "Pool"), באופן שההשקעה לא נרשמה על שמו, הבין את הטעמים לשיטה זו והסכים לה, בין במפורש ובין במשתמע. ביסוס נוסף לטענה הוא, כי התובע ידע, בהסתמך על ניסיונו מההשקעה הראשונה שביצע "בתיווך" הנתבע (ההשקעה בחברת CMPD, להלן: "עסקת קומפיומד") אשר בוצעה על שמו ולא בשיטת ה-Pool, כי אילו ההשקעות נשוא התביעה היו מבוצעות על שמו, היה עליו לחתום על "הסכם רישום" (Subscription Agreement), לקבל תעודה בדבר רישום ניירות הערך על שמו ולקבל הודעה מחברת הברוקרים על ביצוע פעולות במניות, כפי שהיה ב"עסקת קומפיומד", והכל בסמוך לביצוע ההשקעה.
עוד נטען, כי התובע ידע על הסיבה לכישלון ההשקעה בחברת FPX ולרווח הנמוך שהניבה ההשקעה בחברת ECO², והיא סירובן של החברות לפעול בהתאם להסכם ההשקעה ולהקצות מניות נוספות למשקיעים, ואף ניהל בהקשר לכך הליכים משפטיים נגד החברות בארה"ב, באמצעות עורכי דין אמריקאים, כגון עו"ד מייסנר. כן נטען, כי התובע ידע, כי הרשות האמריקאית לניירות ערך (ה-SEC) ערכה חקירות בנוגע לחברות אלו ולמשקיעים בהן, וידע כי אינו בין הנחקרים משום שההשקעות לא בוצעו על שמו אלא בשיטת ה-Pool, ושמח על כך. כיוון שהליכים משפטיים אלו ננקטו בשנת 1997, הרי שלטענת הנתבעים, תביעתו, אשר הוגשה בשנת 2003, התיישנה.
7. התובע ביקש לדחות את טענת ההתיישנות מכמה נימוקים:
ראשית, טוען התובע, כי הנתבעים לא טענו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, ומכאן שאין להיזקק לטענה זו.
שנית, ולגופו של עניין, התובע מכחיש את האמור לעיל וטוען, כי רק בסמוך לתחילת שנת 2001 (ולמעשה החל מחודש אוקטובר 2000), לאחר מאמץ ניכר, נודעו לו מעשי התרמית שביצעו הנתבעים. כיוון שתקופת ההתיישנות מתחילה, על פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), "ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה", הרי שבמועד הגשת התובענה (יוני 2003) טרם חלפו שבע שנים ממועד היווצרות העילה ולפיכך, לשיטתו, תביעתו לא התיישנה. עוד טוען התובע, כי הטענות בדבר ההליכים המשפטיים שלכאורה ניהל נגד החברות הינן מופרכות ומשוללות כל יסוד, אך ממילא אין בכך כדי להביא להתיישנות התביעה משום שהליכים אלו נוהלו, על פי הטענה, בשנת 1997, והתביעה הוגשה עוד ביוני 2003.
שלישית, בהתייחס לעילות התביעה שאינן תרמית, הפנה התובע לסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיו היום שבו נוצרה עילת התובענה יהיה היום שבו חדל המחדל, מקום בו המחדל נמשך והולך, ולטענת התובע המחדל נמשך לפחות עד לחודש יוני 1996; או היום בו נתגלה הנזק, ולטענת התובע הנזק נתגלה מספר שבועות או חודשים לאחר שאירע.