לפניי תביעה כספית בסך של 10,931 ש"ח, בגין סכומים שנאלצה התובעת לשלם עבור הליכי משפט עקב כתב אישום שהוגש כנגדה בביהמ"ש לתעבורה, על עבירת מהירות. התובעת טוענת שהנתבעת היא זו שנהגה בפועל ברכב, ועל כן עליה לשלם לה את הוצאות שכר טרחת עוד' ועוגמת נפש שנגרמה לה.
התובעת מציינת בתביעה, כי היא אף פנתה אל הנתבעת, לאחר קבלת ההזמנה למשפט, וביקשה ממנה לקחת על עצמה את העניין, אולם הנתבעת סירבה.
הנתבעת טוענת כי אכן היא זו שנהגה ברכב במועד הרלוונטי לעבירה. יחד עם זאת, לפי טענתה היא לקחה על עצמה לנהוג ברכב ששייך לתובעת, אך ורק בשל כך שהתובעת לא חשה בטוב, ועל רקע היכרותה את התובעת אשר נמצאת במצבי לחץ נפשי שגורם לה מצוקה. הנתבעת הרגישה שאם היא תתיר לתובעת לנהוג ברכב במצב כזה, הדבר עלול להוות סכנה לכל הנוסעים ברכב. לאחר מכן מתארת הנתבעת בכתב הגנתה את ההליך המשפטי שהתקיים בביהמ"ש לתעבורה, וכאשר לפי טענתה גם במועד ההתייצבות הראשון שלה למשפט היא לקחה על עצמה אחריות ובעקבות כך כתב האישום בוטל כנגד התובעת והוגש כנגדה והיא אף שילמה את הקנס שהוטל עליה בגין עניין זה.
למעשה, כמעט שלא קיימת מחלוקת עובדתית בתיק זה בין הצדדים, לפחות בעניינים הרלוונטיים להכרעתי. הנתבעת לא טענה בכתב הגנתה שהיא הסכימה להמיר את כתב האישום על שמה ולתת תצהיר בהתאם לכך, כבר למן הפנייה הראשונה של התובעת אליה, ובטרם תחילתם בפועל של הליכי המשפט.
גם בדיון שלפניי היא לא טענה כך, אלא להפך, הודתה בכך שבעקבות הפנייה האמורה, היא לא ראתה את עצמה כמי שצריכה להודות בכך שהיא ביצעה את העבירה וטענה בתגובה לדברי התובעת, כי בשיחה שנערכה עם אמה, אמה לא ציינה כי היא לא נהגה ברכב, אולם גם לא ציינה כי היא כן נהגה ברכב.
מובן מאליו, על רקע הגירסה העובדתית הבלתי שנויה במחלוקת בין הצדדים, ועל רקע עדותה המפורשת של הנתבעת לפניי, כי כבר במועד שבו פנתה אליה התובעת, ובטרם התקיים הדיון הראשון בביהמ"ש לתעבורה, היא סירבה לקחת על עצמה את האחריות.
התובעת הוכיחה כי היא שכרה שירותים של עורכת דין לטיפול בנושא. עורכת הדין גם העידה בפניי. הצדדים גם צירפו לתיק ביהמ"ש את הפרוטוקולים של הדיון בביהמ"ש לתעבורה.
אין ספק בעיניי, על סמך העדות שניתנה על ידי התובעת ועורכת הדין שלה, שאף היא פנתה אל הנתבעת ואל אמה וניסתה לשכנע אותן להסכים להמרת כתב האישום ולמנוע את כל ההליך המשפטי המיותר, שהוגש כנגד התובעת, כי לו היתה הנתבעת נענית לפנייה זו, כפי שהיתה צריכה לעשות על רקע העובדה הבלתי שנויה במחלוקת, כי היא נהגה ברכב בזמן העבירה, היו נמנעות מהתובעת כל ההוצאות שהיא תובעת היום בתיק זה.
אינני מקבל גם את טענת הנתבעת שלפיה היתה צריכה התובעת בנסיבות אלה לפנות לקבלת ייצוג אגודת הסטודנטים או באמצעות כל גוף אחר, שמעניק שירותים חינם או בתשלום סמלי, שכן על פי הפסיקה כבר נקבע כי לעניין חובת הקטנת הנזק, בעל דין לא חייב לצאת מגדרו. חובת הקטנת הנזק משמעותה פעולה סבירה בלבד. סבור אני, כי בנסיבות העניין, כאשר מוגש כתב אישום על נהיגה במהירות של 140 קמש', במקום שמותרת הנהיגה 90 קמש', או 100 קמש', כדברי הנתבעת, לא ניתן להקל ראש בכתב אישום שכזה, וכאשר הנאשם יודע כי לא הוא ביצע את העבירה, עומדת לו הזכות המלאה לשכור שירותים ראויים של עריכת דין. לא מצאתי כי הסכום ששולם לעורכת הדין במקרה הזה עולה על הסביר, ונדמה לי שגם לא הועלתה טענה כזו.
בנסיבות אלה, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת, את שכר טרחת עורכת הדין ששולם על ידה, בסך של 6,960 ש"ח. לעניין הפיקדון - מאחר וזה הוחזר, גם לפי דברי התובעת, איני פוסק סכום זה.
לעניין הסעדים בגין עוגמת נפש וטרחה שנגרמו לתובעת, מצאתי לנכון לפסוק סכום חלקי, וזאת בהתחשב מצד אחד בכך שהנתבעת לקחה על עצמה את מלאכת הנהיגה, עקב מצבה הפיזי ו/או נפשי של התובעת, באותו יום, ומצד שני, בהתחשב בכך שיכולה היתה הנתבעת בהחלט לעמוד במשימה האמורה ובכבוד, גם תוך כך שהיא נוסעת במהירות המותרת. הטענה שלפיה התובעת דחקה בה לנסוע במהירות כדי להגיע ליעד עקב פגישה או עניין שבשלו היתה צריכה התובעת להגיע בזמן, אינה מהווה עילה לנסוע מעל המהירות המותרת, בפרט לא המהירות שבה נסעה הנתבעת.
כמו כן, יש לקחת בחשבון שחלק מהטרחה ועוגמת הנפש, נגרמו לאחר שהתובעת כבר הציעה לנתבעת להמיר את כתב האישום ולאחר שהנתבעת סירבה לעניין זה.
טענתה של הנתבעת שלפיה היא לא ידעה שצריך או אפשר להביא עדים להיום, היא עם כל הכבוד בעיניי טענה לא פחות מאשר מיתממת ואינני מקבל אותה לחלוטין. אין צורך להיות משפטן ולא עורך דין כדי להבין שכאשר מוגשת תביעה לביהמ"ש לתביעות קטנות ונקבע דיון, על כל צד להביא את ראיותיו ואת עדיו לאותו היום ודברים אלו ממילא גם כתובים בתקנות, שמחייבות את הנתבעת, גם אם היא לא קראה אותן. לפיכך, אין מקום לקבל את הטענה המרומזת למעשה של הנתבעת, שלפיה בסופו של דבר היא התרצתה ו/או נמלכה בדעתה ופנתה כדי ליצור קשר עם התובעת, כדי להסכים בכל זאת להמיר את כתב האישום על שמה. אציין, כי לו אכן היתה הכוונה אמיתית של הנתבעת לפעול בצורה כזו, היתה יכולה, גם אם קיבלה מסר מחברתה כי התובעת כבר שכרה שירותים של עורכת דין ואיננה מעוניינת אולי לשוחח עימה, לשלוח בדואר רשום אל התובעת תצהיר ערוך כדין שבמסגרתו היא לוקחת על עצמה את ביצוע העבירה, דבר שלא נעשה.
בהתאם לכך, החלטתי לפסוק ברכיב של עוגמת נפש וטרחה בגין הליכי המשפט שהתנהלו בביהמ"ש לתעבורה ובגין כל הפרשה, סכום של 2,000 ש"ח. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הוצאות המשפט של היום ולרבות את ההוצאות בגין התייצבות העדה מטעמה, עורכת הדין שטיפלה במקרה, וזאת בסכום כולל, סביר וריאלי, של 750 ש"ח. כל הסכומים שפסקתי ישולמו על ידי הנתבעת, תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ניתן יהיה לפנות להליכי הוצאה לפועל.
הצדדים רשאים להגיש לביהמ"ש המחוזי תוך 15 ימים מהיום, בקשה לרשות ערעור על פסק הדין.
<#3#>
ניתן והודע היום כ"ד תמוז תשע"א, 26/07/2011 במעמד הנוכחים
.