1. לפניי תביעה שהגישה חברת א.פ.י אמצעי פרסום ויוזמה בע"מ (להלן - "
חברת אפי"או
"החברה") נגד עיריית ירושלים (להלן - "
העירייה"), ותביעה שכנגד שהגישה העירייה נגד החברה ונגד מנהלה ובעל מניותיה מר אפי גאנם (להלן - "
המנהל"; החברה והמנהל יכונו להלן - "
התובעים"). שני הצדדים מאשימים זה את זה בהפרת ההסכם עליו חתמו ביום 30.8.04, הנוגע לתחזוק תחנות אוטובוס (סככות) ומתקני מפות בעיר ירושלים. ההסכם הקנה לחברה את הזכות למכור שטחי פרסום בתחנות ובמתקני המפות, כשבתמורה לזכות זו התחייבה החברה לשלם לעירייה תמלוגים ואגרות, וכן לתחזק את התחנות ואת מתקני המפות. החברה טוענת כי העירייה ביטלה את ההסכם שלא כדין לאחר שהפרה אותו באופן יסודי שסיכל את ביצועו, ולפיכך היא תובעת פיצויי קיום ופיצוי בגין כל הנזקים שנגרמו לה לטענתה עקב התנהלות העירייה. העירייה מצדה טוענת כי החברה והמנהל הם שהפרו את ההסכם ולפיכך הביטול נעשה כדין, והיא תובעת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מההפרות הנטענות.
בתביעה הנגדית נתבע גם המנהל באופן אישי, אך בסיכומיה לא התייחסה העירייה לעילת התביעה האישית נגד המנהל ותובענה זו נזנחה.
רקע עובדתי
2. ביום 21.7.96 נחתם בין העירייה לבין חברת אפי וחברת פוסטר מדיה ישראל בע"מ (להלן - "
פוסטר מדיה") חוזה זיכיון להקמה ואחזקה של סככות המתנה לאוטובוסים ושל מתקני מפות עיר בירושלים, וזאת לתקופה של 12 שנים, עד ליום 30.6.08 (להלן - "
חוזה הזיכיון", נספח ב' לתצהיר המנהל). על פי הסדר בין חברת אפי לבין פוסטר מדיה, האחרונה היא זו שהחלה בביצועו, הלכה למעשה, של חוזה הזיכיון.
לאחר שביום 1.1.04 ניתן צו כינוס נכסים נגד פוסטר מדיה, ביקשה העירייה ביום 15.1.04 לבטל את חוזה הזיכיון עם שתי החברות הנ"ל (נספח 7 לתצהיר העדות הראשית של מר קובי ממליה, סגן מנהל האגף לתחבורה ופיתוח תשתיות בעירייה, להלן - "
תצהיר ממליה"), אולם חברת אפי פנתה לבית המשפט בבקשה לצו מניעה זמני, שהתקבלה, והצדדים (העירייה וחברת אפי) הופנו להליך גישור. במסגרת הליך זה, שנוהל ע"י המגשר כב' השופט (בדימ') עזרא קמא, הגיעו הצדדים להסכמה וחתמו ביום 30.8.04 על הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (להלן - "
הסכם הפשרה", נספח ג' לתצהיר המנהל). באופן כללי, הסכם הפשרה הותיר בתקפו את חוזה הזיכיון עד למועד סיומו המקורי (30.6.08), בכפוף להוראות הסכם הפשרה.
כבר בסמוך לאחר החתימה על ההסכם ועד לביטולו ע"י העירייה כשנה לאחר מכן, נתגלו בין הצדדים מחלוקות בנוגע ליישומו. עוד ביום 9.9.04, כעשרה ימים לאחר החתימה על הסכם הפשרה, שלחה החברה מכתב לעירייה (נספח 19 לתצהיר העדות הראשית של עו"ד מרדכי גולן, מאגף היועץ המשפטי של העירייה, להלן - "
תצהיר גולן"), בו טענה כי מסיור שערכה עולה כי מצבם של למעלה מ-90% מהמתקנים מחייב ביצוע תיקונים ואף שיקום טוטאלי, וכי דבר זה לא היה ידוע לחברה וייתכן שאף הוסתר מפניה על ידי העירייה. לפיכך ביקשה החברה להגיע לפתרון מוסכם בעניין זה, שאם לא כן היא תראה בכך הפרה של הסכם הפשרה. העירייה דחתה את טענות החברה ואת בקשתה (נספח 12 לתצהיר ממליה) וההתכתבות בין הצדדים בעניין זה נמשכה (נספחים 13 ו-14 לתצהיר ממליה).
הנושא המרכזי שהיה נתון במחלוקת בין הצדדים נגע לכמות המתקנים המחייבת על פי ההסכמים, הן לעניין חובת האחזקה של המתקנים והן לעניין חישוב הסכומים המגיעים לעירייה כאגרות ותמלוגים. העירייה דרשה מהחברה תשלום בהתאם למספרי התחנות ומתקני המפות שצוינו בהסכם הפשרה, בעוד שהחברה טענה כי עליה לשלם רק עבור התחנות הנושאות ארגזי הפרסום והקיימות בפועל בשטח, ורק תחנות אלה עליה לתחזק (ראו דרישות התשלום מהעירייה והתכתובת בין הצדדים מהתאריכים 18.10.04, 15.12.04, 6.1.05, נספחים ט', י"א, י"ב לתצהיר המנהל, וכן נספחים 9 10, ו-15 לתצהיר ממליה). מחלוקת זו בנוגע לפרשנות ההסכמים היא שעומדת למעשה גם במוקד התביעות שלפניי. בהקשר זה הודיעה החברה לעירייה ביום 18.10.04, על יסוד נתונים שנמסרו לה ע"י קבלן הביצוע של פוסטר מדיה, כי באחריות החברה 402 תחנות האוטובוס (כלומר, תחנות הנושאות ארגזי פרסום וקיימות בפועל בשטח) וכן 75 מתקני מפות (נספח י"ב לתצהיר המנהל); זאת בעוד שבהסכם הפשרה כמות התחנות הכוללת שצוינה היא 457 (227 תחנות ישנות ו-230 תחנות חדשות), ו-87 מתקני מפות (35 מתקנים ישנים ו-52 מתקנים חדשים).
ביום 9.2.05 שלחה העירייה מכתב לתובעים (נספח 24 לתצהיר ממליה), במענה למכתב ששלחה אליה החברה ביום 25.1.05 (מכתב זה לא הוגש כראיה). במכתבה הביעה העירייה את התנגדותה לקיזוזים חד צדדים שלטענתה החליטה החברה לבצע, והדגישה כי על החברה לשלם את האגרות והתמלוגים בתחילת כל חודש בהתאם להסכם. בנוסף ציינה העירייה כי מספר המתקנים נכתב מפורשות בהסכם הפשרה, וכן הוצע על ידה מועד לפגישה בין הצדדים, ביום המחרת. ביום 10.2.05 נפגש המנהל עם נציגי העירייה, ונדונו הסוגיות השונות שבמחלוקת (פרוטוקול הפגישה צורף כנספח כ"א לתצהיר המנהל). ביום 20.2.05 הודיעה החברה לעירייה כי היא מקפיאה את התשלומים אותם היתה חייבת לעירייה עבור החודשים ינואר ופברואר 2005, שכן טענותיה לא נשמעו, אך הוסיפה כי היא מוכנה לשלם את התשלום לחודש ינואר, בהתאם לחישוב התחנות המקובל עליה (נספח 26 לתצהיר ממליה). ביום 1.3.05 דחתה העירייה את טענות החברה והבהירה לה כי עליה לשלם את יתרת התשלום (הן עבור חודש פברואר שלא שולם כלל והן עבור ינואר, בהתאם למספר התחנות הנקוב בהסכם הפשרה), וכי אם לא תעשה כן תבטל העירייה את ההסכם בגין הפרותיו החוזרות ונשנות ע"י החברה (נספח 27 לתצהיר ממליה). העירייה הוסיפה במכתבה כי היא מתעתדת לערוך סקר חדש שיכלול ספירה של כל מתקני הפרסום בעיר.
במהלך החודשים ינואר ופברואר 2005 (הסקר נושא שלושה תאריכים שונים מחודשים אלו) ערכה החברה סקר, ממנו עלה כי בירושלים קיימים 382 תחנות אוטובוס ו-59 מתקני מפות הנמצאים באחריותה (נספח י"ג לתצהיר המנהל). בספטמבר 2005 (כשנה לאחר החתימה על הסכם הפשרה) ערכה העירייה סקר משלה שבדק את מספר המתקנים בעיר, ממנו עלה כי קיימים 435 תחנות אוטובוס ו-77 מתקני מפות (נספח ט"ו לתצהיר המנהל). אולם בסקר זה כללה העירייה גם תחנות שאינן כוללות ארגזי פרסום, שלטענת החברה אינן נמצאות באחריותה. יש לציין כי לטענת העירייה, בסקר שערכה לא נכללו, מתוך שגגה, 20 תחנות נוספות ללא ארגזי פרסום, ומכאן שהכמות הכוללת של התחנות צריכה היתה להיות 455, בדומה לכמות שצוינה בהסכם הפשרה (457 תחנות). בהתאם לסקר שערכה, עדכנה העירייה את דרישת התשלום מהחברה והפחיתה אותה בהתאם, באופן רטרואקטיבי (נספח ט"ו הנ"ל לתצהיר המנהל). החברה מצידה הזמינה דו"ח סקירה נוסף משמאי בשם עופר לוי, על מנת לבצע השוואה בינו לבין סקר העירייה, ממנו עלה כי קיימות בעיר רק 355 תחנות אוטובוס הנושאות ארגזי פרסום ונמצאות באחריות החברה, וכן 58 מתקני מפות (דו"ח ההשוואה צורף כנספח ט"ז לתצהיר המנהל). ההפרש בין סקר העירייה לבין סקר השמאי עופר לוי בנוגע לתחנות האוטובוס (סקר העירייה כלל 74 תחנות יותר), מוסבר על ידי החברה בכך שחלק מתחנות אלו אינו נושא ארגזי פרסום, וחלקן כלל לא היה קיים בפועל.
החל מחודש מאי 2005 הפסיקה החברה באופן מוחלט את העברת תשלומי האגרות והתמלוגים לעירייה, אף לא בהתאם לחישוב מספר התחנות המופחת שהיה מוסכם עליה (ראו פירוט התשלומים שצורף למכתב העירייה מיום 4.9.05, נספח 43 לתצהיר ממליה). לטענת החברה, הדבר נעשה מאחר וגורמים שפעלו מטעם העירייה או באישורה (כגון קבלנים שביצעו עבודות פיתוח, לרבות בקשר עם הרכבת הקלה) גרמו לנזקים רבים למתקנים במהלך העבודות שבוצעו בעיר, ולפיכך היה עליה לקזז את הנזקים שנגרמו לה מהסכומים אותם היתה חייבת לעירייה.
ואכן, בנוסף למחלוקת בנוגע למספר המחייב של התחנות ומתקני המפות, התלוננה החברה בפני העירייה במהלך תקופת החוזה על מתקני מפות ותחנות אוטובוס שנעלמו, תחנות שנותקו מהחשמל (כך שלא ניתן היה להאיר את הפרסומות), תחנות שניזוקו על ידי קבלנים ותחנות שהוזזו על ידי העירייה (ראו המכתבים ששלחה החברה, נספח כ' לתצהיר המנהל, וכן פרוטוקול סיכום הפגישה בין הצדדים, נספח כ"א לתצהיר המנהל). העירייה דחתה את טענות החברה בנוגע לתחנות שניזוקו (נספחים 31 ו-33 לתצהיר ממליה), ובמקביל התריעה כל העת בפני החברה כי מצבן התחזוקתי של התחנות ירוד ביותר וכי הן אינן מטופלות כנדרש על ידי החברה (נספחים 28 ו- 38 לתצהיר ממליה).
עוד יצויין, כי בהתאם להסכם הפשרה, צריכה היתה העירייה להעביר לחברה דו"ח שמאי בנוגע למתקני הפרסום שבאחריותה, והחברה התחייבה לבצע את התיקונים בהתאם לדו"ח השמאי וכן לתעד את התיקון במצלמה ולהעביר את הצילום לעירייה. ביום 29.8.04 הוגש לעירייה דו"ח בדיקה והערכת נזקים בתחנות הסעה ושלטי מודעות ברחבי ירושלים, שהוכן על ידי השמאי אמנון חסון (נספח י' לתצהיר המנהל), שהעלה כי רמת התחזוקה ב-200 המתקנים שנבדקו היא ירודה. ביום 1.12.04 הוגש לעירייה דו"ח נוסף של השמאי חסון, שבחן 200 מתקנים נוספים (נספח 26 לתצהיר גולן). דוחות אלו הועברו בהתאם להסכם הפשרה לחברה.
מאחר והחברה שילמה לעירייה סכום נמוך יותר מהסכום שדרשה ממנה העירייה (שכן העירייה הסתמכה על מספרי המתקנים הנקובים בהסכם הפשרה עד לסקר שערכה בספטמבר, בעוד שהחברה הסתמכה על מספרי התחנות שנמצאו בבדיקות שערכה בעצמה), העבירה את התשלומים שהיתה חייבת באיחור והחל מחודש מאי 2005 אף הפסיקה לשלם לעירייה תשלומים כלשהם, וכן מאחר שהעירייה לא היתה שבעת רצון מרמת תחזוק המתקנים, היא הודיעה לחברה ביום 27.9.05 על ביטול ההסכם ביניהן, עקב הפרתו היסודית (נספח 45 לתצהיר ממליה).
טענות התובעים
3. החברה טוענת כי העירייה ביטלה את החוזה עמה שלא כדין, לאחר שהפרה אותו באופן יסודי באופן שסיכל את המשך ביצועו, ולפיכך החברה זכאית לפיצויי קיום נוכח ביטול זה וכן לפיצוי בגין כל הנזקים שנגרמו לה עקב התנהלות העירייה. החברה מוסיפה כי העירייה נהגה בחוסר תום לב בעת המשא ומתן לקראת הסכם הפשרה שעה שהסתירה עובדות רלוונטיות. לטענתה, העירייה ניסתה לבטל את חוזה הזיכיון שלוש פעמים, והסכם הפשרה נכפה עליה על ידי המגשר בניגוד לרצונה, ומכאן שמלכתחילה היא תכננה להתחמק ממנו, תוך יצירת מצג שווא שלפיו החברה היא שאחראית להפרה.
4. התובעים טוענים כי החל מחודש אוקטובר 2004, לאחר החתימה על הסכם הפשרה וטרם קבלת דו"ח השמאי הראשון מהעירייה, פעלה החברה לשם שיפוץ יסודי של כל המתקנים שבאחריותה, וכי היא השקיעה כספים רבים בהליך זה שבסיומו היה מצבם של המתקנים טוב מאוד. הם מוסיפים כי גם במהלך השנה בה בוצע ההסכם (ספטמבר 2004 עד לספטמבר 2005) החברה תחזקה כנדרש את המתקנים באמצעות הקבלן מטעמה מר בועז יעקב, והעובדים שבאו במקומו מאוחר יותר. התובעים מציינים כי החברה העסיקה את בתו של המנהל, הגב' יואלה גאנם, כמפקחת על עבודת קבלני הביצוע, וכן העסיקה חשמלאי ומהנדס חשמל, שפעלו לתיקון ותחזוקת החשמל שבמתקנים.
לטענת החברה, בהתאם לסעיף 15 להסכם הפשרה, היה עליה להתחיל לתקן את מתקני הפרסום בתוך 60 ימים מיום החתימה על ההסכם (30.8.04) או בתוך 45 ימים מיום קבלת דו"ח השמאי, לפי המועד המאוחר. לטענתה, אין כל בסיס בהסכם המחייב לערוך אבחנה בין המתקנים המופיעים בדו"ח השמאי לבין שאר המתקנים. לפיכך טוענת החברה כי טענת העירייה לפיה החברה הפרה את ההסכם בכך שלא החלה בעבודות השיקום של המתקנים באופן מיידי, אינה נכונה ואינה יכולה להוות בסיס לביטול ההסכם על ידי העירייה.
התובעים דוחים את טענת העירייה לפיה היה על החברה, בהתאם לשני ההסכמים (חוזה הזיכיון והסכם הפשרה), לתחזק גם את תחנות האוטובוס שאינן כוללות ארגזי פרסום. לטענתם, המנהל הוא היחיד מבין העדים בתיק זה שנכח בעת החתימה על חוזה הזיכיון, ועל כן יש לקבל את גרסתו לפיה לא זו הייתה כוונתם של הצדדים בעת החתימה, מה גם שהצדדים (ובכלל זאת חברת פוסטר מדיה) לא נהגו כך בפועל (כלומר לא תחזקו את התחנות שאינן נושאות ארגזי פרסום) במשך כל השנים שחלפו מאז חתימתו. התובעים טוענים כי גם בהסכם הפשרה הוסכם כי החברה תתחזק רק מתקנים עם "פני פרסום" (כלומר מתקנים הכוללים ארגז פרסום, כאשר בארגז רגיל מוצג הפרסום משני צדדיו, כך שהוא מכיל שני פני פרסום), וכי גם העירייה עצמה לא טענה אחרת בזמן אמת, עד לטענות שהעלתה במסגרת הליך זה. התובעים מוסיפים כי העירייה לא העידה מטעמה עדים שכיהנו בתפקידם בעת החתימה על חוזה הזיכיון בשנת 1996, ולפיכך רק המנהל יכול היה להעיד על כוונת הצדדים בהסכם זה.
5. התובעים טוענים כי בהסכם הפשרה נקבע כי האגרות והתשלומים ישולמו לעירייה בהתאם למספר המתקנים הקיימים בפועל. לטענתם, עמדתה של העירייה בעניין זה השתנתה מדי פעם, לאחר שלעיתים טענה כי על החברה לשלם בהתאם לכמויות הנקובות בהסכם הפשרה, ולעיתים ביקשה מהחברה נתונים בנוגע למספר התחנות בשטח ואף ערכה סקר עצמאי בעניין זה. התובעים טוענים כי השינויים בעמדתה של העירייה מחזקים את המסקנה כי כוונת הצדדים בהסכם היתה שהחברה תשלם בהתאם למספר התחנות ומתקני המפות הקיימים בפועל בשטח. התובעים טוענים כי העירייה דרשה מהחברה לשלם גם עבור מתקנים שאינם נמצאים באחריותה, שכן הם אינם כוללים ארגזי פרסום או שהם אינם קיימים עוד בפועל. לטענתם, טענת העירייה לפיה על החברה לשלם גם עבור תחנות שאינן כוללות ארגזי פרסום, מתבססת על הסכמה נטענת בעל פה עם חברת פוסטר מדיה שלא הובאה לה כל ראיה בכתב. התובעים טוענים כי מדובר בנושא בעל חשיבות מהותית, שכן 60 מתוך 230 התחנות החדשות (שאוזכרו בהסכם הפשרה) אינן נושאות ארגזי פרסום, ואין כל היגיון שהחברה תתחזק אותן ותשלם עבורן אגרות ותמלוגים שעה שהיא לא מפיקה מהן רווח כלשהו. התובעים מוסיפים כי האסמכתאות שהציגה העירייה בעניין זה אינן מלמדות דבר, שכן אחת מהן היא נייר עמדה פנימי של העירייה שלא נשלח לשתי החברות, והאסמכתא השנייה היא דרישת תשלום (הכוללת את 60 התחנות ללא פני הפרסום) שנשלחה לחברת פוסטר מדיה, אך לא ברור אם נענתה על ידה וממילא ברור כי חברת אפי מעולם לא הסכימה לשלם עבור תחנות אלו. בנוסף מציינים התובעים כי בסעיף 10 להסכם הפשרה נכתב במפורש כי האגרות תשולמנה בגין 80% מ"מתקני הפרסום" (ולא מכלל התחנות). התובעים מוסיפים גם כי העירייה ממילא אינה מוסמכת לדרוש אגרה בגין מתקנים שאינם מכילים ארגז פרסום, שכן הוראות חוק העזר ירושלים (שילוט) - 1980, קובעות כי אגרת פרסום תשולם אך ורק מקום בו קיימת מודעה שפורסמה.