בתאריך 9.5.96 נחתם הסכם בין התובעים בני הזוג מסורי תמר ואמציה (להלן: "התובעים") לבין הנתבעת - פרץ בוני הנגב - אחים פרץ בע"מ (להלן:"הנתבעת"), ולפיו רכשו התובעים מהנתבעת זכויות בבית שהוקם בשכונת מ/3 בשדרות המכונה "שמעון פרץ". הבית אשר סומן לצורך זיהויו כבית מס' 15, אמור היה לכלול על פי המוסכם 5 חדרים בקומה קרקע ו- א' של הבית. (להלן:"הבית").
אין מחלוקת כי הבית שנרכש הינו זה המצוי ברח' משעול ניצנה 3 בשדרות.
התובעים קבלו החזקה בדירה ביום 7.10.96 וביום 18.3.01 בחרו להגיש תובענה נגד הנתבעת לתשלום סל של 89,551 ש"ח זאת בגין שורה של ליקויים ופגמים שנמצאו בבית, מעת שנמסרה בו החזקה לידי התובעים.
התובענה נתמכה בחוו"ד של המהנדס א. שנהב שבחוו"ד מיום 23.11.00 קבע קיומם של ליקויים אשר עלות תיקונם הוערכה על ידו, בסך של 52,831 ש"ח (כולל פקוח הנדסי + מע"מ).
בכתב תביעתם ביקשו התובעים לחייב הנתבעת לפצותם בגין הליקויים שנמצאו וכן לחייבה לפצותם בגין פגמים שלא ניתן לתקנם, אך קיומם פוגע במידה רבה ומעבר לסביר, ביכולתם להינות מקניינם.
משהוגשה התובענה, הציגה הנתבעת חוות דעת מטעמה של המהנדס רפאל חמו מיום 19.12.00, שאף הוא קבע קיומם של ליקויים, שעלות תיקונם הוערכה על ידו בשעור של 14,710 ש"ח (ללא מע"מ).
ביהמ"ש אשר נדרש לברר התובענה הורה על מינויו של מר יעקב דובדבני כמומחה מטעמו (להלן:"המומחה") וזה בחוות דעת ראשונה מיום 14.5.02 קבע קיומם של ליקויים שעלות תיקונם הוערכה על ידו, בסך של 17,490 ש"ח (כולל פ. הנדסי וללא מע"מ).
במסגרת חוות דעתו, כלל המומחה התייחסות לתופעת הרטיבות כפי שנתגלתה במקומות שונים ברחבי הבית, אלא שנמנע הוא מלאמוד עלות תיקונם שכן סבר, בצדק רב יש לומר, כי תחילה יש לנסות ולאתר את מקור הרטיבות / נזילה ובהתאם לכך לקבוע דרכי פתרון וממילא רק אז, ניתן יהיה להעריך שוויים ועלותם של העבודות הנדרשות.
ביהמ"ש שב והסמיך המומחה לבצע הבדיקות הנדרשות
ובחוו"ד משלימה בסוגיית הרטיבות, קבע המומחה כי אמנם אין דליפת מים במערכת המים אך נמצאה, גם נמצאה, רטיבות בתקרת פינת אוכל ובחיבור צנרת הדלוחין לצינור השופכין. בהתאם לכך המליץ המומחה על פירוק והסרת רצוף בחדר הרחצה שבקומה א', החלפת הצנרת וממילא ביצוע מחדש של עבודות הריצוף והחיפוי.
משנתקבלו חוות הדעת הנזכרות החלו מגעים בין הצדדים בסיועו של ביהמ"ש אשר הובילו בסופו של דבר למתן הרשאה לנתבעת להיכנס לבית התובעים לצורך ביצוע התיקונים.
משהודיעה הנתבעת, כי סיימה מלאכתה הורה ביהמ"ש למומחה לשוב ולבקר בבית לצורך בחינת התיקונים שבוצעו
ובחוו"ד משלימה מיום 3/2/04 קבע המומחה, כי גם לאחר ביצוע התיקונים, נותרו ליקויים שעלות תיקונם עולה כדי
7,390 ש"ח.
כאן המקום לציין, כי בתשובותיו לשאלות הבהרה מיום 14/4/04 ציין המומחה כי נפלה טעות בחוו"ד המשלימה, שכן עלות התיקונים בסעיפים 1.10 ו- 1.11 צריכה הייתה להסתכם ב- 1,750 ש"ח ולא 1,250 ש"ח כפי שננקב על ידו בטעות. כך שלמעשה גם לאחר התיקונים, נותרו בבית התובעים ליקויים שעלות תיקונם מסתכמת, להערכת המומחה, בסך של
7,890 ש"ח.
להשלמת התמונה עד כה, אציין כי המומחה בחר להותיר מספר סוגיות להכרעתו של ביהמ"ש, כאשר הסוגיה המרכזית והמשמעותית עניינה סעיף 7.3 לחוו"ד, קרי, העדר אפשרות להכיר בחדר הממ"ד כ"חדר" בשל גודלו בפועל, לעומת הגדרת "חדר" בתקנות תכנון ובניה.
בדיון אשר נתקיים ביום 25/5/03 הסמיכו הצדדים את ביהמ"ש לפסוק בסוגיות שנותרו בפסק דין על דרך הפשרה על הסכמתם זו וביתר פירוט, שבו והצהירו בדיון אשר התקיים בפניי ביום 15/6/04.
לבקשתם ניתנה בידם האפשרות לסכם טענותיהם בכתב וכך עשו.
להלן תובא התייחסותי לסוגיות השונות הטעונות הכרעה ולו על דרך הפשרה.
באשר לליקויים שנותרו, גם לאחר ביצוע התיקונים - משקבע המומחה כי אכן נותרו ליקויים ופגמים שעלות תיקונם מסתכמת בסך של 7,890 ש"ח, לא מצאתי טעם מדוע למנוע מהתובעים לקבל סכום זה ואף הנתבעת אינה חולקת על חובתה כאמור.
לפיכך, מחייבת הנתבעת לשלם לתובעים בגין ליקויים שלא תוקנו, סכום קרן של 7,890 ש"ח ובנוסף פיקוח הנדסי בשעור של 789 ש"ח
ובסה"כ 8,679 ש"ח. סכום זה ישולם בתוספת מע"מ בשעור החל ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 3/2/04 ועד לתשלום המלא בפועל.
אפנה עתה לבחינת הסוגיות שהונחו להכרעתי, גם על פי חוות דעתו של המומחה. (מטעמי נוחות ומאחר ואף הצדדים בחרו לעשות כן, ההתייחסות להלן תעשה לסעיפים הרלוונטיים בחוות הדעת).