ת"ק
בית משפט לתביעות קטנות באר שבע
|
46898-12-11
11/12/2013
|
בפני השופט:
יניב בוקר
|
| - נגד - |
התובע:
עדי רוזנצויג
|
הנתבע:
איבריה ליניאס איריאס דה אספניה
|
| פסק-דין |
בפני תביעתה של התובעת כנגד הנתבעת בגין שרשרת של כשלים ותקלות שלטענת התובעת התרחשו בעת טיסתה ביום 13/10/2011, משדה התעופה בן-גוריון לגוואטמלה, דרך מדריד.
לטענת התובעת, הטיסה יצאה באיחור של כ- 5 שעות, ולפיכך, החמיצה התובעת את טיסת ההמשך לגוואטמלה.
כמו כן, כבודתה של התובעת לא נמצאה, לטענתה, ולפיכך נאלצה לרכוש פרטי לבוש בסיסיים ומוצרים נוספים, במדריד, על מנת לאפשר את שהייתה שם עד לטיסת ההמשך הנוספת.
עוד, לטענתה, טיסת ההמשך הוסטה ממסלולה ולפיכך נגרם איחור נוסף בהגעה.
התובעת טוענת, לבסוף, כי מזוודתה הגיעה ליעדה, באיחור נוסף, כשהיא שבורה ופגומה.
בשל כל האירועים המתוארים בכתב התביעה עותרת התובעת להחזר מלא של עלויות כרטיסי הטיסה שהזמינה - בסך כולל של 1,190$; פיצוי בגין עגמת הנפש שנגמרה לה - בסך 1,000$; החזר תשלום על בתי המלון שהוזמנו בגוואטמלה ולא נוצלו בגין האיחור בהגעה - בסך 300$; הוצאות על פריטים שרכשה התובעת - בסך 150$; פיצוי על מזוודתה שנפגמה - בסך 180$.
הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי על יחסי הצדדים חל בישראל חוק התובלה האווירית, התש"ם - 1980 (להלן: "חוק התובלה האווירית") וכי על פי החוק, הוחלה בישראל האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אוירית בינלאומית, שנחתמה בורשה בשנת 1929, שתוקנה בפרוטוקול המתקן את האמנה לאיחוד כללים מסויימים שנחתם בהאג בשנת 1955, ואמנת מונטריאול משנת 1999 , אשר לפיהם נקבעו כללים לתעופה בינלאומית המחייבים את חברות התעופה המאוגדות בארגון התעופה הבינלאומי י.א.ט.א - בו חברה הנתבעת.
לטענת הנתבעת, אחריותה מוגבלת לאחריות על פי חוק התובלה האווירית בלבד ולפיכך אינה כוללת פיצוי בגין עגמת נפש.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי בשל הנחיות הפיקוח האווירי ותור המראות המטוסים, המריאה הטיסה הנזכרת בכתב התביעה באיחור של 3 שעות ו- 31 דקות.
הנתבעת טענה כי נסיבות האיחור בהמראה לא היו בשליטתה וכי הן בבחינת כוח עליון. הנתבעת הוסיפה כי נהגה כמו כל מוביל סביר וסיפקה לנוסעים בית מלון על חשבונה במדריד וכן מזון, שתייה והסעות משדה התעופה לבית המלון.
הנתבעת הוסיפה כי הסטת טיסת ההמשך מגוואטמלה לפנמה נבעה מתנאי מזג אוויר קשים ולפיכך אין להטיל עליה אחריות שכן נקטה בכל האמצעים הסבירים שהיו ברשותה.
הנתבעת טענה כי התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין עגמת נפש בשל הוראות סע' 10 לחוק התובלה האווירית ועוד הוסיפה כי התובעת לא מסרה מחאה בכתב לאחר קבלת הכבודה לידיה, בזמן הנקוב בסע' 26 לאמנת וורשה.
ביום 3/12/2012 התקיים בפני דיון בתביעה והתובעת העידה לאחר שהוזהרה לומר את האמת.
התובעת חזרה בעדותה על טענותיה העובדתיות שהועלו בכתב התביעה, והצדדים סיכמו טענותיהם.
דיון והכרעה
על יחסי הצדדים חל חוק התובלה האווירית, התש"ם - 1980, המחיל, מצידו, את הוראותיה של האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה בין-לאומית באויר, שנחתמה בורשה ביום 12 באוקטובר 1929 (להלן: "אמנת וורשה") ואת הפרוטוקולים המתקנים הנוספים הנזכרים בחוק, על פי העניין. זאת, יש לציין, משום שגוואטמלה, מדינת היעד של טיסת התובעת, לא הצטרפה לאמנת מונטריאול משנת 1999.
התובעת טוענת לשני סוגים של נזקים שהתרחשו במהלך מילויו של חוזה ההובלה האווירית שנכרת בין הצדדים.
הראשון הינו נזק בגין האיחור בהגעת הטיסה ליעדה והנזקים הנלווים לכך, והשני הינו הנזק שנגרם למזוודתה באופן ישיר.
הנזקים נזכרים בסע' 18 ו-19 לאמנה, בזו הלשון: