רקע עובדתי
1. התובעת (להלן גם:
"החברה") הינה חברה רשומה בישראל שעיסוקה ייצור ושיווק אבקות מזון ושתייה. עובר לשנת 2005, מניות השליטה בחברה הוחזקו על ידי אחד מר בני שיינפלד (להלן:
"שיינפלד"), וחלקן (18.5%) היו בבעלות מר ליאוניד קוגן (להלן:
"קוגן"). לימים הועברו מניות השליטה בחברה למר לב מנדל ( להלן:
"מנדל").
הנתבע, עולה חדש מחבר העמים, עבד אצל התובעת בתקופה הרלוונטית לתביעה, כנהג.
2. בעקבות קשיים בתזרים מזומנים אליהם נקלעה התובעת, ביקשה האחרונה בשנת 2005 להשכיר את פעילותה העסקית למאן דהוא, על מנת לממש הפוטנציאל הטמון בעסק, במטרה להשיב חובות לנושי החברה.
3. הנתבע נענה לבקשת התובעת וביום 21.3.05 נכרת בין התובעת מצד אחד לבין הנתבע- אשר החל מנהל עסקיו כעוסק מורשה תחת השם המסחרי "מקסים"- מצד שני, הסכם שכירות ( להלן:
"הסכם השכירות" או "
ההסכם").
על פי הסכם השכירות השכירה התובעת לנתבע ולמקסים למשך שנה אחת, מיום 1.4.05 ועד ליום 31.3.06 (להלן:
"תקופת השכירות") את פעילותה העסקית על עובדיה ובהם - קוגן, שיינפלד ומנדל. כן הושכר לנתבע ולמקסים אתר הייצור במבנה בשטח של 200 מ"ר ברחוב הבנאי 19 בחולון (להלן:
"המבנה") אותו שכרה, הציוד, הלקוחות, רכבי החברה והטכנולוגיה ומתכוני הייצור של המוצרים ( להלן יכונו יחדיו:
"נכסי החברה").
4. ביום 1.4.05, בסמוך לאחר עריכת הסכם השכירות, נחתמו בין הצדדים מספר חוזים נוספים המהווים חלק בלתי נפרד מהסכם השכירות (להלן, כפי שכונו על ידי הצדדים להסכם:
"הפרוטוקולים"), אשר הסדירו את הסכמות הצדדים לגבי השכרת הפעילות העסקית ונכסי החברה והוראות התשלום בגינם.
5. בתמורה להשכרת הפעילות העסקית, קיבל הנתבע על עצמו - כך על פי הסכם השכירות והפרוטוקולים - לשלם לחברה דמי שכירות חודשיים בגין השימוש בנכסי החברה (להלן:
"דמי השכירות"), לשלם את משכורות העובדים, את המיסים ואת כל הלוואות החברה והריביות בגינן (להלן:
"חובות החברה").
כמו כן התחייב הנתבע לשלם לחברה, בתקופת השכירות מדי חודש, 95% מהרווח הנקי אשר יתקבל מפעילות החברה (להלן:
"הרווחים"), בקיזוז סכומי התשלומים השוטפים בגין חובות החברה באותו החודש.
עוד התחייב הנתבע, להעמיד לטובת החברה הלוואה בסך 103,750 ש"ח לתקופה של שנה אחת (להלן:
"ההלוואה"), אשר תוחזר על ידי החברה באמצעות קיזוז מהתשלומים אותם חייב הנתבע לחברה, על פי הסכם השכירות והפרוטוקולים.
הוסכם בין הצדדים בהסכם, כי תינתן לנתבע הברירה להארכת השכירות לתקופה נוספת, המותנית בהסכמת שני הצדדים.
כמו כן נקבע בהסכם השכירות כי במקרה של הפרתו, יהא רשאי כל אחד מן הצדדים לו לבטלו בהודעה בת חודש ימים מראש. יחד עם זאת הוגבלה אפשרות הביטול במקרה של הפרה כאמור בסיום ההתחשבנות הכספית בין הצדדים.
6. לטענת התובעת, לא עמד הנתבע בהתחייבויותיו על פי ההסכם, לא שילם את דמי השכירות בגין נכסי החברה אותם שכר, לא העמיד ההלוואה לה התחייב ולא עמד בדרישות ייצור מוצרי החברה ובהעברת תשלום הרווח. כתוצאה מהתנהלות הנתבע צנחו מחזורי המכירות של החברה, לקוחות הפסיקו לרכוש את מוצריה ונגרמו לה נזקים כלכליים ופגיעה במוניטין שלה ובשמה הטוב.
נוכח המתואר לעיל, הודיעה החברה לנתבע ביום 3.8.05 - באמצעות חלק מבעלי המניות בה - על ביטול הסכם השכירות ודרשה השבת נכסיה. הנתבע לא שעה לדרישת החברה, לא פינה את המבנה ולא השיב לראשונה את נכסיה אף לאחר תום תקופת השכירות.
למעשה אוחז הוא בהם עד עצם היום הזה. מכאן התביעה.
העתירה וטענות הצדדים
7. ביום 6.3.06 הגישה התובעת התביעה דנן, בה עתרה להורות כי הסכם השכירות הגיע לסיומו עם ביטולו על ידה, ולהורות על פינוי הנתבע מהמבנה, כמו גם על הפסקת השימוש בנכסיה של התובעת והשבתם לידיה. כמו כן עתרה החברה לחייב הנתבע בתשלום חיוביו כלפיה על פי הסכם השכירות וחיובו בגין נזקים אשר נגרמו לה בשל התנהלות הנתבע.
התובעת עתרה לחיוב הנתבע בסך של 336,815 ש"ח בתוספת מע"מ, ריבית והצמדה - זאת לאחר קיזוז התשלומים אשר שולמו על ידי הנתבע.
8. לטענת התובעת, למעט הלוואה בסך 7,500 ש"ח לא העמיד הנתבע לחברה את ההלוואה לה התחייב על פי הסכם השכירות. כמו כן, כך לטענת התובעת, לא שילם הנתבע את הסכומים להם התחייב בהסכם ובפרוטוקולים, בגין הרווחים ודמי השכירות בעבור שכירות נכסי החברה.
חרף העובדה - כך לתובעת - שהנתבע שילם דמי שכירות בגין המבנה ישירות לבעליו כמו גם לחברת הליסינג בגין רכבי החברה, קיזזה התובעת תשלומים אלה מחובותיו כלפיה.
בנוסף, כך לתובעת, לא שילם הנתבע מיסי ארנונה לעיריית חולון בגין המבנה והתובעת חוייבה על ידי בית משפט השלום בראשון לציון בתשלומם.