פסק-דין בתיק ת"א 36535-06

מבוא

1.      לפניי תביעת התובעת ילידת 1963 בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה ביום 18.6.1999. לטענת התובעת, במועד הנ"ל בעת שנפשה בחוף הים (נוף ים) סידני- עלי בהרצליה (להלן:" החוף"), שלושה סוסים דהרו מעליה והאחרון שבהם פגע בגופה ובקרסול רגלה הימנית בעודה שוכבת (להלן:" האירוע").

2.      התביעה הוגשה כנגד הנתבעת, עיריית הרצליה, (להלן:" העירייה"), שעל פי הנטען אחראית על-פי דין להפעלתם והסדרתם של חופי הרחצה בתחומיה, לרבות החוף. יאמר כי החוף הינו "חוף רחצה מוכרז" כמשמעו ב צו הסדרת הרחצה (מקומות רחצה מוכרזים ואיסור הרחצה בחופי ים התיכון, ים-סוף וים כנרת), תשכ"ה- 1965 (להלן:" הצו"). הצו הוצא ע"י שר הפנים מכוח סמכותו עפ"י ס' 4 ל חוק הסדרת רחצה, תשכ"ד- 1964 (להלן:" החוק").

3.      המחלוקת הינה בשאלה האם העירייה חבה חובת זהירות כלפי התובעת ואם כן, האם זו הופרה. כן חלוקים הצדדים בשאלת שיעור הנזק.

לטענת העירייה, אינה חבה בחבות נורמטיבית כלפי התובעת וכי לא ניתן למנוע בכל אמצעי סביר יהא אשר יהא, כניסת רוכב על סוס המפר חוק, תוך שהוא מגיע מהמשכו של החוף. כן נטען כי בשל אילוצים תקציביים לא ניתן להוסיף פקחים בנוסף לאלו שהוצבו וכי גם אם מספרם היה מוכפל או משולש, לא היה בכך כדי למנוע את קרות האירוע.

4.      הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות בתחום האורטופדי. נוכח המחלוקת שבין המומחים מונה פרופ' משה סלעי אורטופד כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. פרופ' סלעי קבע כי בגין התאונה נותרה לתובעת נכות לצמיתות בשיעור של 5% בהתאמה לס' 35 (1) (ב) ל תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956.

5.      פסק הדין ניתן לאחר ששמעתי את חקירותיהם הנגדיות של התובעת ושל עד ההגנה מר וולף לנצט ששימש במועד התאונה כמנהל רשות החופים בעירייה, (להלן:" המנהל"). כן בחנתי את תצהירי עדויותיהם הראשיות, את התיעוד שהוגש ושמעתי את סיכומי ב"כ בעלי הדין. יאמר כי הדיון בתיק התעכב הן בשל חילופי מותב והן בשל נסיבות התלויות בתובעת ובבא כוחה. כן יצוין כי התביעה הוגשה ימים ספורים לפני תקופת ההתיישנות.

6.      כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחרת.

שאלת החבות

מבוא

7.      אקדים ואומר, כי שוכנעתי שהאירוע אכן ארע, כטענת התובעת.

8.      לטענת העירייה,  עשתה כל שניתן על מנת למנוע את קרות האירוע ומשכך, בהתאם להלכה הפסוקה, דין התביעה להידחות. העירייה נסמכה בטיעוניה, בין היתר, על הפסיקה כדלקמן: ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה (16.9.75), (להלן: "הלכת גרובנר"); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון (11.2.85); ע"א 145/80 ועקנין נ' עיריית בית שמש (9.11.82). 

9.      אין חולק כי יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. משכך, אדרש תחילה לראיות כפי שהובאו ולאחר מכן אדרש ליישום ההלכה הפסוקה ביחס אליהן.

נסיבות האירוע

10. בתצהירה ובחקירתה הנגדית, העידה התובעת כי במועד האירוע נפשה בחוף ביחד עם בנה, אשר באותה עת היה כבן 14 שנה. בעודה שוכבת על החוף, דהרו לפתע מעליה 3 סוסים, שני הסוסים הראשונים לא פגעו בה, בעוד אשר הסוס השלישי עליו רכב אדם, פגע בה עם פרסתו, בין היתר, בקרסולה הימני. החוף היה הומה נופשים והאירוע ארע ביום ו' בשבוע בשעות הצהריים. מוסיפה וטוענת התובעת כי עסקינן בחוף רחצה מוסדר, מותחם, מגודר ומוגן וכי הסוסים דהרו דהירה פראית בין המתרחצים.

ממקום האירוע הועברה התובעת באמבולנס לביה"ח מאיר.

11. העירייה זמנה לעדות מטעמה את המנהל אשר הצהיר בתצהירו מיום 22.11.11 כי "... המקרה המתואר ע"י התובעת זכור לי. לא נכחתי בעצמי במקום האירוע, אלא הגעתי למקום האירוע אחרי שזה דווח לי ע"י אחד מעובדיי שאת שמו אינני זוכר. אינני יודע אם התובעת נפגעה ואם נפגעה היכן וכיצד..." (ס' 4 לתצהיר).

12. מתצהירו של המנהל ומחקירתו הנגדית הוברר כי עסקינן בחוף מוכרז הנתון לפיקוח רשות החופים של העירייה, וכי ביום האירוע עבדו בחוף 5 פקחים: פקח חניה אחד, שני פקחי חוף, פקח אחד בחוף אכדיה-צפון ופקח נוסף בחוף (נוף-ים) סידני-עלי. לדבריו, כניסת בעלי חיים לחופים נאסרה, וכי בכל ירידה או כניסה לחוף הוצבו סדרנים.

13. לדברי המנהל, העירייה הציבה שילוט האוסר, בין היתר, על כניסת בעלי חיים לחוף, וכדבריו "... זה לא מספיק להציב שילוט, אתה צריך לדאוג שיהיה מי שידאג לאכיפת החוק ולכן העסקנו שם פקחים ושוטרים", (עמ' 15 לפרוטוקול ישיבת יום 12.7.12).