א.
רקע הדברים ומהות המחלוקת בין הצדדים
1. התובע הוא מושב המאוגד כאגודה שיתופית חקלאית, שהיא בעלת זכות שכירות במשבצת חקלאית ליד העיר לוד (להלן:
"המושב"). הנתבעים 1-6 הם חברי האגודה המאגדת את חברי המושב, ובעלי הזכויות במגרשים במושב הנמצאים בסמוך זה לזה. הנתבעים 1-2 (להלן: "ג
ריצמן") הם בעלי זכויות במגרש
93 (לא כולו - כפי שיבואר לקמן), שלימים נודע בתוכנית המתאר החלה (משמ/34) כמגרש
27א (משק ההורים היה מס'
27), וכיום רשום בלשכת רישום המקרקעין כחלקה
10 בגוש
5712 (להלן:
"חלקת גריצמן"). בגבולו המערבי של מגרש גריצמן מתגוררים הנתבעים 3-4 (להלן:
"קוראקין"), שהם בעלי זכויות במגרש
97 (להלן:
"חלקת קוראקין"). בגבולו המזרחי של מגרש גריצמן מתגוררים הנתבעים 5-6 (להלן:
"בונומו"), שהם בעלי זכויות במגרש
94 (לשעבר
202), שהוא כיום חלקה
11 בגוש 5712, המכונה על ידם "משק
63ב" (מספרו של משק ההורים היה
63 - להלן:
"חלקת בונומו").
2. בשנת
1975 הקצה המושב לבונומו שטח של כ-1 דונם לצורך בניית ביתם על נחלה
63, שהייתה שייכת להורי דני בונומו. ביום 29.06.75 ניתן לבונומו היתר לבניית בית על מגרש
63ב, שסומן על ידי המושב כמגרש
202, ונרשם במפת הסוכנות כמגרש
94. בני
-הזוג בונומו מתגוררים בביתם מאז שנת 1976, והם היו הראשונים בשטח (סעיפים 2-5 לתצהיר בונומו).
3. בשנת
1976 הקצה המושב חלקה של כ-1 דונם גם לגריצמן, שאף הוא בן ממשיך, וחלקה זו נרשמה אז תחת המספר
93. גריצמן הקימו את ביתם בשנת 1978, בשכנות לביתם של בונומו שממזרח. עוד קודם לכך, בשנת 1977, השתלטו גריצמן על שטח נוסף, של כ-140 מ"ר, מעבר לחלקה של 1 דונם שהקצה להם המושב. המושב דרש מגריצמן לשלם בגין הפלישה לשטח הנוסף, ואז נחתם הסכם פשרה בין המושב לבינם, לפיו התחייב המושב להקצות לגריצמן 1 דונם במגרש
93, בנוסף לשטח של 140 מ"ר שגריצמן תפס, תמורת פיצוי כספי שישלמו גריצמן למושב (סעיפים 2-3 להסכם הפשרה שצורף כנספח ה' לתצהיר אבי אלימלך, יושב
-ראש ועד המושב - להלן:
"אלימלך").
4. בשנת1992 הגיש המושב תביעה כנגד גריצמן (ת.א. 2597/92 בביתמשפט השלום בפתחתקווה), בטענה שאלו השתלטו על שטח
ממערב לחלקה שהקצה להם, ופלשו אל תוך חלקה
97 (שהוקצתה בשנת 1995 לקוראקין). בתביעה זו נתגלעה מחלוקת בין גריצמן לבין המושב בענין קו הגבול המערבי של חלקת גריצמן. באותה עת כבר היתה קיימת תכנית מפורטת לצורכי הסדר ורישום משמ/34(גז), שאושרה עוד בשנת 1987, ובה הוגדרו גבולות החלקות במושב (להלן:
"משמ/34"). מגרש
93 שהוקצה לגריצמן מופיע במפת משמ/34 כמגרש
27א. במפת התוכנית שהוכנה לצרכי רישום (התצ"ר) מופיע המגרש כחלקה
10 בגוש
5712, וכך הוא נרשם בלשכת רישום המקרקעין בשנת 1994 (ראה מכתב המרכז למשבצות חקלאיות במנהל מקרקעי ישראל, שצורף כנספח ו' לתצהיר אלימלך, ועדותו של המודד יצחק בן
-יוסף בעמ' 63-64, להלן: "
בן יוסף"). המושב טען בכתב התביעה שהוגש בת.א. 2597/92 ה"ל, כי הפלישה של גריצמן לחלקה
97 נוגדת את הסכם הפשרה עליו חתמו עם המושב בשנת 1977, וכן את המפה של משמ/34 (שם כונה המגרש 27א). גריצמן, לעומת זאת, טענו כי זכותם משתרעת על כל חלקה
93, שהיא גדולה יותר ממגרש 27א (סעיפים 4-6 לתצהיר גריצמן).
5. לאחר שהתנהלו כמה דיונים בביתהמשפט, גובשה בין הצדדים פשרה, שקיבלה תוקף של פסקדין. קודם לאישור הפשרה בבית-המשפט גובש, ביום
07.11.94, מסמך הבנות בין גריצמן לבין נציגי ועד המושב, שאחד מהם היה אבנר אבולש (להלן:
"מסמך ההבנות" ו
"אבולש"). במסמך זה סוכם
"שגריצמן יוותר מהשטח שהוקצב לו בעת בניית הבית מצד מערב כאשר יהיה קו ישר משעון המים ועד קצה החלקה (עץ הלימון)" (נספח א' לתצהיר אבולש). כמו
-כן הוסכם באותו מסמך הבנות כי לצדדים לא תהיינה תביעות נוספות זה כנגד זה.
6. עלסמך הסכם הבנות זה נחתם, ביום
20.02.96, הסכם פשרה בין הצדדים, שאושר בביתהמשפט (נספח ב' לתצהיר אבולש - להלן:
"הסכם הפשרה"). להסכם זה צורף מסמך ההבנות מיום 07.11.94, וכן צילום של מפה (מוצג ת/6), שעליה סימנו הצדדים את התיקון המוסכם בקו הגבול המערבי של חלקת גריצמן (להלן:
"מפת ההסכם"). בסעיף 2 להסכם נקבע כי גבולות החלקה של גריצמן, שכונתה בהסכם "מגרש 93", יהיו בהתאם למסומן במפת ההסכם. בסעיף 3 נקבע כי גבולה המערבי של החלקה יתוקן כמפורט במפת ההסכם. בסעיף 4 נקבע כי המושב ירשום את זכויותיו של גריצמן במנהל בהתאם למפת ההסכם, וכך גם נרשם בכתב
-יד בסעיף 8 להסכם. בסעיפים 5-6 נקבע כי הסכם זה מביא לקצן את כל המחלוקות בין הצדדים, ולא תהיה עוד לצדדים טענה האחד כלפי רעהו. בסעיף 9 הוסיפו הצדדים בכתב
-יד:
"היה ובתוך 14 יום מהיום, תתגלה סתירה מהותית בגבול החלקות גריצמן-קוראקין, בין המפה המצורפת למפה שהוכנה על פי ההסכם בין ה... (חסרה מילה - ע' ב')
לקוראקין, תהיה לכל אחד מהצדדים זכות לבטל ההסכם. באם לא תינתן הודעת ביטול יעמוד הסכם זה בתוקפו כל... (חסרות מילה או שתיים - ע' ב')
תהיה למי מהצדדים טענה כנגד הגבולות."
איש מן הצדדים לא ניצל את זכותו לפעול עלפי סעיף 9 להסכם בתקופה שלאחר אישור הסכם הפשרה, וגם כיום אין מחלוקת בין הצדדים לגבי הגבול המערבי של חלקת גריצמן, שאליו מתייחס סעיף 9 הנ"ל (הגבול בין גריצמן לקוראקין).
7. שני הצדדים מסכימים כי הסכם הפשרה נועד להסדיר אך ורק את תיקון הגבול ה
מערבי של חלקת גריצמן, וכי אין הוא נוגע כלל לגבול
המזרחי (סעיפים 9-13 לתצהיר גריצמן, סעיף 4 לתצהיר אבולש וסעיף 3 לתצהיר אלימלך). איש מן הצדדים לא דיבר באותה עת על הגבול המזרחי של החלקה, המפריד בין חלקת גריצמן לחלקת בונומו, ונושא זה אכן לא נזכר במסמך ההבנות או בהסכם הפשרה. אשר למהות תיקון הגבול המערבי של חלקת גריצמן, המושב טוען כי ההסכמה הייתה
להגדיל את שטח החלקה של גריצמן, בהשוואה למצב התכנוני החוקי שהיה בעת חתימת ההסכם, באופן שהגבול המערבי של החלקה יוסט מערבה, אל תוך מגרש
97, שהקצה המושב לקוראקין בשנת 1995, ומנגד, יפנו גריצמן שטח נוסף במגרש
97 שפלשו אליו (אבולש, בסעיף 4 לתצהירו, ואלימלך, בסעיף 3 לתצהירו). גריצמן, לעומת זאת, טוען כי בהסכם הפשרה הסכים לקיצוץ חד בגבולות מגרש
93 שהקצה לו המושב בעת בניית הבית, וכי קיצוץ זה נוגע אך ורק לגבולו המערבי של מגרשו (סעיף 9 לתצהירו). הסיבה למחלוקת זו נעוצה בכך שגריצמן סבורים שיש להם זכויות בכל מגרש 93 (שגודלו היה כ- 1,840 מ"ר), ואילו המושב סבור שזכויותיהם, מעת שאושר משמ/34, הן רק במגרש 27א (שגודלו 1,237 מ"ר). ענין זה יתברר בהמשך. אך למחלוקת זו אין כל חשיבות, שכן הגבול המערבי הוסדר בצורה ברורה הסכם הפשרה, והצדדים אינם חולקים על תוקפו או על הזכות לאכפו. המחלוקת בין הצדדים, כפי שיובהר לקמן, נוגעת אך ורק לגבול המזרחי של חלקת גריצמן.
8. בעת שנערך מסמך ההבנות בשנת 1994, היה מגרש
97 שייך למושב. אך בעת שנחתם הסכם הפשרה, בשנת 1996, כבר הוחכר מגרש זה לקוראקין, והם הסכימו כי זכויותיהם במגרש תהיינה בהתאם להסכם הפשרה עם גריצמן (ההסכם עמם צורף כנספח ה' לתצהיר אבולש, וראה גם סעיף 11 לתצהיר אבולש, דברי קוראקין בעמ' 22 לפרוטוקול, ועדותו בעמ' 69-70).
9. הסכם הפשרה לא הביא לסיום המחלוקות בין הצדדים, בשל המחלוקת הנוספת שנתגלעה ביניהם בעניין גבולה ה
מזרחי של חלקת גריצמן (הגבול עם חלקת בונומו). בעת שהמושב ביקש לרשום את חלקת גריצמן בהתאם להסכם הפשרה, העלו גריצמן בשנת 1998 את הטענה שבונומו בנו את ביתם באופן שפולש אל תוך חלקת גריצמן. גריצמן הודיע לבונומו כי עלפי מפת הסכם הפשרה שחתם גריצמן עם המושב, כמחצית מביתם של בונומו נמצא בשטחו. הוא אמר לבונומו כי הוא איננו מתכוון לפעול כנגדם בדרך כלשהי, אלא כוונתו היא להפעיל לחץ על המושב. בני
-הזוג בונומו גירשו את גריצמן מביתם בכעס, והם מציינים בתצהירם כי נדהמו מן הטענה שהעלה לראשונה בשנת 1998, לאחר עשר שנים של שכנות (סעיפים 6-8 לתצהיר לאה, וסעיפים 10-11 לתצהיר דני). בונומו מדגיש בתצהירו כי ביתו נבנה בהתאם לגבול המגרש וקווי הבניין הנכונים, וכי איש לא שיתף אותו במשא-ומתן שהתנהל בין המושב ובין גריצמן בעת חתימת הסכם הפשרה, שלטענת גריצמן כיום מחייב שינוי בגבולות חלקתם של בונומו.
10. סלע המחלוקת בין המושב לבין גריצמן, והבסיס לטענת גריצמן כי יש לתקן לא רק את הגבול ה
מערבי של חלקתם, בהתאם להסכם הפשרה, כי אם גם את גבולה ה
מזרחי של חלקתם, נעוץ במפה שצורפה להסכם הפשרה. במפה זו, כפי שיבואר בהמשך, מופיע קו הגבול המזרחי של חלקת גריצמן במקום העובר בתוך חלקת בונומו, כפי שהיא מסומנת במפת משמ/34, באופן המגדיל משמעותית את חלקת גריצמן על חשבון חלקת בונומו. גריצמן טוענים כי יש לרשום את חלקתם, שהיא אליבא דגרסתם מגרש 93, בהתאם למפה זו. המושב טוען כי גריצמן ערך "שינויים" בצילום המפה שצורפה להסכם הפשרה, בחלק הנוגע לגבול המזרחי של חלקתו, כך שהגדיל את שטח חלקתו על חשבון בונומו, ללא ידיעת המושב, וללא ידיעת בונומו. המושב לא היה ער לכך, שכן המשא ומתן עם גריצמן התמקד בסימון ותיקון הגבול המערבי, על גבי אותה מפה שהביא גריצמן, ואשר בדיעבד התברר כי היא מזויפת. גריצמן מכחיש טענה זאת.
11. בנסיבות האמורות לעיל, ביקש המושב ביקש לבצע את הסכם הפשרה, ולרשום את החלקה בהתאם לתיקון המתבקש על-פי ההסכם בגבולה המערבי של החלקה, מבלי לעשות תיקון כלשהו בגבולה המזרחי. גריצמן, מצדם, דרשו כי החלקה תירשם בהתאם למפה שצורפה להסכם - הן בגבולה המערבי הן בגבולה המזרחי. בשל מחלוקת זו לא בוצע הסכם הפשרה עד היום: גריצמן לא פינו את השטח שעליהם לפנות בחלקה
97, שבינתיים הוקצתה לקוראקין, והם גם לא הסכימו לרישום הזכויות כל עוד כוונת המושב היא לתקן רק את הגבול המערבי (ראה מכתבם של גריצמן למושב מיום 24.03.98 שצורף כנספח ח' לתצהיר אלימלך).
12. לנוכח המחלוקת דלעיל, הגישו גריצמן בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט לאכיפת הסכם הפשרה בת.א. 2597/92 הנ"ל, בו אושר ההסכם (בש"א 1766/98). גריצמן דרשו לאכוף את ההסכם בהתאם למפה שצורפה אליו, ואילו המושב טען כי נערכו במפה "שינויים לעומת המפה המקורית", וכי אין לבצע את הרישום בגבול המזרחי לפי מפה זו. ביום 02.06.99 פסק ביתמשפט השלום בפתחתקווה (כבוד השופט ג' שטרסמן), כי אם היו למושב השגות על תוקף הסכם הפשרה בשל תרמית מצד גריצמן, היה עליו להגיש בקשה לביטול ההסכם ופסקהדין שאישר אותו. כמו-כן, המושב לא ניצל את זכותו עלפי סעיף 9 להסכם להודיע על ביטולו בתוך 14 יום בשל סתירה מהותית בעניין גבולות החלקה. לכן פסק בית-המשפט כי יש לרשום את הגבולות על-פי הסכם הפשרה. בעשותו זאת הדגיש כי איננו מתייחס לזכויותיהם של בונומו, אשר יוכלו להתנגד לביצוע הסכם הפשרה, שלא היו צד לו.
על החלטת כבוד השופט שטרסמן הוגש ערעור לביתמשפט זה (ע"פ 71343/99), ובהמלצת ביתהמשפט הערעור התקבל, ובוטלה החלטת כבוד השופט שטרסמן. הדיון בערעור התקיים ביום 31.05.01, ובאותה עת כבר הוגשה מטעם המושב התובענה בתיק זה (ביום 27.02.01). לכן הסכימו הצדדים לקבלת הערעור, כשכל צד שומר על טענותיו, מתוך הנחה, כפי הנראה, שהנושא יתברר בהליך שבתיק זה.
13. קשה להבין מדוע לא עשה המושב דבר כאשר התגלה לו, לטענתו, כי חתם על הסכם פשרה שצורפה לו מפה מזויפת - גם אם הזיוף מתייחס לגבול המזרחי שאיננו נושא הפשרה. גם כשהגיש המושב את התובענה בתיק זה, לא ביקש להכריע בענין גבולה המזרחי של חלקת גריצמן. התביעה היתה לאכוף את הסכם הפשרה, ולרשום את חלקת גריצמן, תוך מתן הצהרה כי ההסכם מחייב אך ורק תיקון גבולה המערבי של החלקה, על-פי מפת הפשרה, וכי אין הוא מתייחס לגבולה המזרחי. לאור גישה זו של המושב, הוא לא צירף להליך את בונומו, שהרי אליבא דגרסתו, ההסכם צריך לחול רק על הגבול המערבי, שאיננו נוגע להם. אולם נוכח טענות גריצמן כי אין לאכוף את ההסכם בלא תיקון הגבול המזרחי של חלקתם, בד-בבד עם תיקון גבולה המערבי על-פי ההסכם, ולנוכח האפשרות שטענה זו תתקבל ותפגע בבונומו, הוריתי על צירוף בני-הזוג בונומו כנתבעים בתיק זה. דבר זה נעשה בדיון המוקדם שהתקיים בפני, לאחר שהתבררו טענות הצדדים, מבלי להכריע, כמובן, בטענת המושב כי לגבול המזרחי אין כל רלבנטיות לאכיפת הסכם הפשרה עם גריצמן, וכי המושב זכאי לרשום את חלקת גריצמן תוך תיקון הגבול המערבי בלבד, על-פי הסכם הפשרה.
14. באופן מפתיע למדי, הודיעו גריצמן בפתח הדיון בתיק זה לקבלת התביעה, על-פי כתב התביעה שהגיש המושב (ראה הדיון שהתקיים ביום 06.11.02). בעקבות הסכמת גריצמן למתן פסקדין כמבוקש, שלח אליהם המושב פסיקתה לחתימה שבה זוהתה חלקת גריצמן כ
"חלקה 27א (לשעבר 93)", כפי שרשום גם במפה שצורפה להסכם הפשרה (
"מס' 93 (27א)"). אולם גריצמן דרשו כי בפסיקתה יתייחס בית-המשפט רק למגרש
93, תוך התעלמות מכך שבינתיים הפך מגרש
93 למגרש
27א בתכנית-מתאר משמ/34, ולאחר אישורה של התכנית נרשם עוד בשנת 1994 כחלקה
10 בגוש
5712 (ראה חוות דעתו של המודד גפן). לאור זאת, ביקש המושב לתקן את כתב התביעה, בבקשה שהגיש ביום 27.02.03 (בש"א 5342/03). הבקשה נועדה, בעיקרה, לתקן את כתב התביעה, כך שבמקום המילים
"מגרש 93", שהופיעו בכתב התביעה המקורי - יירשם:
"מגרש הידוע כגוש 5712 חלקה 10 המסומן במש"מ 34 כמגרש 27א אשר זכויות החכירה בו שייכות לנתבעים 1-2 (להלן: 'המגרש' או 'החלקה')".
15. הסיבה להתעקשותם של גריצמן כי בפסק הדין ירשם כי הם זכאים לזכויות במגרש 93, היא שמגרש
93 ההיסטורי היה גדול מן החלקה שזוהתה בתוכנית האיחוד והחלוקה משמ/34 כמגרש
27א, שהיא כיום חלקה
10 בגוש 5712. במפה שצורפה להסכם הפשרה, נרשם כי שטח מגרש 93 הוא
1,840 מ"ר. לעומת זאת, השטח של חלקה
27א הוא
1,238 מ"ר, והשטח של גריצמן לאחר תיקון הגבול המערבי על-פי הסכם הפשרה יהיה
1,383 מ"ר (ראה סעיף 5.8 לחוות דעתו של המודד גפן). לכן טען גריצמן בעדותו כי מגרש 93 ומגרש 27א אינם אותו מגרש (עמ' 43). כוונתם של גריצמן הייתה להסכים לקבלת התביעה בנוסחה המקורי, בלא שתיזכר בפסק הדין חלקה 27א או חלקה 10 בגוש 5712, כדי לעמוד לאחר מכן על כך שהזכויות בחלקתם תירשמנה בהתאם לגודלו
ההיסטורי של מגרש 93. בנסיבות אלו, טוב עשה המושב כשהגיש בקשה לתקן את כתב התביעה ולהבהיר סוגיה זו, שכן אין כל סיבה ליתן פסקדין המתייחס לזיהוי ההיסטורי של מגרש איננו קיים עוד, ולא לזיהויו הנוכחי הרשום בלשכת רישום המקרקעין. לכן גם פסק כבוד השופט ד"ר ע. אזר ז"ל כי יש להתיר את תיקון כתב התביעה כמבוקש. לאחר צירוף בונומו כנתבעים תוקן כתב התביעה פעם נוספת (להלן: "
כתב התביעה המתוקן").
ב.
עמדות הצדדים